שתוי הוא מי שהושפע מהאלכוהול, וקשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך. ושיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.
ושניהם יכולים לברך את ברכות הנהנין. ואף שלכתחילה שיכור לא יברך ברכות, אולם ברכות שזמנן עובר מותר לשיכור לברך. לכן שיכור יכול לברך בפורים את כל ברכות הנהנין וברכת המזון וברכת 'אשר יצר'.
אבל דין התפילה חמור יותר, ומי שסיים את סעודתו והגיע זמן תפילת ערבית, אם הוא שיכור או שתוי, ימתין עד שיתפכח מיינו ויתפלל מתוך צלילות הדעת. ואם יש שם מניין, ואם לא יתפלל עמהם יפסיד את התפילה במניין. אם הוא שתוי, יתפלל עמהם מתוך סידור, מפני שבדיעבד תפילת השתוי כשרה. אבל אם הוא שיכור, לא יתפלל עמהם, מפני שתפילת השיכור פסולה ונחשבת לתועבה.
ונראה שכאשר יש לאדם ספק אם הוא שתוי או שיכור, בפורים יכול להקל ולהתפלל עמידה, מפני שבפורים גם המלך מקבל את השתויים ברוח טובה, מפני שכך היא מצוות היום.
עיין בשו"ע ורמ"א או"ח סימן צט ומ"ב שם, בדין שיכור ושתוי. ועיין בפניני הלכה תפילה ה, יא, בדין שיכור ושתוי. ושם יח, ח-י, על דין תפילת תשלומין.