יש אומרים כי אף שיש להודות לה' ביום העצמאות, מכל מקום אין לומר בו הלל עם ברכה. והזכירו חמשה טעמים עיקריים בדבריהם: א) לפי דעת החיד"א על פי כמה ראשונים, הלל עם ברכה אפשר לומר רק כאשר נעשה נס לכל ישראל, ובארץ ישראל ביום העצמאות היו רק מקצת ישראל. ב) יש להודות רק על הצלה שלימה, ועדיין אנחנו מאוימים על ידי אויבינו מסביב. ג) מפני המצב הרוחני של ראשי המדינה ורבים מאזרחיה. ד) מפני שיש לחוש לדעה הסוברת שאין לומר הלל אלא כאשר נעשה נס גלוי כדוגמת נס פך השמן, ובהקמת המדינה הנס היה טבעי. ה) יש ספק אם יום ההודאה צריך להיקבע דווקא ביום העצמאות או ביום סיום מלחמת השחרור או ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה שהוא י"ז בכסלו (כ"ט בנובמבר).
אולם לאחר שהמדינה הגיעה לשנתה העשרים ושש, וכבר זכינו לשחרר את יהודה ושומרון, ואף ממלחמת יום הכיפורים יצאנו בניצחון גדול, למרות תנאי הפתיחה הקשים, וכבר יותר משלושה מליון יהודים התגוררו בארץ, פי חמישה ממספרנו בעת הקמת המדינה. חזרה ונתכנסה מועצת הרבנות הראשית, ביוזמת הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, בכ"ה ניסן תשל"ד, לדון באמירת הלל ביום העצמאות. והוחלט ברוב דעות, שיש מקום גדול לומר בתפילת שחרית של יום העצמאות הלל שלם בברכה.