למעשה נוהגים רוב ישראל כדעת המקילים, ומטלטלים בערים שלנו על סמך עירוב של 'צורת הפתח'. אלא שיש לשאול, מאחר שמחצית הפוסקים מחמירים וסוברים ש'עירוב' של 'צורת הפתח' לא מועיל לערים שלנו, שיש בהם רחובות שרחבים 16 אמה (7.3 מטר), היאך נהגו רוב ישראל כשיטה המקילה. הרי מדובר בספק איסור תורה, שצריך להחמיר בו?
התשובה הפשוטה, שבמקרים נדירים, כאשר מדובר בדבר שקשה מאוד להחמיר בו, פעמים שהתפשט המנהג בישראל לסמוך על הדעה המקילה למרות שמדובר בספק דאורייתא. ואכן קשה מאוד להחמיר בדבר זה, שהרי למחמירים אסור לקחת בכיס שום חפץ, מטפחת וכדומה, ולעיתים הדבר נצרך מאוד. וכן משפחות לא יוכלו לבקר זו אצל זו ביום השבת, מאחר שאסור להעביר ברשות הרבים את התינוק ועגלתו, וכן את החיתולים והבקבוק שלו. ואם כן, מאחר שלדעת מחצית הפוסקים אפשר להקל, בלית ברירה סומכים על דעתם ומקילים.
עוד צריך להוסיף, שבאמת המחלוקת איננה שקולה, כי ישנם עוד כמה תנאים להגדרת 'רשות הרבים', ואם נצרף אותם לחשבון, יצא שלדעת רוב הפוסקים אין לרחובות שלנו דין 'רשות הרבים' מהתורה, וממילא העירוב בדרך של 'צורת הפתח' מועיל בהם. ראשית, לדעת כמה פוסקים 'רשות הרבים' מהתורה היא רק כאשר הרחוב חוצה את העיר מתחילתה ועד סופה בקו ישר כסרגל, אבל אם הוא עקום מעט, כבר איננו 'רשות הרבים' מן התורה. וברוב המקומות אין רחוב ראשי כזה, וממילא אפשר לסמוך על 'צורת הפתח'. ועוד, שיש מן הפוסקים שסוברים, שכפי שהרחובות שלנו מסודרים, באופן שכל רחוב נחצה על ידי רחוב אחר, נחשבים כל הרחובות כמוקפים במחיצה משלוש רוחות, ואינם רשות הרבים מהתורה, וממילא העירוב של 'צורת הפתח' מועיל להם (ערוה"ש וחזו"א). ויש עוד צדדים להקל כמבואר בהערה.
כשנצרף את כל השיטות האלו יחד, יצא שלדעת רוב הפוסקים הרחובות שלנו נחשבים 'כרמלית' ואפשר להתיר את הטלטול בהם על ידי עירוב של 'צורת הפתח'.
אע"פ כן לדעת רבים, כיוון שהדבר נוגע לספק איסור תורה, ראוי מלכתחילה להחמיר שלא לסמוך על עירוב של 'צורת הפתח' במקום שיש בו רחובות שרוחבם מעל 16 אמה.[9]
י – לבישת בגד אינה נחשבת הוצאה
מותר לאדם ללבוש את בגדיו ולנעול את נעליו ולחבוש את כובעו, ולצאת בהם ל'רשות הרבים'. משום שהבגדים טפלים לגופו, וכל זמן שהוא לבוש בהם, אינם נחשבים כעומדים בפני עצמם אלא הרי הם כחלק מגופו, ואינו עובר עליהם בטלטול.
גם בגדים שנועדו לזמנים מיוחדים טפלים לגוף. לכן מותר ללבוש על המעיל את מעיל הגשם העשוי ניילון, כי יש נוהגים ללובשו בשעה שיורד גשם. וכן מותר לנעול על הנעליים ערדליים. וכן מותר לגרוב שני זוגות גרביים, משום שבחורף יש שרגילים לגרוב שני זוגות. וכן מותר ללבוש שתי חולצות זו על זו, מפני שיש אנשים שלובשים בחורף שתי חולצות. לפיכך, אדם הרוצה להביא לחבירו חולצה דרך 'רשות הרבים', יכול ללובשה על חולצתו ולהביאה לחבירו אפילו בקיץ. אך אם יקח את הבגד בידו או יישאנו על כתפו ויצא ל'רשות הרבים' – יעבור על איסור תורה.[10]
גם דבר שאינו נחשב למלבוש, המתעטף בו כדרך לבוש – יכול לצאת בו ל'רשות הרבים'. למשל, אשה הרוצה להביא דרך 'רשות הרבים' שמיכה או מפה, יכולה להתעטף בה כדרך מלבוש ולילך בה לרשות אחרת. וכן מי שהולכת לטבול, יכולה להתעטף במגבת וללכת בה ב'רשות הרבים'. כללו של דבר: כל שהוא עליו כדרך לבוש – מותר (שו"ע שא, לה-לו). וכן מי שרוצה להוציא מטפחת, יכול לכורכה סביב צווארו כצעיף ולצאת (מ"ב שא, קלג; שש"כ יח, מח).
גזרו חכמים שלא לצאת ל'רשות הרבים' בלבוש שעלול ליפול, שמא יטלטל אותו ד' אמות ב'רשות הרבים'.[11] אבל בכיפה מותר לצאת למרות שאינה תפוסה בחוזק, מפני שאף אם תיפול, אין חשש שיטלטל אותה ד' אמות, שהרי הלכה היא שאסור ללכת ד' אמות בלא כיסוי ראש, ולכן מיד כשיאחז בה יניח אותה על ראשו ואין חשש שילך ד' אמות כשהיא בידו (שו"ע שא, ז, מ"ב קנג).
לגבי כפפות, יש אומרים שאין לצאת בהן למקום שאינו מוקף בעירוב, שמא כאשר יתחמם יכניסן לכיסו ויטלטל אותן ד' אמות ויעבור על איסור תורה. לכתחילה רצוי להחמיר, והמנהג להקל (שו"ע שא, לז, ועי' בבאו"ה שם).
נחלקו הפוסקים לגבי כיסוי הניילון המיוחד שמניחים על מגבעת בעת שיורד גשם כדי להגן עליה, יש אוסרים מפני שאינו דרך לבוש וכל ייעודו להגן על הכובע, ויש מתירים וסוברים שאף זה דרך לבוש. והרוצה להקל רשאי.[12]
ב) לדעת רש"י ועוד, רק כאשר הרחוב חוצה את העיר בקו ישר כסרגל הוא נחשב רשות הרבים, וברוב המקומות אין הדבר כן (אמנם אג"מ או"ח א, קמח, אינו מקבל סברה זו). ג) כתבו בית אפרים כו, ערוה"ש שמה, יט-כב, וחזו"א או"ח קז, ה-ח, שלפי מבנה הרחובות שלנו, שכל רחוב נחצה לרוחבו על ידי רחוב אחר, נמצא כל רחוב מוקף שלוש מחיצות. שכן מהתורה מחיצה נחשבת כבר משעה שרובה סתומה, וכיוון שהבתים שלצידי הרחוב סותמים את רוב השטח, נחשב הרחוב שיש לו שתי מחיצות, וכיוון שחוצה אותו רחוב, וגם מצידי הרחוב החוצה עומדים בתים, ואף הם סותמים את רובו, נמצא שהרחוב החוצה נחשב כמחיצה לצד השלישי של הרחוב, וכך יוצא שכל רחוב שבעיר מוקף בשלוש מחיצות, ומדאורייתא אין הוא נחשב רה"ר. ורק חכמים קבעו שצריך ארבע מחיצות, ושאין סומכים על רוב סתום, וספק דרבנן לקולא. ד) יש מקום לומר שחכמים הם שקבעו שצורת הפתח אינה מתירה טלטול ברשות הרבים, אבל מהתורה צורת הפתח נחשבת למחיצה גמורה. נמצא שכל המחלוקת היא בדברי חכמים, וספק דרבנן לקולא (כ"כ בבאו"ה שסד, ב, בדעת הרמב"ם. ואף שהקשו על דבריו, כתב באול"צ ח"א ל', שכך היא דעת הרא"ש, שצורת הפתח מועילה לבטל את איסור התורה. נמצא שהמחלוקת בדברי חכמים בלבד). ה) עוד אפשר אולי לומר, שהואיל ומדינת ישראל מוקפת מחיצה משלוש רוחות, אף שהן רחוקות מאוד, לתוס' מדאורייתא הן מועילות, ואזי כל הספק מדרבנן (עי' בהרחבות כט, ד, ג).הרי שאין זו מחלוקת שקולה, ולרוה"פ אין הרחובות שלנו רה"ר מהתורה, ובנוסף לכך הוא ספק ספיקא בארבעה ספיקות, שעל פי כללי ההלכה, הלכה כדעת המקילים.יש רחובות בערים הגדולות שאף שאין הולכים בהם בכל יום ששים ריבוא, מ"מ נוסעים בהם ששים ריבוא בכל יום. ולכאורה באותן הערים אי אפשר להתיר טלטול בעירוב של צורות הפתח. אלא שנראה שאין הכבישים נחשבים כרשות הרבים, שהואיל ואסור להולכי רגל ללכת בהם – אינם פתוחים לרבים. והמכוניות עצמן נחשבות לרשות היחיד (ישועות מלכו או"ח כו). ומצד זה יש לומר שרחובות רבים לכל הדעות אינם רה"ר דאורייתא, כי אין בהם רוחב ט"ז אמה, שכן אין להחשיב את הכביש שנועד למכוניות. ויש חולקים על סברה זו (ערוה"ש שמה, כו; אג"מ או"ח א, קלט).
מנגד, ישנם פקפוקים לגבי העירוב שלנו: אם יש בעיר גויים או יהודים מחללי שבתות, גזרו חכמים שאינם מצטרפים לשותפות של כל בני העיר, וממילא העירוב לא חל. ועי' להלן כט, ז, כיצד פוטרים בעיה זו. בעיה נוספת, שיש בעיר גינות גדולות משיעור בית סאתיים (50 אמה על 100 אמה, קצת יותר מדונם אחד), וגינות אלו מבטלות את העירוב, מפני שאי אפשר ללכת שם. אולם בפועל, אם מותר ללכת בגינות הללו, שיש בתוכן שבילים, אין הן פוסלות את העירוב. וכן אם הן מוקפות גדר, אינן פוסלות את העירוב. בעיה נוספת, שלפי הרמב"ם העירוב של צורת הפתח אינו מועיל אם המרחק שבין עמוד לעמוד עולה על 10 אמה (4.56 מטר). אלא שהואיל ורוב הפוסקים חולקים עליו, והדין דרבנן, אין חוששים לשיטתו (כך דעת סתם בשו"ע שסב, י).
יש מדקדקים שבעת שנצרכים להוליך חפץ או תינוק מבית אחד לבית אחר דרך הרחוב, הולכים ברציפות בלא לעצור עד שיגיעו לבית. שבאופן זה הם אינם מבצעים הנחה ברה"ר, ולדעת רבים אין בזה איסור תורה (כמבואר בהערה 3), וממילא הספק נהיה ספק בדברי חכמים מעוד צד, ונראה שבאופן זה אפשר לכתחילה להקל.
[10]. דעת השו"ע שא, לו, שכל שהוא מלבוש, אפילו אין רגילים כלל ללובשו באופן זה, כגון שחוגר על עצמו שתי חגורות זו על זו, כיוון שהוא דרך לבוש, כלומר שהוא חוגר את החגורה כפי שרגילים לחוגרה – מותר. אולם לדעת הרמ"א, רק אם יש אנשים שרגילים ללבוש כך, כגון שתי חולצות זו על זו, או שני זוגות גרביים – נחשב דרך לבוש ומותר לצאת בו בשבת, אבל שתי חגורות אין רגילים לחגור זו על זו, ולכן אסור לצאת בהן בשבת.[11]. לערוה"ש שא, נג, כל בגד שמעיקר הדין היה מותר לצאת בו לרה"ר אלא שחכמים אסרו לצאת בו מחשש שמא ייפול ויבוא לטלטל ד' אמות, או שילעגו לו ויסירנו, או שייכנס לביהכ"ס ויטלטל אותו ד"א – האיסור הוא דווקא ברה"ר דאורייתא. ורק בתכשיטי נשים אסרו גם ב'כרמלית' (עי' להלן יד).
[12]. אג"מ או"ח א, קח-קי, אסר לצאת עם הניילון שנועד להגן על הכובע מהגשם, עפ"י המבואר בשו"ע שא, סע': יג, יד, שכל שנועד להגן על הבגד אינו נחשב מלבוש ואסור לצאת בו, והואיל וניילון זה נועד להגן על הכובע ולא על גוף האדם, ומצד עצמו אינו לבוש ואינו מוסיף נוי, אסור לטלטלו בשבת. וכן דעת מנח"י ג, כו, וגם חשש שאחר שהגשם יפסק יוריד את הכיסוי ויטלטלנו ד' אמות. אבל לדעת רשז"א, אם מדובר על כיסוי ניילון מיוחד שנועד לכובע, שאין מסירים אותו בשעה שמפסיק לרדת גשם, הרי הוא נחשב כלבוש ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים' (שש"כ יח, הערה מו). וכן דעת צי"א י, כג; ויבי"א ה, כד. והואיל וספק זה דרבנן, שגם לאוסרים אין בזה איסור דאורייתא, שאין זו דרך הוצאה, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהרבה פוסקים אין כיום 'רשות הרבים' דאורייתא, לפיכך אפשר להקל.