כפי שלמדנו (בהלכה א), גובה הדפנות צריך להיות לכל הפחות עשרה טפחים (כ-80 ס"מ). וצריך להקימן סמוך לקרקע, ואם נוצר רווח של שלושה טפחים (כ-22 ס"מ) בין הקרקע לדפנות, הדופן פסולה. אבל אין שום הגבלה לרווח שבין הדופן לסכך, מפני שרואים את הדופן כאילו היא ממשיכה לעלות עד לסכך (שו"ע תרל, ט).[10]
מותר לעשות דפנות על ידי העמדת מוטות או מתיחת חוטים חזקים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה, שעל ידי כך חל עליהם דין 'לבוד'. כלומר, כיוון שיש ביניהם פחות משלושה טפחים (כ-22 ס"מ), הרי שכל השטח שביניהם נחשב מבחינה הלכתית מחובר (מאוחה). ואף שהרוח והשמש נכנסים שם, המוטות או החוטים נחשבים כדופן. ואין זה משנה אם המוטות או החוטים במאונך או מאוזן, כל שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, הרי הם לבודים. אלא שיש סוברים שהואיל וזו מחיצה גרועה, היא צריכה להקיף את הסוכה בכל ארבע דפנותיה (מ"א, ופתח כמובן שאינו פוסל). ואם המחיצה עשויה שתי וערב, כדוגמת גדר-רשת שמקיפים בה חצירות, אין זו מחיצה גרועה, ומספיק להקיף בה את הסוכה בשתי דפנות ועוד טפח (כמבואר בהלכה הקודמת). ומכל מקום צריך שהסוכה תהיה ראויה לאכילה ושינה בלא צער, כמבואר להלן (בהלכה יד).
ח – סוכה שדפנותיה מיריעות בד (סוכה לנצח)
בדורות האחרונים החלו לייצר 'סוכות לנצח', היינו סוכות שמסגרתן מברזל ודפנותיהן מיריעות בד עבה (ברזנט). סוכות אלו מצויות מפני שזול לייצר אותן ולשווקן, קל לבנותן ולפרקן, ונוח לאחסנן. אלא שיש מפוסקי זמננו שפקפקו בכשרותן, מפני שלדעתם דפנות הסוכה צריכות להיות יציבות, וכאשר הרוח מניעה אותם אנה ואנה, הן פסולות.
אמנם להלכה, סוכות אלה כשרות, מפני שכל מה שהזהירו הראשונים הוא, שלא לעשות דפנות מיריעות שאינן מחוברות למטה, וכשהרוח נושבת בהן, הן עולות מעל שלושה טפחים מהקרקע ונפסלות בכך מלשמש דופן. ואף יש חשש שמא הרוח תנתק אותם לגמרי ממקום חיבורן. אבל ב'סוכות לנצח' אין חשש כזה, שכן היריעות מחוברות היטב מכל צדדיהן. ולכן סוכות אלו כשרות ואפשר לברך על הישיבה בהן. והרוצים להדר, מוסיפים בהן מוטות כדי ליצור דופן על ידי 'לבוד'.[11]
[10]. כאשר הסכך מונח כלפי פנים הסוכה, אם המרחק האופקי שבין הקו שעולה ישר מהמחיצה כלפי מעלה ובין הסכך פחות משלושה טפחים (כ-22 ס"מ) עדיין הסכך נחשב כמחובר לדופן. אבל אם מהקו שמעל הדופן ועד הסכך יש רווח שלושה טפחים אוויר, הסוכה פסולה, מפני שאין חיבור בין הסכך לדפנות (שו"ע תרל, ט). גם כאשר הדופן מונחת בזווית מסוימת, מחשבים את הקו שעולה ממנה באופן ישר כלפי מעלה, ולא בזווית של קו הדופן, ומשם מחשבים את המרחק לסכך (עיין חזו"א עירובין עא, ו). אם הסכך נמשך מעבר לקו העולה מהדפנות, הסוכה כשרה.
דופן עקומה: הלכה למשה מסיני, שאם יש בצד הסוכה סכך פסול באורך של פחות מד' אמות, מחשיבים את כל הסכך הפסול כהמשך של הדופן, וזוהי דופן עקומה. היה הסכך הפסול יותר מד' אמות (כ-1.80 מטר), הדופן פסולה, מפני שאין מחשיבים דופן עקומה על יותר מד' אמות, והסכך הפסול חוצץ בין הדופן לסכך. לפיכך, בית שנפחת גגו, וסיכך על מקום הפחת, אם נשאר מהתקרה שסביב פחות מד' אמות, הרי שכתלי הבית נחשבים כתלים לסוכה. ואם נותר מהתקרה שסביב הסוכה ד' אמות, אינם נחשבים כדופן עקומה, וצריך להקים לסוכה דפנות שיקיפו את מקום הסכך (סוכה יז, א; שו"ע תרלב, א). אין צורך שהדופן תגיע עד לסכך, אלא כל שהדופן גבוהה עשרה טפחים היא כשרה, ומחשיבים אותה כאילו היא עולה בקו ישר כלפי מעלה ומגיעה עד הסכך, וכלל זה נקרא 'גוד אסיק מחיצתא'. ונחלקו הפוסקים כאשר הדופן אינה מגיעה לסכך, ובנוסף לכך יש שם סכך פסול פחות מד' אמות, אם אומרים את שני הכללים יחד: 'גוד אסיק מחיצתא' וגם 'דופן עקומה' (מ"ב תרלב, ד).