אמרו חכמים, שהולכי מדבריות יברכו 'הגומל'. למנהג אשכנז, רק העובר בדרך שיש בה סכנה ממשית נחשב כהולך מדבריות ומברך 'הגומל'. וממילא לאחר נסיעה בכבישים סלולים במדינה מתוקנת, אין מברכים 'הגומל' (תר"י והרא"ש).
אולם למנהג ספרד, גם ההולך מעיר לעיר בדרך שאין בה סכנה, צריך לברך (רמב"ן ורד"א). אלא שנחלקו לגבי הכבישים בימינו.
והואיל וכלל נקוט בידינו – ספק ברכות להקל, נכון שגם הנוהגים כמנהגי ספרד, לא יברכו 'הגומל' על נסיעה של 72 דקות בכבישי הארץ וכיוצא בהם. ורק מי שמנהג אבותיו לברך, יכול להמשיך במנהגו.
בדורות האחרונים התעוררה שאלה האם גם הטסים במטוס נחשבים כהולכי מדבריות שצריכים לברך 'הגומל'. כמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות 72 דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו). וכך נכון לנהוג (עי' בהרחבות לפנה"ל ברכות טז, ז, שכאשר יגיע למחוז חפצו יברך).
ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם גם הניצול מסכנות אחרות, כגון שתקפוהו שודדים בעיר, או שנפל עליו כותל, מברך 'הגומל'. למעשה, הניצל מתאונת דרכים שיש בה סכנת חיים, או שתקפוהו שודדים להכותו וניצל, או ניצל משריפה, או נפל ממקום גבוה ונותר חי, או שירו לעברו והחטיאו, או שהכישו נחש וניצל, כל אלה ודומיהם יברכו 'הגומל'.