חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. בין המשקים הנחשבים מי פירות הם: יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים הנסחטים מהפירות כמיץ תפוחים ותותים. וכיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מותר בפסח ללוש בצק במי פירות ולאפותו ולאוכלו, אלא שאין יוצאים בו ידי מצוות מצה בליל ראשון של פסח, משום שהתורה קראה למצה 'לחם עוני', וזו מצה עשירה, שיש בה טעם נוסף על טעם הקמח והמים.
ואם נתערבו מעט מים במי פירות, הרי הם יכולים להחמיץ את העיסה. ולא זו בלבד, אלא שלדעת הרבה פוסקים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שו"ע תסב, א-ג).
ומנהג אשכנז לאסור אכילת דבר שנילוש בקמח ומי פירות, מפני שחוששים שמא נתערבו מים בתוך מי הפירות, ואזי הבצק יחמיץ. ועוד, שחוששים לדעת רש"י, החולק על רוב הראשונים וסובר, שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ דרבנן. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מכל מקום מנהג אשכנז להחמיר ואין לשנות.
וגם מבין הפוסקים הספרדים, רבים כיום מחמירים, מפני שהתברר שבדרך כלל מוסיפים למי הפירות מים וחומרים נוספים (הרב אליהו).