הפנינה היומית – טז שבט התשפב

א – טעם אמירתם

הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה, כתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אֱלוֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". ואח"כ ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" וגו'. על פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א). ואמנם עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה, ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, גם את כלל התפילה ראוי לפתוח בדברי שבח, ולכן תקנו לומר פסוקי דזמרה, שהם דברי שבח והלל לה'. ותקנו חכמים לפתוח את פסוקי דזמרה בברכת 'ברוך שאמר', ולחותמם בברכת 'ישתבח'.

ואמנם מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, אולם במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, שכל ישראל פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה.[1]

באמירת פסוקי דזמרה אנו עוסקים בגדולת הבורא, ומתוך כך כשנעמוד אח"כ בתפילה, נדע לפני מי אנחנו עומדים. ואם לא כן, יש חשש שנבוא לבקש את צרכינו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה' יתברך, מקור החיים. אולם אחר שטיהרנו ליבנו בהתבוננות בגדולת ה', נדע היאך להתפלל, וגם כשנבקש על הבריאות והפרנסה, נבקש זאת כדי שנוכל להידבק בתורת ה' ולקדש את שמו בעולם. ועל ידי כך תפילתנו תתקבל.

וזה הרמז בשם 'פסוקי דזמרה', מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים; כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה הננו מכריתים את המחשבות המוטעות וההרגשות הרעות, ומתוך כך תעלה ותתקבל תפילתנו. וההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, ולכן הם נקראים 'פסוקי דזמרה'.[2]

 

ב – מהם פסוקי דזמרה

עיקר פסוקי דזמרה הם ששת הפרקים האחרונים שבספר תהלים. החשוב שבהם הוא הראשון – 'תהלה לדוד' (תהלים קמה). וכל האומרו שלוש פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ששבחיו מסודרים לפי סדר האלף בית, ונזכר בו הפסוק החשוב "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (ברכות ד, ב). ונהגו לומר לפניו פסוק 'אשרי', ולכן רגילים לכנותו – 'אשרי'.

אחריו אומרים חמישה פרקים הפותחים ומסיימים ב'הללויה', ועליהם אמר רבי יוסי: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ב).

בתקופת הסבוראים (שאחר האמוראים), הנהיגו לומר 'הודו' (דברי הימים א' טז, ח-לו), שהיא השירה וההלל שאמר דוד בעת שהחזיר את ארון האלקים משבי פלשתים לאוהל המשכן. לאחר מכן בבית המקדש היו אומרים את חציו בעת הקרבת התמיד של שחר, וחציו בהקרבת התמיד של בין הערביים (ב"י או"ח נ). למנהג אשכנז אומרים 'הודו' אחר ברכת 'ברוך שאמר', כדי שכל מזמורי השבח וההלל יהיו כלולים בתוך ברכות פסוקי דזמרה (טור או"ח נא). ולמנהג ספרד אומרים 'הודו' לפני 'ברוך שאמר', מפני שהוא המשך לאמירת התמיד (אשכול, כלבו).

עוד תקנו הסבוראים (מס' סופרים יז, יא), לומר לפני 'אשרי' קובץ פסוקים הפותחים ב'יהי כבוד', שיש בהם חיזוק האמונה בה' ובגאולת ישראל. והאר"י הרחיב בביאור סודותיו (כה"ח נא, יג).

לאחר מכן בתקופת הגאונים, נהגו להוסיף לפסוקי דזמרה עוד פרקים ופסוקים. ותקנו לומר 'מזמור לתודה' (תהלים ק), שאמרו חז"ל, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממנו (ויק"ר ט, ז). ולכן ראוי לאומרו בנגינה. ואין אומרים אותו בשבתות וימים טובים, אלא אומרים במקומו "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב). ולמנהג אשכנזים הוא כנגד קרבן תודה שהיו בו לחמי חמץ, ולכן אין אומרים אותו בערב פסח וחול המועד פסח וערב יום כיפור, שאין מקריבים בהם קרבן תודה, מפני איסור חמץ או הצום. ולמנהג ספרד אומרים אותו בימים אלו, מפני שעיקרו לשבח והודאה ולא כנגד קרבן תודה (ב"י ורמ"א נא, ח).

כתבו הגאונים, שיש נוהגים לומר 'ויברך דוד' (דברי הימים א' כט, י-יג; ונחמיה ט, ו-יא), ושירת הים אשר שרו משה ובני ישראל לה' (שמות טו, א-יח). ואמנם עיקר פסוקי דזמרה משירי דוד, כפי שאומרים בנוסח ברכת 'ברוך שאמר': "ובשירי דוד עבדך נהללך". אולם בתקופת הגאונים היו שנהגו להוסיף פסוקים מהתורה ומנחמיה, ובסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרם.[3]


[1]. ברכות ד, ב: "כל האומר תהלה לדוד (אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העוה"ב", ובשבת קיח, ב: "אמר ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל (פסוד"ז) בכל יום". מלשונם משמע שלא תקנו חכמים לומר פסוד"ז, אלא שהוא מנהג חסידות שכל ישראל נהגו בו, וכך נעשה למנהג מחייב. וכלשון רס"ג בסידורו (הוצ' מקיצי נרדמים עמ' לב): "התנדבה אומתנו לקרוא מזמורים מספר – תשבחות הקב"ה, ולפניהם ואחריהם שתי ברכות…" וז"ל רמב"ם (תפילה ז, יב): "שבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום, מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהן ולאחריהן, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות… וברכה לאחריהן". ואף שלמד ר' שמלאי (ברכות לב, א) מתפילת משה שצריך לפתוח בדברי שבח, פירש רש"י בע"ז ז, ב, שהכוונה לפתוח את שמונה עשרה בשלוש ברכות ראשונות של שבח. וכן כתב הרמב"ם פ"א הלכות: ב, ד. וא"כ אין לימוד מהתורה לפסוד"ז, והוא מנהג חסידות.אולם מהרי"ף (ברכות כג, א), רא"ש (ברכות פ"ה ד-ו) וטור, משמע, שגם פסוקי דזמרה נתקנו כדי לפתוח את כלל התפילה בדברי שבח. ובאר הב"ח או"ח נא, שעל פי דרשת ר' שמלאי מהפסוקים, תקנו חכמים ברכות על פסוד"ז, מפני שאף שלא חייבו לומר פסוד"ז, אם לא היה בזה לימוד גמור מהתורה, שכך הוא סידרה של התפילה, לא היו מתקנים על כך ברכות. (אפשר אולי לומר הן לפי הרי"ף והן לפי הרמב"ם, שחכמים תקנו לומר בכל יום לפני התפילה 'ברוך שאמר' 'תהלה לדוד' ו'ישתבח', ומנהג חסידות היה לומר את שאר ההללויות, ועל זה אמר ר' יוסי "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". ועיין בבירור הלכה ברכות לב, א. ואע"פ כן אין לומר בקביעות את הברכות ואשרי בלבד, כי בפועל מנהג פסוד"ז כולל כיום את כל ההללויות, כמבואר להלן הערה 10).

לראשונה נזכר נוסח ברכות פסוד"ז בסדר רב עמרם גאון, ויש מסיקים שבתקופת הגאונים נתקנו (ואף להלכה יש סוברים ש'ברוך שאמר' ו'ישתבח' פחות חשובות משאר ברכות, עי' בבאו"ה נא, ב, 'אם'). אולם בתולעת יעקב כתב בשם אור זרוע, שאנשי כנה"ג תיקנו נוסח 'ברוך שאמר' ע"י פתקה שנפלה מן השמים. וכ"כ עוד אחרונים, והובא במ"ב נא, א. ובמשכנות יעקב כתב שבתקופת התנאים חיברו אותן, ולכן אסור לדלג עליהן. וי"א שר' ישמעאל תיקן אותן, כ"כ בס' לקוטי מהרי"ח (עי' מקור התפילות עמ' יג).

עיין להלן הערה 9, שלדעת רב נטרונאי והרשב"א, אם לא אמר פסוד"ז לפני התפילה, לא יאמרם אחריהם, כי עניינם הכנה לתפילה. ולדעת תר"י והרא"ש, יכול להשלימם עם הברכות אחר התפילה. וצריך לומר שלדעתם, אף שתקנום לפני התפילה, מ"מ בדיעבד, יש להם ערך גם אחר התפילה, שעיקר עניינם לזמר לה', ולאו דווקא כהכנה לתפילה.

[2]. עיין בעין איה ברכות לב, א, דרש ר' שמלאי. ובאבודרהם, פסוד"ז הם "כמו פרקליטים לתפילה". ובמנורת המאור, מלשון זמירת הכרם. ובטור או"ח צג, עפ"י הגמ', אין עומדים להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה, ולכן נהגו לומר פסוד"ז "כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי שמחה של מצווה שעוסק בתורה"

[3]. 'תהלה לדוד' (אשרי): תר"י (כג, א) כתבו שעיקר תקנת פסוד"ז בשביל 'תהלה לדוד', עפ"י הגמ' בברכות ד, ב. והרא"ש (ה ו), כתב: "אגב אותו מזמור תקנו לומר (את שאר המזמורים) עד סיום תהלים". ועל מה אמר ר' יוסי (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", שהם פסוקי דזמרה? לדעת רי"ף, רא"ש וטור, הם ששה פרקים מתהלים, מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים (פרקים קמה-קנ). וכ"כ במס' סופרים יז, יא. אמנם רש"י שם פירש שהכוונה לשני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח, קנ). והובאו דבריהם בב"י סו"ס נ. ולכן מחלקים ברמת החשיבות בין שני המזמורים שפותחים ב"הללויה הללו" לאלו שפותחים ב"הללויה" בלבד.שם במסכת סופרים יז, יא, (שנחתמה בא"י בסוף תקופת הסבוראים) נזכר שאומרים 'יהי כבוד' ו'הודו לה" וכו', וששת המזמורים. יותר מאוחר בתקופת הגאונים נזכר שאומרים 'מזמור לתודה' והנוסח מ'ויברך דוד' ועד שירת הים, וכפי שכתב הטור או"ח סי' נא שהוא מתיקון הגאונים. וכן המזמורים שמוסיפים בשבת נזכרו בסדר רב עמרם גאון. לגבי 'אז ישיר', שאינו משירי דוד, כתב הרמב"ם (תפילה ז, יג) שיש נוהגים לאומרו ויש שאין נוהגים, והכל לפי המנהג. ובספר המנהיג כתב, שאין ראוי לדלג על הזכרת שבח הגאולה הראשונה. הפסוקים: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" וכו' שאומרים אחרי ההללויות נזכרו לראשונה ברוקח (מראשוני אשכנז). והאבודרהם (הספרדי) מנמק – מפני שהם פסוקים המסיימים ספרי תהלים. 'מזמור לתודה' נזכר באורחות חיים (מהראשונים). לפני כשלוש מאות שנה נכנס לסידור "מזמור שיר חנוכת הבית", לפני כן אמרוהו רק בחנוכה. ובמקדש היו אומרים אותו בעת הבאת הביכורים (ביכורים ג, ד).

כתיבת תגובה