הפנינה היומית – יז אדר תשפא

ג – שינה בשבת

מכלל מצוות עונג שבת – לישון בנחת, ואמרו: "שינה בשבת תענוג". אבל אין נכון לאדם לישון בשבת כדי לעבוד במוצאי שבת, כי בזה הוא הופך את השבת לנחותה מימות החול. וגם לא יישן בשבת כדי ללמוד תורה במוצאי שבת, כי בזה הוא מאבד את השעות הקדושות של השבת, שהלימוד בהן חשוב יותר מהלימוד שנלמד בימות החול (בא"ח ש"ש בהקדמה לשמות כתב על פי המקובלים, שהלימוד בשבת פועל פי אלף מהלימוד בימות החול. ועי' להלן כב, טו).

כמו כן אין נכון לאדם לעבוד יותר ביום חמישי ושישי, תוך מחשבה שישלים בשבת את שעות השינה שהחסיר. אלא להיפך, מצווה להתכונן בימות החול לשבת, להכין בימות החול את מאכלי השבת, לנקות את הבית, לכבס את הבגדים, לרחוץ את הגוף. ובוודאי שבכלל ההכנות לשבת, להגיע אליה רעננים ולא מותשים, כדי שנוכל להתרכז בלימוד, לכוון בתפילה ולהתענג בסעודות כראוי. רק בדיעבד במקרה שנוצר אונס והיה הכרח לעבוד יותר מן הרגיל ביום חמישי ושישי עד שהגיעו לשבת עייפים, מותר להשלים שעות שינה בשבת, אבל אסור לתכנן זאת מלכתחילה. וכל מה שאמרו ששינה בשבת תענוג, הכוונה שאם אדם רגיל לישון בכל יום כשבע שעות, אזי בשבת יישן כשמונה שעות, כדי להיות יותר נינוח ויותר רענן, אבל לא התכוונו שיהודים יהפכו חלילה את השבת לשפחה של ימות החול, שישלימו בה את שעות השינה שהחסירו בימות החול.

לגבי שינה בצהריים לגברים ישנם מנהגים שונים. הרמב"ם (שבת ל, י) כתב, שמנהג הצדיקים הראשונים שהיו משכימים בבוקר ומתפללים שחרית ומוסף, סועדים סעודה שנייה בביתם והולכים ללמוד בבית המדרש ברציפות עד לפנות ערב, ומתפללים מנחה וסועדים סעודה שלישית עד צאת השבת. ויש פוסקים שכתבו, שהרגיל לישון בצהריים, אל יבטל את שנתו, כי גם השינה מכלל עונג שבת (טור רצ). אלא שכמובן צריך להיזהר שהשינה לא תהיה מרובה עד שלא יוכל להקדיש את השעות הנדרשות ללימוד. שכבר למדנו (בהלכה א) שלכל הפחות צריך להקדיש בשבת שש שעות ללימוד התורה, ואם כן, ככל שאדם ישן יותר בצהריים כך עליו להוסיף יותר לימוד בליל שבת לאחר הסעודה או לפנות בוקר.

צריך להיזהר שלא לאכול יותר מדי בסעודות, מפני שאכילה מופרזת מעייפת מאוד, וגם אין ממנה עונג אמיתי, כי רק בשעה שהמאכלים עוברים בחיך נהנים מטעמם, אבל לאחר האכילה חשים כבדות ועייפות, ופעמים רבות גם דכאון, מפני שכל משאבי הגוף מגוייסים לעיכול הכמות הגדולה מדי של האוכל. ולאחר אכילה שכזו גם אין כוח להתרכז בלימוד או לשוחח שיחה יפה ועמוקה עם בני המשפחה. לפיכך צריך להיזהר מאוד שלא להפריז באכילה, כדי שהסעודה וכל מטעמיה יוסיפו מרץ וחיוניות ללימוד התורה. ומי שבכל אופן מתעייף מן הסעודה, יישן מעט אחריה, ויקום במרץ ללמוד תורה.

 

ד – דרשת השבת

הקפידו ישראל לקבוע דרשה חשובה בשבת, אליה היו הכל באים, ובה היו הרבנים דורשים בענייני הלכה ואמונה. ותקנה חשובה זו יסודה בהוראת ה' למשה בפרשת 'ויקהל': "אמר הקב"ה למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בניי. מכאן אמרו: משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו, שנאמר: וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵ-ל" (ילקו"ש ויקהל ת"ח).

אסור לקבוע סעודה בזמן הדרשה (שו"ע רצ, ב). ואמרו חכמים שזו אחת הסיבות לירידת אנשים עשירים מנכסיהם, ומשפחה אחת היתה בירושלים שקבעה סעודתה בזמן הדרשה, ובעוון זה נעקרה מן העולם (גיטין לח, ב).

סיפר רבי זירא, שבתחילה חשב שאותם האנשים הרצים לשמוע את הדרשה מחללים שבת, שאינם הולכים בנחת. אבל לאחר ששמע את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר: "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת", היה רץ גם הוא לדרשה. כיוון שהדרשה נועדה לכלל הציבור, קשה היה להתאים את רמתה לכולם, והיו כאלה שכבר ידעו את כל מה שהרב עמד ללמד, והיו שלא הבינו את דבריו. ועל זה אמרו חכמים: "אגרא דפירקא ריהטא", כלומר, עיקר שכר הדרשה על הריצה לקראתה (ברכות ו, ב). שעל ידי שאנשים רצים ומתקבצים לשמוע את הדרשה, נעשה כבוד לתורה, והשכינה שורה ביניהם, ומתוך כך הם זוכים להתחזק באמונה ולהתקשר יותר לתורה ולמצוות. מכל מקום גם מי שאינו משתתף בדרשה, צריך ללמוד תורה באותה שעה, ובשום אופן לא יקבע את סעודתו או יטייל בזמן הדרשה (מ"ב רצ, ז).

עיקר מגמת הדרשה ללמד את הציבור הלכה למעשה, ולהדריך את השומעים בדרכי ה', וכדברי חז"ל (ילקו"ש ויקהל תח): "ללמד להורות לישראל דברי תורה איסור והיתר". פעם הזדמנו רבי אבהו ורבי חייא בר אבא למקום אחד, דרש רבי אבהו בענייני אגדה ורבי חייא בענייני הלכה, עזבו רוב שומעיו של רבי חייא את דרשתו והלכו לשמוע את רבי אבהו. הקפיד רבי חייא על כך, מפני שרבי אבהו שינה מתקנת הדרשה, שנועדה בעיקר לענייני הלכה. ואף שרבי אבהו ניסה לפייסו, לא התפייס (סוטה מ, א). מן הסתם רבי אבהו סבר שהציבור נמצא במצב ירוד ולכן צריך לעודדו בענייני אמונה ואגדה, ואילו רבי חייא סבר שיש בכוחו לשמוע דברי הלכה.

 

למעשה, הכל תלוי בקהל ובמה שהוא צריך להשלמתו, ובדרך כלל צריך לשלב בדרשה דברי הלכה וטעמיה יחד עם דברי אמונה ומוסר, וכך נהגו רבים מגדולי ישראל (עי' טור או"ח רצ, ב"ח, מ"א, שועה"ר רצ, ג, ומ"ב ו).

על ראשי הקהילות מוטלת המצווה לחזק את לימוד התורה הציבורי בשבתות, ולקבוע שיעורים רבים ומגוונים, לגברים ונשים, למבוגרים וצעירים, בהלכה ואגדה, בתנ"ך ותלמוד, כדי שכל בני הציבור יוכלו להשתתף בשיעורים. ובכלל זה צריכים להתחזק בקביעת דרשה מרכזית עבור כלל הציבור, כדי לתת כבוד לתורה ולבצר את מעמדה.

כתיבת תגובה