הבדל יסודי יש בין חיוב הגברים והנשים בתלמוד תורה. גברים, גם אחר שלמדו את כל ההלכות ואת כל יסודות האמונה עדיין חייבים לקבוע עיתים לתורה, לחזור על תלמודם ולהעמיק בו. ולהם ניתנה ההדרכה: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח). ואף שבכל ימות השבוע, כשעסוקים בעבודה, יוצאים ידי תלמוד תורה בלימוד של פרק אחד ביום ופרק אחד בלילה (מנחות צט, ב), בשבת צריכים הגברים לקיים את הפסוק הזה כפשוטו, כפי שאמרו חכמים: "יום השבת יעשה כולו תורה" (תדבא"ר א, לעיל א).
אולם נשים אינן חייבות לקבוע זמן ללימוד תורה, אלא חובתן לדעת את הדרכת התורה לחיים, כדי שהתורה תאיר ותכוון את דרכן הן בצד ההלכתי והן בצד האמוני והמוסרי. ומי שמספיק לה לשם כך לימוד מועט – יכולה להסתפק בו, ומי שנזקקת ללימוד מרובה – חובה עליה להרבות בלימוד. והדבר תלוי באופייה של האשה, ומשתנה מתקופה לתקופה. היו זמנים שבהם לימוד מועט הספיק לרוב הנשים, וכיום שהחיים מורכבים יותר והחכמה הכללית התרבתה, יש צורך שנשים תלמדנה הרבה יותר הלכה, אמונה ומוסר (פניני הלכה ליקוטים ח"א א, טז).
והואיל ואין לנשים חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ממילא גם אינן חייבות להקדיש את חציה של השבת ללימוד תורה. אולם כיוון שהתורה משמחת גברים ונשים כאחד, מצווה שנשים ילמדו תורה בשבת, שהלימוד מכלל עונג שבת הרוחני. בנוסף לכך, נשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, וכיוון שיום השבת מתאים ללימוד התורה, שהוא מקודש ובו ניתנה התורה, ראוי לנשים לקבוע לעצמן לימוד בשבת בענייני הלכה ואמונה. אלא שמצד הדין, כיוון שאינן חייבות לקבוע עיתים לתורה, בשנים שהן טרודות בהשגחה ובטיפול בילדיהן הקטנים, אינן חייבות לקבוע עיתים ללימוד עצמי בשבת. אבל נשים שאינן טרודות בטיפול בילדים, ראוי שירבו בלימוד בשבת, ויעשו זאת בשמחה ובנחת. וגם נשים שטרודות בענייני הבית, ראוי להן לקבוע לימוד מסוים בשבת, וטוב שישתתפו בשיעור תורה, מפני שגם הן זקוקות להדרכת התורה. וכן מצינו שבזמן חז"ל נשים השתתפו בדרשת השבת, ופעמים שהדרשות נמשכו זמן רב והנשים התאחרו לחזור לביתן.[2]
מעלה גדולה לבני זוג ששמחים ללמוד ביחד, שעל ידי הלימוד המשותף הם זוכים שתשרה השכינה ביניהם, והתורה תדריך את חייהם. אבל בני זוג שמתקשים ללמוד יחד, אינם צריכים להצטער על כך, כי לפעמים דווקא החיבה היתירה שביניהם, מקשה עליהם להתרכז יחד בלימוד.
תקנה קדומה מימי משה רבנו, שיקראו ישראל בספר התורה המקודש הכתוב בדיו על הקלף ביום שבת ובימים שני וחמישי (ב"ק פב, א). מפני קדושתה ומעלתה של השבת, תקנו חכמים שיעלו לתורה בשבת שבעה עולים (מגילה כא, א), והם מכוונים כנגד שבעת ימי השבוע. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל להשלים את קריאת התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו להשלים את קריאת התורה בשנה אחת. וכן נוהגים כיום בכל קהילות ישראל, להשלים בכל שנה בשמחת התורה את קריאת כל התורה, וזוהי פרשת השבוע שקוראים בכל שבת. כל אחד משבעת העולים לתורה קורא חלק אחד מהפרשה, וביחד כל השבעה קוראים את כל הפרשה. אם שבת אחת לא קראו את הפרשה, בשבת שלאחריה יקראו שתי פרשות, כדי להשלים את הפרשה החסרה (רמ"א קלה, ב).[3]
אם רצו להוסיף ולקרוא יותר משבעה עולים, רשאים להוסיף, ובלבד שיקראו לכל עולה שלושה פסוקים לפחות. ויש אומרים, שכיום אין ראוי להוסיף על העולים, מפני שמרבים בזה בברכות מעבר למה שתקנו חכמים. שבעבר היה העולה הראשון מברך ברכה אחת לפני הקריאה, והעולה האחרון היה מברך ברכה אחת לאחר הקריאה, וכל העולים באמצע לא היו מברכים. לאחר מכן, מתוך חשש שמא היוצאים והנכנסים באמצע לא ידעו שברכו בתחילה ובסוף, תקנו שכל אחד מהעולים יברך לפני קריאתו ולאחריה, וכיוון שכל עולה מוסיף ומברך, אין ראוי להוסיף עולים ולהרבות ברכות מעבר למה שתקנו חכמים. ועוד, שצריך להשתדל שלא להטריח את הציבור להאריך את התפילה. לכן לכתחילה ראוי לקבוע מנהג שלא להוסיף על שבעת העולים, אבל בשעת הדחק, כדי למנוע עלבון גדול, מותר להוסיף (שו"ע רפב, א-ב; מ"ב ד-ה).
מצד הדין אפשר להעלות לתורה קטן שיודע למי מברכים, ובתנאי שרוב שבעת העולים יהיו גדולים, ויש מהספרדים שנוהגים כך (שו"ע רפב, ג, יחו"ד ד, כג). ומנהג אשכנז וחלק מן הספרדים, שלא לקרוא לקטן לתורה. ויש מהספרדים שנוהגים על פי האר"י לקרוא לקטן לעליית 'שביעי' ולא לשאר העליות (עי' מ"ב רפב, יב; כה"ח כב). ומנהג תימנים להעלות קטן ל'שישי'.
[2]. למדנו מכך שגם לנשים אסור לעסוק בתשעה באב בתורה (שו"ע תקנד, א), שגם נשים שמחות בלימודה, וממילא היא מכלל עונג שבת. ועי' שאגת אריה סט. וכן למדנו שנשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, ולכן הן מברכות ברכת התורה (שו"ע או"ח מז, יד; רמ"א יו"ד רמו, ו). ואף דרשת השבת מיועדת לנשים, כמובא בספר תניא (הראשון) סימן יח: "ומצווה להיקהל בבתי כנסיות לדרוש מעניין היום לנשים". שכן למדנו מהמדרש על ויקהל (ילק"ש ויקהל ת"ח), שדרשת השבת היא כעין מצוות הקהל, ובמצוות הקהל גם נשים חייבות. ועי' להלן הלכה טו, שלמדנו מצוות הקבלת פני הרב בשבת מהאשה השונמית. וכן למדנו שנשים השתתפו בדרשה מירושלמי סוטה פ"א ה"ד, שם מסופר על ר' מאיר שהיה נוהג לדרוש בלילי שבתות בבית הכנסת של חמת, פעם אחת האריך בדרשתו, ואשה אחת שהיתה רגילה לשמוע את דרשותיו התאחרה לחזור לביתה. בינתיים כבה הנר ובעלה כעס ונעל את הדלת בפניה ונדר שלא תיכנס יותר לביתו עד שתירק בפניו של ר' מאיר שהאריך בדרשתו. הרגיש ר' מאיר בדבר ועשה עצמו כמי שחלה בעינו שרפואתו שאשה שהתמחתה ברפואה זו תירק לתוך עינו. אמרו שכנותיה לאותה אשה, הנה ההזדמנות שלך לירוק בפניו של ר' מאיר ולחזור לביתך. באה לפני ר' מאיר. שאל אותה ר' מאיר: האם את יודעת לרפא ביריקה? נרתעה האשה מכבודו והודתה שאינה יודעת לרפא. אמר לה ר' מאיר: אם אינך מומחית – עלייך לירוק שבע פעמים לתוך עיני כדי שאתרפא. לאחר שירקה, אמר לה ר' מאיר: לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת לי לירוק פעם אחת ואני ירקתי שבע פעמים. אמרו לו תלמידיו, מדוע לא סיפרת לנו את המעשה, והיינו מביאים את הבעל ומלקים אותו עד שישאל על נדרו וירצה את אשתו. השיב ר' מאיר, ומה אם הסכים הקב"ה שימחק שמו הקדוש כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שמאיר ימחל על כבודו. ע"כ.
[3]. כל אחד מהעולים לתורה מברך שתי ברכות, אחת לפני עלייתו ואחת לאחריה, ועי' בפניני הלכה תפילה פרק כב, וליקוטים ח"א פרק ד. וכל עולה אומר לפני הברכה הראשונה 'ברכו'. ופירשו הגאונים, שאם אירע לאדם אונס, והפסיד בימות החול 'ברכו' שאומרים בשחרית בתחילת ברכות ק"ש, יוכל להשלים חסרונו בשמיעת שבע פעמים 'ברכו' משבעת העולים לתורה (שבולי הלקט עז).