הפנינה היומית – ו אייר תשפא

ג – מלאכת לש

מלאכת לש היא המלאכה העושה מקמח ומים בצק. גם כאשר הנוזלים קרושים, כדוגמת דבש ומיונז, אסור ללוש בהם קמח, שכל זמן שעל ידי גיבולם חלקיקי הקמח מתלכדים לבצק, הרי זה לש. וכן המגבל מים בעפר כדי לעשות לבנים או לסתום חורים בקיר, עובר באיסור לישה.

גם עשיית חלק מתהליך הלישה אסור, לפיכך, אסור לשפוך מים על קמח. וגם לאחר סיום לישת הבצק, אסור לערוך אותו בצורתו הסופית.[5]

על ידי הלישה נוצר דבר חדש בעל תכונות שלא היו בחומרים בעודם נפרדים, שבעוד הקמח לחוד והמים לחוד, לא יכלו לתפוח, ולא ניתן היה לאפותם, ורק לאחר שנילושו אפשר לעשות מהם לחם ועוגות. כיוצא בזה, בעוד העפר היה לחוד והמים לחוד, לא היה ניתן לבנות בהם, ולאחר שנתגבלו אפשר לעשות מהם לבנים ולסתום בהם חורים.

מהתורה איסור לישה הוא רק בעיסה עבה, וחכמים הוסיפו ואסרו לעשות גם עיסה רכה (כפי שיבואר בהלכה הבאה). אבל אם כמות החומר מועטה כל כך עד שתתמוסס בנוזלים בלא שתיווצר שם עיסה אלא הנוזלים ישארו כצורתם, אין בזה איסור לש. לפיכך, מותר לתת קפה וסוכר במים. וכן מותר להכין דייסת מטרנה על ידי עירבוב האבקה במים, שהואיל והאבקה אינה עושה את המים לעיסה, אלא הם נשארים נוזליים כצורתם, עד שאפשר לשתות אותם מן הבקבוק, אין בזה איסור לש (ויש לעשותה בכלי שלישי כדי לצאת מחשש בישול, לעיל י, ז).[6]

 

ד – מותר להכין עיסה רכה בשינוי

כפי שלמדנו, איסור לישה מהתורה הוא בלישת עיסה עבה, שעל ידה החלקיקים מתקבצים לגוש אחד מלוכד, ואם יניחוה בצלחת לא תיזל ותתפשט לצדדים. אבל עשיית עיסה רכה, שניתן לשופכה מכלי לכלי, ואם יניחוה בצלחת תתפשט לצדדים, אינה אסורה מהתורה. וזאת משום שאין בעשייתה פעולה של לישה אלא רק בחישה. אלא שהואיל ויש חשש שמא יטעה ויעשה עיסה עבה ויעבור על איסור תורה, עשו חכמים סייג לתורה ואסרו לעשות עיסה רכה. אבל בשינוי התירו לעשות עיסה רכה, שעל ידי השינוי יזכרו את האיסור ויזהרו שלא לעשותה עבה.

השינוי הוא בסדר נתינת החומרים. אם רגילים להניח תחילה את החומר היבש ולערות עליו את הנוזל, יניח תחילה את הנוזלים ויערה עליהם את החומר היבש. ואם רגילים להניח תחילה את הנוזלים ולערות עליהם את החומר היבש, יניח תחילה את החומר היבש ויערה עליו את הנוזלים. ובאופן זה, יערה את כל הנוזלים בבת אחת, כדי שלא תיווצר בתחילה עיסה עבה.

אח"כ בשלב הבחישה, יש אומרים שאין צורך לשנות כלום, רק שלא יערבב בחוזקה כדרך חול. ויש מחמירים לעשות שינוי גם בצורת הבחישה, כגון שבמקום לערבב את העיסה על ידי סיבוב הכף, יוליך את הכף בקווים ישרים מצד לצד או שתי וערב. או שיערבב באצבעו, או שיערבב את העיסה על ידי נענוע הכלי, או שיערה את העיסה מכלי לכלי וכך תתערבב. לכתחילה נכון לצאת ידי כל הפוסקים ולשנות גם בסדר נתינת החומרים וגם בצורת הבחישה.

כאשר אין סדר קבוע לנתינת החומרים, יניח תחילה את החומר היבש ויערה עליו את הנוזלים, ובנוסף לכך, יקפיד לעשות שינוי בבחישה.[7]

מותר להוסיף נוזלים לעיסה עבה ולעשותה רכה, שכן הוספת המים לתוכה גורמת לפעולה הפוכה מלישה, שהלישה מקבצת את החלקים לחטיבה אחת, ואילו הוספת המים מחלישה את חיבורם (באו"ה שכא, טו, 'יכול').

לפי זה מותר להוסיף מים על עיסה של טחינה גולמית, הואיל והמים יעשו אותה רכה יותר. ואמנם יש אוסרים מפני שבתוך התהליך יש שלב שהעיסה מתקשה מעט (שש"כ ח, לא). אולם למעשה, העיקר כדעת המקילים, הואיל ולבסוף היא נעשית עיסה רכה. בנוסף לכך, כיוון שכבר נטחנה ונילושה בערב שבת, לדעת רבים, אין בה יותר איסור לישה (שו"ע שכא, טו). וכדי לצאת מן הספק נכון לבחוש את העיסה בשינוי של שתי וערב.


[5]. לכל הדעות הלש ממש עובר באיסור תורה, אלא שנחלקו התנאים בשאלה, האם איסור לישה מהתורה חל גם על נתינת מים לקמח. לדעת רבי, גם הנותן מים בקמח עובר באיסור תורה, כיוון שהתחיל בזה את תהליך הלישה. ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה (ריבר"י), כיוון שעוד לא לש ממש, עובר באיסור מדברי חכמים בלבד (שבת יח, א; קנה, ב). לדעת רוה"פ ומהם: ר"ח, רי"ף, רמב"ם, רא"ש, רז"ה, רמב"ן, או"ז, רוקח, רי"ו ומאירי, הלכה כריבר"י. ולדעת התרומה, רא"ם, סמ"ג וסמ"ק, הלכה כרבי. (לכתחילה לא יטול אדם ידיו על עפר ולא יטיל מימיו על עפר, כי גם לריבר"י הדבר אסור. ובשעת הדחק אפשר להקל, כדין פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. עי' מ"ב שכא, נז).   ←יש חומרים כמו אפר שאינם ברי גיבול, שאם יגבלו אותו במים, תיווצר איזו עיסה, אבל הגיבול אינו עמיד, ואחר שהעיסה תתייבש היא נוטה להתפורר. שלוש דעות נאמרו לגבי חומרים אלו שאינם ברי גיבול: א) דינם קל יותר, ומותר לשפוך עליהם מים, ורק ללוש אותם אסור מדברי חכמים (רמב"ם, רי"ד וריטב"א, וכך משמע מרי"ף ורש"י). ב) דינם חמור יותר, שהואיל וממילא אין בהם גיבול ממש, כבר כשנתן עליהם מים חייב אף לריבר"י (כדעת אביי בגמ' שבת יח, א, ולפי באו"ה שכד, ג, 'אין', כך פסקו תוס', רא"ש, ראב"ד, רשב"א ור"ן. ולכאורה כך סוברים גם התרומה וכל הפוסקים כרבי). ג) דינם כדין חומרים שהם ברי גיבול, שנחלקו התנאים לגבי שפיכת מים עליהם, אבל גיבולם אסור מהתורה (כדעת רב יוסף, ולחזו"א נו, ג, כך היא דעת רוה"פ שהזכיר הבאו"ה).

[6]. אם העיסה הרכה עומדת להתגבש ולהתקשות מעצמה, הרי שכבר בנתינת המים עוברים באיסור לישה מהתורה, שכן עיקר המלאכה הוא גיבוש החלקיקים לחטיבה אחת. וכפי שאמרו חכמים, שהנותן זרעי פשתן לתוך מים – חייב משום מלאכת לש, משום שהמים גורמים לזרעי הפשתן להפריש ריר שמדביק אותם זה לזה (זבחים צד, ב). וכן המערב מלט, מים וחצץ ועושה בטון, אף שבתחילה זו עיסה רכה שניתן לשופכה, מכל מקום כיוון שבאופן טבעי הבטון יתגבש לחטיבה אחת, נמצא שהמערב את הבטון עבר באיסור תורה (ועי' בקצוה"ש קל, ג). ולכן אסור לעשות ג'לי, כמבואר להלן הלכה ז.

[7]. לדרישה עפ"י כמה ראשונים, די לעשות שינוי בסדר נתינת החומרים. ולתה"ד נג, צריך לעשות שינוי גם בצורת הבחישה. ובשו"ע שכא, יד, כתב שאין צורך בשינוי בבחישה (ולכך נטה בחזו"א נח, ה, 'ומשמע', וכ"כ במנו"א ח"ב ט, 43). אולם לדעת מ"ב שכא, נז, ובא"ח ש"ש משפטים יח, טוב לשנות גם בבחישה.

כשאין סדר קבוע בנתינת החומרים, לתה"ד, א"ר, תו"ש וחק יעקב, יתן את החומר היבש תחילה. ולט"ז, הואיל ואין אפשרות לשנות בסדר נתינת החומרים, אין היתר לעשות את העיסה. והובאה מחלוקתם במ"ב שכא, נז. וכיוון שהוא דין דרבנן, אפשר לסמוך על המקילים (שש"כ ח, ט; מנו"א ח"ב ט, 39).

כתיבת תגובה