ז – דין נשוי ורווק השובת מחוץ לביתו
מצוות הדלקת נרות כוללת בתוכה שני מרכיבים: הראשון קשור למקום, שיהיה אור במקום הסעודה לעונג שבת, וכן צריך שיהיה אור בשאר המקומות שמשתמשים בהם בליל שבת. המרכיב השני קשור לאדם, שיש לו מצווה להדליק נרות לכבוד שבת, ולכן גם אם היה נר דולק על שולחנו בערב שבת, צריך לכבותו ולהדליקו בברכה לכבוד שבת. ובהדלקת אם המשפחה מקיימים כל בני המשפחה את מצוותם.
בכל מצב שאחד המרכיבים קיים, יש להדליק נרות בברכה. וכששני המרכיבים אינם קיימים, אין מדליקים נרות שבת.
לפיכך, גבר נשוי או רווק שמתארח בבית משפחה אחרת, אינו צריך להדליק נרות שבת, מפני שמצד המצווה להדליק נרות במקום הסעודה, הרי בעלת הבית מדליקה שם; ומצד המצווה האישית, הרי הוא טפל לבני הבית, וכמו שכל בני הבית יוצאים ידי חובתם בהדלקת בעלת הבית, כך גם האורח.
ואם הוא ישן בדירה נפרדת ואוכל על שולחן מארחיו, אם הוא רווק שרגיל בכל שבת להדליק נרות בדירתו, מצד החובה האישית, מצווה עליו להדליק נרות בברכה במקום שבו הוא ישן. אבל רווק שסמוך על שולחן הוריו או נשוי, אינו חייב להדליק שם נרות, מפני שיש אומרים שהוא יוצא ידי המצווה האישית בהדלקת הנרות שאמו או אשתו מדליקה בביתם, ויתכן שגם הדלקת בעלת הבית שהוא מתארח אצלה בסעודת ליל שבת מועילה לו. ומצד המקום, הרי ממילא יש אור חשמל בדירה שבה הוא ישן. וטוב שיתן למארחיו שקל כדי להשתתף בפועל בהדלקת הנרות שלהם.
הסועד סעודת ליל שבת בחדר משלו, אפילו הוא נשוי או רווק שסמוך על שולחן הוריו, מצד המקום, מצווה עליו להדליק שם נרות בברכה. וכן חיילים, בין נשואים בין רווקים, צריכים לדאוג שאחד מהם ידליק נרות בברכה בחדר האוכל עבור כולם. כמו כן ידאגו שיגיע אור מסוים לחדרים שבהם הם ישנים.
נשים שרגילות להדליק נרות בכל שבת, למרות שמעיקר הדין הן יכולות לצאת ידי חובתן בהדלקת בעלת הבית, המנהג שהן מכוונות שלא לצאת, כדי שיוכלו לקיים את המצווה בעצמן. וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, נחלקו הפוסקים היכן יוכלו לברך.[4]
בחורים שלומדים בישיבה, אף שהם סמוכים על שולחן הוריהם שדואגים לכל מחסורם, כיוון שזמן רב הם נמצאים בפנימייה, באותו זמן הם נחשבים כעצמאיים החייבים במצווה האישית להדליק נרות לכבוד שבת. ומאחר שהם אוכלים ביחד בחדר האוכל, דינם כדין משפחה אחת גדולה, ואחד מהם צריך להדליק נרות בחדר האוכל בברכה עבור כולם. בנוסף לכך, עליהם לדאוג שיהיה מעט אור בחדריהם עד השעה שילכו לישון, ואפשר להסתפק לשם כך בתאורה מהפרוזדור או מפנס רחוב. ואף שאם היו רוצים, היו רשאים להדליק נרות בכל חדר בברכה, כיוון שבפועל הם יוצאים ידי חובתם בהדלקה שמדליקים בחדר האוכל, אין צורך בזה. וכך המנהג הרווח בישיבות.
אבל בפנימייה של בנות, שרבות מהן רוצות להדליק נרות בברכה, בנוסף לנרות שאחת מהן צריכה להדליק בחדר האוכל, רשאיות שאר הבנות שרוצות לזכות במצווה להדליק נרות בחדרים בברכה. אלא שבמקומות רבים חוששים משריפה ואוסרים להדליק נרות בחדרים, ואזי יצאו כולן בהדלקה שתדליק אחת מהן עבור כולן בחדר האוכל (וטוב ששאר הבנות יכוונו בהדלקת החשמל בחדרים לקיים את המצווה, יעויין בהלכה ה).[5]
חולים בבית חולים יוצאים ידי חובתם בהדלקה שמדליקים בחדר האוכל. ואשה שרגילה להדליק נרות בכל שבת, כשהיא בבית חולים תוכל להדליק נרות בחדרה בברכה. וכאשר אין מתירים להדליק נרות בחדרים מחשש שריפה, תדליק בחדר האוכל, ובשעת הצורך תוכל להדליק גם במסדרון (לעניין ברכה עי' בהלכה ו).
הכלל השני: רווק מבוגר ועצמאי או אלמן או גרוש, שרגיל להדליק בכל שבת נרות בביתו, שמתארח אצל משפחה אחרת ובאותה שבת הוא סמוך על שולחנה, יכול לצאת בהדלקת בעלת הבית. וגם אם הקצו לו חדר, כתב בשועה"ר (רסג, ט) שאם גם בעל הבית משתמש בו, הרי שחדרו טפל לבית והוא נחשב סמוך על שולחנם. ואם החדר מיועד לו בלבד והוא אוכל על שולחנם, וק"ו כשהוא ישן בדירה אחרת ואוכל על שולחנם, יש מקום לעיין. בפשטות עליו להדליק בחדרו בברכה, הן מצד המקום – שלא יכשל בחדרו, והן מצד חיובו האישי. ומנגד, אפשר לומר שאם בפועל יש שם מעט אור, כגון שמגיע אור מהשירותים או מפנסי הרחוב, הרי שמצד המקום אינו חייב. וגם מצד חיובו האישי, אפשר שיוצא בהדלקת המשפחה שהוא סועד בליל שבת על שולחנה. ונראה שלמיקל יש על מה לסמוך. ויותר טוב שידליק בחדרו בברכה, או לכל הפחות יקנה שותפות בהדלקת בעלת הבית על ידי מתן שקל.
הכלל השלישי: דין נשוי שונה מדין שאר אנשים. שבדין שאר אנשים למדנו בכלל הראשון, שאם אחד אינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקת בעלת הבית רשאי. אולם לגבי בעל שאשתו מדליקה נרות, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שהוא רשאי להדליק בברכה בחדר אחר שבביתם (א"א בוטשאטש, פמ"ג א"א ו). ולרוב הפוסקים, אינו רשאי להדליק בברכה (שועה"ר, חסד לאלפים רסג, ז, באו"ה רסג, ו, 'בחורים'). ואם הבעל נמצא מחוץ לבית: לדעת רוב הפוסקים, ידליק במקומו בברכה. וכך דעת מרדכי, שו"ע רסג, ו; פמ"ג; שועה"ר ט; ח"א; באו"ה רסג, ו, 'בחורים', ועוד רבים. ויש סוברים שהואיל ואשתו מדליקה בברכה, גם אם יהיה חייב להדליק מצד המקום, לא יברך. כ"כ דרך החיים, וכך משמע מלקט יושר. ולדעת כמה פוסקים, אם אשתו באותה העיר, אינו יכול לברך, אבל אם היא בעיר אחרת – מברך (כמובא בציץ אליעזר יד, כג, בשם תשב"ץ קטן, אורחות חיים, שלחן עצי שיטים). ונראה למעשה, שאם הוא אוכל וישן בחדרו – אפילו כשהוא באותה העיר עם אשתו, ידליק נרות בברכה, כדעת רובם המכריע של הפוסקים. אבל כאשר לא ברור שהוא חייב, כגון שהוא אוכל בליל שבת אצל משפחה אחרת, אף שיש לו דירה נפרדת לשינה, כל שיש בה אור בשירותים או מפנסי רחוב, כך שלא יתקל בחפציו, אינו צריך להדליק נרות שבת. שכן מצד המקום הרי יש שם אור חשמל. ומצד החובה האישית, י"א שהדלקת אשתו פוטרתו, ואפשר שהדלקת בעלת הבית פוטרתו. וטוב שיבקש מבעלת הבית שמארחת אותו לסעודת ליל שבת לכוון להוציאו, ועוד יותר טוב שיתן עבור זה שקל. ואם ירצה להדליק בברכה – רשאי. ונראה שדין בנים ובנות שסמוכים על שולחן הוריהם כדין נשוי. ועי' בפנה"ל זמנים יג, יא, בעניין הדלקת נרות חנוכה.
[5]. כן כתב בשש"כ מה סעיפים: ה, יא. ואמנם בילקוט יוסף רסג, טו-טז, כתב, שידליקו בכל חדר. ומ"מ עיקר תקנת הנרות במקום הסעודה, ולכן עיקר מקום ההדלקה בחדר האוכל, וכיוון שכולם מאוחדים שם כמשפחה, אפשר שאחד ידליק נרות עבור כולם.