ד – משמעות ברכת 'שהכל' ודין ספק
כיוון שיש בברכת 'שהכל' שבח כללי, היא יכולה לפטור את כל מיני המאכלים, שאם טעה ובירך 'שהכל' על פרי עץ או פרי אדמה, ואף על לחם או מזונות או יין – יצא ידי חובה. אלא שלכתחילה יש לברך על כל מין ומין את ברכתו הראויה. ורק כשיש ספק לגבי מאכל מסוים אם ברכתו 'שהכל' או ברכה אחרת, כדי לצאת מהספק מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, יג; רו, א).
כאשר יש ספק לגבי פרי, אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', מברכים 'האדמה' (לעיל הלכה ב). ואף שגם אם נברך עליו 'שהכל' נצא ידי חובה, עדיף לברך 'האדמה' שהיא ברכה מבוררת יותר, שיש בה ביטוי לכך שמדובר בפרי.
כל מה שלמדנו שבמקום ספק מברכים 'שהכל' או 'האדמה', הוא רק במקום שאין את מי לשאול, או שזה ספק שלא הוכרע להלכה. אבל כאשר אפשר לשאול חכם, מה הברכה הראויה, אסור לברך מספק 'שהכל' או 'האדמה', אלא חובה לברר איזו ברכה צריך לברך (שועה"ר רב, כד; מ"ב רב, פד).
ככלל יש עדיפות לומר ברכה מיוחדת לכל סוג של מאכל, שכל סוג מאכל מעניק לאדם תועלת והנאה ייחודית, ואם יברך על כל הסוגים באופן אחיד וסתמי, לא יתן ביטוי לשפע הברכה שהשפיע ה' לעולם. ומנגד, אם יברך על אפרסק ברכה משלו ועל תפוז ברכה משלו, וכך על כל מין ומין, לא יעמוד על המגמה הכללית של הקב"ה בעולמו, אלא ישקע בתוך פרטי הפרטים שבעולם המגושם. על ידי תקנת הברכות לסוגים השונים של המאכלים, יש מצד אחד ביטוי להתפרטות של הברכה האלוקית ומצד שני ביטוי למגמה הכללית. ברכת 'שהכל' היא הברכה שנותרה כמייצגת את העניין הכללי. מצד אחד היא אינה מבוררת, ולכן מעלתה פחותה, וכל אימת שאפשר, צריך לברך ברכה מבוררת. אולם מצד שני היא מבטאת את הרעיון הכללי "שהכל נהיה בדברו". ודווקא בה ישנו דגש על המקור הרוחני של הבריאה, שעל ידי דיבור ברא הקב"ה את עולמו, שככל שנפגשים יותר עם הצד הכללי, האחדותי, שבבריאה – כך עומדים יותר על השורש הרוחני שלו.
מפני חשיבותם של פירות העץ ופירות האדמה תקנו להם חכמים ברכות מיוחדות, אבל על שאר הדברים הגדלים על העצים והשיחים לא תקנו ברכה מיוחדת, וממילא אם הם ראויים לאכילה ברכתם 'שהכל'. לפיכך הרוצה לאכול עלים וגבעולים של עץ או שיח חד שנתי, כמו גבעולים רכים שבגפן או בתבואה – מברך 'שהכל' (שו"ע רד, א).[2]
קליפות פרי שרגילים לאכול עם הפרי, כמו קליפת תפוחים, אגסים ומלפפונים, נחשבות כחלק בלתי נפרד מהפרי, ולכן גם מי שאוכלן לבדן, מברך עליהן את ברכת הפרי. על קליפות מלפפונים 'האדמה', ועל קליפות תפוחים ואגסים 'העץ'. אבל על קליפות שאין רגילים לאכול, כמו קליפות תפוזים, אם המתיקו אותן על ידי סוכר או שוקולד, מברכים 'שהכל', שהואיל ורגילים לזורקן, אינן נחשבות חלק מהפרי (מ"ב רב, לט).
האוכל שרביטים לחים של קטניות, כמו תרמילי שעועית ירוקה. אם אוכלם עם השעועית, מברך על השעועית 'האדמה' ופוטר את התרמיל. ואם אוכל את התרמיל לבדו – יברך 'שהכל' (מ"ב רד, ט).
על גרעיני פירות שראויים לאכילה מברכים 'שהכל', מפני שאין הם עיקר הפרי. אבל כאשר הם נאכלים יחד עם הפרי, הרי הם טפלים לפרי וברכת הפרי פוטרתם.
אבל על גרעינים שחורים של חמניות מברכים 'האדמה', מפני שהם עיקר הפרי. וכן על גרעיני דלעת (לבנים), ועל גרעיני אבטיח – מברכים 'האדמה', מפני שמגדלים אותם מזנים מיוחדים שבשרם מועט וגרעיניהם מרובים, ועיקר שתילתם לצורך הגרעינים, וכיוון שהם עיקר הפרי, ברכתם 'האדמה' (עי' שו"ע רב, ג, ומ"ב שם).