כפי שלמדנו (בהלכה א), המנהג הנכון לומר בכל יום פסוקי פרשת התמיד ופסוקי הקטורת, לפיכך נבאר מעט את עניינם.
קרבן התמיד הוא החשוב שבקרבנות, מפני היותו הקבוע ביותר, שבכל יום מימות השנה היו מקריבים אותו, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, ועל כן הוא הקרבן שמבטא את הקשר הקבוע שבין ישראל לאביהם שבשמים.
וכל ישראל היו שותפים בו, שהיה נקנה מכספי מחצית השקל שכל יהודי, בין עני בין עשיר, תרם בכל שנה למקדש, ועל כן הוא מבטא את אחדות ישראל.
וכיוון שישראל הם הלב שבאומות, נמצא שעל ידי קרבן התמיד באה לידי ביטוי אחדותו של ה', שכל העולם כולו מתקשר על ידי קרבן התמיד האחד אל מקור חייו (מהר"ל נתיב העבודה א).
מסלול החיים מורכב מלידה, צמיחה ולבסוף מוות. בכל יום מתים אנשים, חלקם מזקנה, אחרים מתאונות או מחלות. גם בעולם החי, בכל יום מתים מיליארדי בעלי חיים. וכך גם בעולם הצומח, בכל יום מגיעים מיליארדי עצים, שיחים ופרחים לקיצם, והם נובלים וקמלים. השאלה הגדולה היא, מה המשמעות של כל התהליך הזה, האם זהו מעגל סתמי של חיים ומוות ללא מטרה ותוחלת, או שמא יש כאן כיוון כללי, שאליו כל החיים שואפים. בקרבן התמיד ישנה תשובה לשאלה המרכזית הזו. העולם כולו שואף להתעלות אל השלימות, חלק מן ההתעלות נעשה על ידי הצמיחה והגדילה, וחלק אחר נעשה על ידי הכליון. הכליון אינו סתמי, למעשה הוא קרבן, הוא מבטא שאיפה לשלימות. וכיוון שאי אפשר להגיע בעולם הזה אל השלימות, אחר השלמת כל הפעולות וההתעלות האפשרית, הרוח ממשיכה להשתוקק להתרוממות והתעלות, והגוף מזדקן, כְּלֵי החומר הולכים ונשׁחקים, והרוח ניתקת מהגוף ומתרוממת ושבה למקורה. לשם כך היו הכהנים מקריבים במקום המקודש ביותר בעולם את קרבן התמיד, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. קרבן זה היה נציג של כל אותם חיים שנסתיימו באותו יום בעולם. על ידי קרבן התמיד ניתנה להם משמעות, שהם שבים למקורם, והם עולים לריח ניחוח לה' (עיין מהר"ל נתיב העבודה א).
כמו קרבן התמיד גם את הקטורת היו מקטירים בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. אלא שקרבן התמיד בא לתת ביטוי גלוי לקשר שבין ישראל לה', ובין כל הברואים שבעולם למקור חייהם, ועל כן היו מעלים את איברי התמיד על המזבח החיצוני הגלוי לכל. ואילו הקטורת באה לתת ביטוי לקשר הפנימי העמוק שבין ישראל לה', ועל כן היו מעלים את הקטורת על המזבח הפנימי שבתוך המקדש. קרבן התמיד מקשר את כל הברואים בצידם הגשמי והמוחשי אל ה', ועל כן הקרבן הוא הדם שהיו זורקים על המזבח, והאיברים שהיו מעלים על המזבח. ואילו קרבן הקטורת הוא רוחני דק, שהוא הריח הטוב היוצא מסממני הקטורת.
על ידי הקטורת מופיע בעולם אור עליון רוחני, שמאיר אל הנשמה הפנימית שבכל הברואים, וקושר את הכל אל הקודש. ועל כן היתה נעשית מסממנים שעושים ריח טוב, שהריח הוא התענוג הדק והרוחני ביותר שיש בעולם. והריח מתפשט לכל עבר, לרמז על ההשפעה הפנימית של ההארה הרוחנית על כל הברואים, לקשרם לקדושה ולרומם את מדרגתם (עולת ראיה עמ' קלה).
אחד עשר סממנים היו בקטורת, והיו שוחקים את כולם היטב היטב, כדי לאחדם לגמרי, שעל ידי כך ריחם הטוב היה עולה יפה. והרמז בזה, שעל ידי האיחוד הגמור של כל הכוחות למען מטרה קדושה – נעשה העולם מתוקן.
אחד הסממנים המרכזיים שבקטורת הוא החלבנה, שרומז לפושעי ישראל, שאף הם בשורשם קשורים לקדושת ישראל. ריחה של החלבנה היה רע ביותר, אלא שבתוך התערובת המיוחדת של הקטורת היה ריחה משתנה לטובה, ובמקום לקלקל את ריח הקטורת, היה החלבנה משביח את ריחה של הקטורת ביותר. ללמדנו, שכאשר כל הכוחות שבישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה סגולתם הפנימית של פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ומועילים לתיקון העולם (עיין עולת ראיה ח"א עמ' קלו-קלח).