"אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה, א). אבל מי שאינו נהנה – אינו מברך. לפיכך, מי ששבע לגמרי, עד שנפשו קצה באכילה נוספת, ובכל זאת נאלץ לאכול, כגון שלא נעים לו לפגוע במארחיו, לא יברך על אכילה זו, שנקראת 'אכילה-גסה'. אבל אם למרות ששבע עדיין יש לו תחושת הנאה בגרונו – יברך (מ"ב קצז, כח).
וכן הדין לגבי מים, שהואיל ואין להם טעם, פעמים שהשותה אותם אינו נהנה בחיכו, לפיכך אמרו חכמים: שדווקא "השותה מים לצמאו מברך" (ברכות מד, א), אבל אם שתאם לסיבה אחרת, כיוון שלא נהנה, אינו מברך. למשל, מי שנתקע לו מאכל בגרונו ושותה מים כדי להעבירו, או ששותה מעט מים כדי לסייע לו בבליעת גלולה לרפואה, אינו מברך. אבל השותה מיץ כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו או כדי לסייע לבליעת תרופה, למרות שעיקר כוונתו להעביר את המאכל או לבלוע את התרופה, מכל מקום כיוון שיש למיץ טעם שנהנים ממנו – צריך לברך (ברכות מה, א, תוס' שם, שו"ע רד, ז, מ"ב מב).