יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית (לעיל א, ז), ועל פי זה תקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל שמונה עשרה בלילה, וקבעו את זמן תפילת ערבית כנגד העלאת איברים ופדרים של הקרבנות, שכל מה שלא הספיקו להעלות ביום היו מעלים במשך הלילה (ברכות כו, ב). אלא שמעיקר תקנתם תפילת ערבית היא רשות. כלומר, מצווה להתפלל ערבית ולא חובה. ומי שהיה מעוניין לעסוק במצווה אחרת, או שכבר עלה על מיטתו לישון, או שמסיבה אחרת היה קשה לו להתפלל ערבית – לא היה צריך להתפלל ערבית. הטעם להבדל בין שחרית ומנחה לערבית, ששחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, היינו כנגד הזאת דמם. וכשם שבלא הזאת הדם אין יוצאים ידי חובת הקרבן, כך חייבים להתפלל שחרית ומנחה. אבל ערבית נתקנה כנגד העלאת איברים ופדרים על גבי המזבח, שאף שמצווה להעלותם, מכל מקום גם אם לא העלום – הקרבן כשר. ולכן תפילת ערבית רשות.
אמנם במשך הדורות נהגו כל ישראל להתפלל ערבית, עד שבזמן הראשונים כבר קבעוה חובה. ואע"פ כן אין אומרים בה חזרת הש"ץ, שהואיל ומעיקרה היא רשות, לא תקנו לה חזרת הש"ץ להוציא את עמי הארץ (שו"ע רלז, א).[1]
נשים פטורות מתפילת ערבית. ואף לסוברים שנשים חייבות בכל התפילות שתקנו חכמים, הכוונה שחייבות בשחרית ומנחה שניתקנו כחובה, אבל מתפילת ערבית פטורות, ומנהג הגברים שקיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה אינו חל עליהן.
כיום כתב הרי"ף שחובה להתפלל ערבית, וכן כתבו רא"ש וטור סי' רלה. ובסדר רב עמרם גאון כתב שאומרים חצי קדיש בין ברכות ק"ש לעמידה, כדי להבדיל בין חלק החובה לרשות. ונשאר המנהג כעיקר התקנה. בבירור הלכה ד, ב, סוכמו השיטות.
התחיל להתפלל ערבית ונזכר באמצע תפילתו שכבר התפלל ערבית, לרוה"פ יפסיק מיד, כדין שחרית ומנחה, שהרי כל מה שהתפלל הוא כדי לקיים את חובתו, וכשנתברר שכבר יצא בה – צריך להפסיק (באו"ה קז, א, 'פוסק', ולדעת רבים כך משמע משו"ע שם). ולדעת רמב"ם (י, ו), ימשיך כתפילת נדבה, מפני שגם היום עדיין נשאר הדין שעיקרה רשות, ולכן יסוד הנדבה שבה נשאר. מי שהסתפק אם התפלל, בשחרית ומנחה חוזר ומתפלל, ובערבית נחלקו האחרונים, וכתב במ"ב קז, ב, שיתפלל ויחדש בה דבר (ועיין לעיל יח, ג). לכל הדעות אם וודאי לו ששכח להתפלל ערבית, משלים אותה אחר שחרית. וכן מי שטעה ולא אמר יעלה ויבוא בערבית של חול המועד, צריך לחזור שוב להתפלל (ועיין בבירור הלכה כז, ב).