תקנו חכמים שהמים יישפכו על הידיים מתוך כלי, וששפיכה זו תיעשה ב'כח-גברא', היינו בכוחו של אדם. וסמכו דבריהם על הפסוק (במדבר יט, יז): "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". אבל אדם שהרטיב את ידיו בגשם לא יצא ידי חובת נטילה, כי המים באו על ידיו בלא כלי ובלא 'כח-גברא'.
לדוגמא, דודי מים שיש ברז בתחתיתם לכל הדעות נחשבים כלים, ולכן יכול אדם להטות את הדוד עד שהמים יישפכו ממנו על ידיו, ויצא בזה ידי מצוות נטילת ידיים. השאלה, האם מותר ליטול את הידיים על ידי פתיחת הברז שיוצא מתחתיתו. מצד אחד המים יוצאים מכוח האדם שפתח את הברז, ומאידך, פעולתו רק הסירה את המעצור שבברז, והמים זרמו מעצמם, והשאלה האם פעולה כזו נחשבת ל'כח-גברא'. להלכה, המים שיוצאים מיד לאחר פתיחת הברז נחשבים כמים שבאו מכוח אדם, אבל מה שזורם אחר כך נחשב לזורם מעצמו, ואין ליטול בו ידיים. לפיכך, הרוצה ליטול את ידיו מהברז שבדוד, צריך להניח את ידו תחת הברז, לפותחו, ולאחר שהמים הראשונים יצאו ממנו – לסוגרו, וכך יחזור על אותה הפעולה, עד שהמים ירטיבו את כל כף היד, שאפשר לגמור נטילת כל יד בכמה שפיכות רצופות (שו"ע קנט, ט; מ"ב קסב, ל).
וכל זה דווקא בברז שמחובר לכלי, אבל בברז הרגיל שבכיור אי אפשר ליטול ידיים, שאף כי הזרם הראשון שיוצא אחר פתיחת הברז נחשב כבא מ'כח-גברא', צינור המים אינו כלי, ולמדנו שהנטילה צריכה לבוא מכלי.[4]
אפשר ליטול את הידיים בלא כלי ובלא 'כח-גברא', על ידי טבילתן במקווה כשר, וכן במעיין, נהר וים. שכן כוחו של המקווה גדול מכוח הנטילה, שהרי הטבילה במקווה מטהרת את כל הגוף, קל וחומר שתטהר את הידיים. גם על טבילת הידיים מברכים "על נטילת ידיים" (עי' שו"ע קנט, יד-כ).
נדבק בידו לכלוך או צבע, הם חוצצים בין המים לידו. אם החציצה מקיפה את רוב היד, היא פוסלת את הנטילה.
אבל אם החציצה דבוקה למיעוט היד, הדין תלוי בהקפדה על אותה חציצה. אם גם הוא וגם רוב האנשים רגילים להקפיד על אותה חציצה, כגון שיש על ידו צבע, למרות שהיא על מקצת ידו, חובה עליו להסירה לפני הנטילה. ואם נטל בלא להסירה, נטילתו פסולה, ויסיר את החציצה וישוב ליטול ידיו בברכה.
ואם החציצה הדבוקה למיעוט ידו היא חציצה שרוב האנשים רגילים להקפיד להסירה והוא אינו מקפיד, או שהוא מקפיד להסירה ורוב האנשים אינם מקפידים – עליו להסיר את אותה חציצה לפני הנטילה. ואם טעה ונטל עם חציצה זו, יחזור ליטול, אבל לא יברך, מפני שלדעת חלק מהפוסקים, אין זו חציצה.[5]
אנשים שמלאכתם בצביעה, שבאופן קבוע יש על ידיהם כתמי צבע שקשה להסירם בכל יום, למרות ששאר בני אדם רגילים להקפיד על כתמים שכאלה, לגבי העוסקים בצבע אין הם נחשבים חציצה, כי ידוע שאינם מקפידים עליהם. וכן הדין לגבי סופרי סת"ם שידיהם מוכתמות בדיו (שו"ע קסא, ב).
וכן נשים שצובעות את ציפורניהן, אין בזה חציצה, שהרי הן מעוניינות בו. ואם הצבע החל להתקלף, והן מקפידות שלא לילך בו באופן זה – חובה להסירו לפני הנטילה.
טבעת שעונדים על האצבע, ואין רגילים להסירה בשום מצב, נחשבת כחלק מן היד ואינה חוצצת בנטילה. אבל טבעת שמקפידים להסירה בזמנים מסוימים – אינה נחשבת כחלק מהיד ולכן היא חוצצת בנטילה. לפיכך, אשה שמקפידה להסיר את טבעתה בעת שהיא לשה בצק, צריכה להסיר את טבעתה לפני הנטילה. ואמנם מצד הדין, אם היא מונחת בצורה רופפת על האצבע, אין היא חוצצת בפני המים. אלא שלמעשה, הואיל וקשה להגדיר במדויק, מתי הטבעת ענודה בצורה רופפת ומתי בצורה מהודקת, נוהגים להחמיר להסיר לפני הנטילה כל טבעת שרגילים להסיר בזמנים מסוימים (שו"ע ורמ"א קסא, ג).
מי שנפצע בידו עד שהוצרך להדביק על פצעו פלסטר או תחבושת, אם ניתן בקלות להוריד את התחבושת וליטול ידיים, יש להוריד את התחבושת. אבל אם הדבר כואב לו, או שהורדת התחבושת תזיק לפצע – יטול את שאר היד, ויוצא בזה ידי חובת הנטילה (שו"ע קסב, י). וידקדק לשפוך בבת אחת 'רביעית' על היד (נפח ביצה ומחצה), שאם לא כן יהיה ספק בכשרות הנטילה (כמבואר בהלכה הבאה, שכאשר שופכים 'רביעית' ברציפות המים אינם מקבלים טומאה).
פצע שהגליד: אם הגלד מפריע וקל להסירו, יש להסירו לפני הנטילה. אבל אם אינו מפריע מפני קטנותו, או שקשה להסירו מפני שהסרתו עלולה לפתוח מחדש את הפצע או להכאיב, אין צריך להסירו לפני הנטילה (שועה"ר קסא, ו).
[4]. התעוררה שאלה לגבי ברז מים חמים שיוצאים מדוד, וכן ברז מים קרים בבתים שהתקינו על גגותיהם חבית מים שממנה המים זורמים לבית. יש אומרים, שכיוון שיש מרחק רב בין החבית שעל הגג לברז שבכיור, אין המים היוצאים מהברז נחשבים כיוצאים מכלי, ואין ליטול בו ידיים (שערים המצויינים בהלכה מ, ה; אור לציון א, טז. ועי' פס"ת קנט, יט). ויש אומרים, שהמים הזורמים מן הברז נחשבים כבאים מתוך כלי, שכן הצינורות הופכים להיות חלק מן החבית, וממילא המים הזורמים מהצינור נחשבים כבאים מכלי (ישכיל עבדי ח"ה או"ח כו; ציץ אליעזר ח, ז). בשעת הדחק אפשר להקל.
[5]. לרמב"ם ההקפדה נקבעת לפי דעתו של הנוטל, ולרשב"א לפי רוב בני אדם, וחוששים לכתחילה לשתי השיטות, ולכן יטול בלא ברכה. עי' מ"ב קסא, ז ו-י, וכה"ח יח-יט. חשוב לציין שצבע שאין בו ממשות, גם אם מקפידים עליו – אינו חוצץ (מ"ב קסא, יד).