מצווה לומר 'הלל' בימים מיוחדים כדי להודות ולהלל לה' על הניסים שעשה עמנו. ראשונים לכל הם הימים הטובים שנצטוונו עליהם בתורה, פסח, שבועות וסוכות, שבהם אנו זוכרים את הניסים והחסדים שעשה ה' עמנו בהוציאו אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה והוליכנו במדבר לארץ ישראל.
וכן תקנו לומר הלל בכל ימות החנוכה, וכפי שמובא בברייתא (מגילת תענית פרק ט): "ומה ראו לגמור בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח, וכך הוא אומר בספר עזרא (ג, יא) וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לה' כִּי טוֹב וגו'".
וכן מבואר בתלמוד (פסחים קיז, א), שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה.
ואם כן יוצא שעלינו לומר הלל על הנס שעשה ה' לנו ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.
וצריכים להיזהר מאוד שלא להיות כפויי טובה לקב"ה, ואמרו חכמים: כל המודה בניסו זוכה ונעשה לו נס אחר. ומנגד, אם לא נודה, נרחיק את הגאולה ח"ו.