מבואר בתוספתא (שביעית ח, א), שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות, וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו משאירים לו מזון שלוש סעודות, ואת שאר הפירות היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, לכל אחד לפי צרכי ביתו.
תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה מגמה נוספת היתה לתקנה, לספק פירות שביעית לכל בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצרכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות עבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר. הוסיף הרמב"ן (ויקרא כה, ז): "אלו הפירות המכונסים ל'אוצר בית דין', אינם צריכים ביעור", הואיל וכל מגמת הביעור שהאדם שהפירות ברשותו יוציאם לרשות הציבור, והפירות שב'אוצר' כבר מיועדים לכלל הציבור (עי' לעיל ד, י).
יש אומרים שתקנת 'אוצר בית דין' היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק ל'היתר המכירה'. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום שרגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, לא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילו לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי 'אוצר בית דין' היא הדרך היחידה שעל ידה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.
מנגד יש טוענים, שדברי התוספתא על תקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלו להלכה, ולכן תקנה זו לא נזכרה כלל בתלמוד הירושלמי והבבלי. וגם הראשונים כמעט שלא הזכירו אותה, משום שקיומה כרוך באיסורים שונים.
כפי שנלמד להלן, אף שיש תשובות טובות לרוב הקושיות על 'אוצר בית דין', למעשה, אין בכך פתרון כולל לשאלת השביעית, ובמקרים רבים פתרון זה מחייב לעבור על איסורי שביעית.[1]
יש סוברים שתקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלה, מפני שעל פי התקנה שליחי בית הדין צריכים לקטוף את פירות כל השדה, ואילו התורה אסרה לקטוף בשביעית את פירות כל השדה כדרך שקוטפים בכל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ה): "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". בנוסף לכך, לפי התקנה שליחי בית הדין מכינים כמויות גדולות של יין ושמן, ולשם כך סוחטים את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד, ואילו חכמים אסרו זאת, והתירו לסחוט את הענבים והזיתים בכלים קטנים בלבד (לעיל ג, ג).
אולם נראה למעשה, שהאיסור הוא שיחיד יקטוף את כל הפירות לעצמו, אבל מותר לבית הדין בשליחות הציבור, למנות פועלים שיקטפו את כל היבול עבור כולם, כשם שמותר לכמה אנשים לשכור פועל אחד שילך לשדה ויקטוף עבור כל אחד ואחד מהם פירות לתצרוכת ביתו. וכן האיסור לסחוט את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד חל רק על אדם יחיד, שיש חשש שיסחט שם כמויות גדולות עבור מסחר שאסור בפירות שביעית, אבל מותר לשליחי בית דין לעשות זאת בשליחות בני העיר.
אמנם אסור לבעלי השדות ושליחי בית הדין למנוע מאנשים לבוא לשדות לקטוף פירות לתצרוכת ביתם.[2]
גם כאשר יִכלו הפירות מהשדה, אין ה'אוצר' צריך לבער את הפירות שברשותו. מפני שכפי שלמדנו למעשה, הביעור הוא חלוקת הפירות לכל (לעיל ד, י), וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' נועדו לטובת כלל הציבור, הרי הם כמבוערים ועומדים. ואמנם נציגי ה'אוצר' שומרים עליהם, אבל שמירה זו היא עבור הציבור, כדי שכל מי שירצה, יוכל לקבל פירות תוך שהוא משתתף בהוצאות הטיפול בהם. אמנם על מי שלקח פירות מה'אוצר', חלה החובה לבערם מביתו ולהפקירם בעת שיכלו מהשדות. אלא שהואיל וסייע לבית הדין ושילם עבור הטיפול בהם, מן הראוי שלאחר שיפקירם יסייעו לו לחזור לזכות בהם (כמבואר לעיל ד, יא).[3]
בפועל, בד"ץ אשכנזים וחסידים בירושלים בשנת תר"ע הפעיל 'אוצר בית דין' לראשונה, בתנאי שלא יעשו מלאכות אסורות בשביעית, ושמחיר הפירות יהיה נמוך מהרגיל. ומרן הרב קוק הסכים להיעזר בזה כתוספת ל'היתר המכירה', אבל סבר שכשהוא לבדו אין בו כדי סמיכה (אגרות הראיה שיג-שיד, משפט כהן עו). והרב הרצוג והרב פרנק, העדיפו שלא לצרפו ל'היתר המכירה'. וה'חזון איש' סבר שזו הדרך הנאותה לאספקת פירות בשביעית וקיום החקלאים, וקיים אוצר בית דין בשנת תש"ה ותשי"ב. והמשיך בדרכו הרב ישראלי, שאף הוביל משנת תשי"ט את מסלול 'אוצר בית דין' במסגרת הרבנות הראשית. אחריו המשיכו הרב יעקב אריאל ו'מכון התורה והארץ'. עיין במאמרו של הרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח"ח עמ' 169 ואילך. הרב זאב ויטמן בספרו 'לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל', הציע להרחיב את התקנה באופן שבשליחות בית הדין תנוהל כל החקלאות וחלוקת הפירות והירקות במרכולים, בדומה לכל השנים, בהפחתה מסוימת של המחיר, וזאת על סמך ההנחה ש'היתר המכירה' נועד לשעת הדחק ועדיף לסמוך על כל הקולות האפשריות מאשר על 'היתר המכירה'. אמנם כתב שהצעה זו צריכה לעמוד לפני רבני ישראל. למעשה, הוא עצמו זכה לשפר את ניהול 'היתר המכירה' במסגרת הרבנות הראשית.
מנגד, הרב יהושע בן מאיר בספרו 'מה נאכל בשנה השביעית – היתר מכירה או אוצר בית דין', פירט את כל הבעיות הקשות שב'אוצר בית דין', ובכללן העבודות לאוקמי פירא, ושהחקלאים בעלי השדה מנהלים את הכל כדרך בעלים. ומבאר את עמדת גדולי רבותינו מרן הרב קוק זצ"ל וממשיכיו, ומסיק בעמ' 97 שלא נכון לקיים 'אוצר בית דין' כלל, ורק בדיעבד אפשר לאכול מפירותיו. כפי שיבואר בהמשך, אף שעל חלק מהקושיות ניתן להשיב, שתי בעיות קשות עדיין נותרות: א' מלאכות לצורך אוקמי פירא. ב' סחורה. את הבעיה הראשונה ניתן לפתור על ידי עבודת נוכרים, אולם לבעיה השנייה אין פתרון, זולת מקרים מיוחדים שבהם ניתן להוזיל את התשלום עבור פירות ה'אוצר' באופן משמעותי. כל זה יבואר בהמשך.
[2]. כמבואר בהערה הקודמת, לדעת רש"ס (ירושלמי ט, ו) גם לשליחי בית הדין אסור לקטוף פירות רבים ולעבדם כדרך כל השנים. וכן דעת הרב הרצוג, פסקים וכתבים ח"ג עב, מכך שאין להיתר זה שום רמז בראשונים ובפוסקים. וכ"כ הרב בן מאיר ב'מה נאכל' עמ' 44-50, וכן למד בדברי הרמב"ם. מנגד, התומכים ב'אוצר' ביארו שגם הראשונים שלא הזכירו את ה'אוצר', מסכימים לעקרונותיו, מפני שאיסור הבציר והקטיף הוא כדרך בעלים, אבל כאשר שליחי הציבור קוטפים את הפירות עבור בני העיר, אין בזה איסור. וכ"כ בספר השמיטה ח"א ג, ג לרב טיקוצ'ינסקי; חזו"א יא, ז; יב, ה-ו. וכן ביאר בחוות בנימין ח"ג סי' צח, והרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח"ח עמ' 169 ואילך. ונראה שאפשר לסמוך על דבריהם, מהטעם שכתבתי למעלה, שכשם שמותר לשכן לקטוף עבור שכניו, כך מותר לבית הדין למנות שליח שיקטוף עבור יותר אנשים. (וזאת בצירוף לדעת היחידים, ר"ש ורא"ש, שמתירים לקצור שדה שלם שהופקר, לעיל ג, 3).
ב'שמיטה ממלכתית' טו, 5, סובר שמותר לבית הדין למנוע מאנשים לקטוף פירות מהמטע, כי איסור השמירה הוא רק על בעל הבית. אבל מסיק שבית הדין יוכל להסתפק בכך שיתבע את הבאים ליטול פירות, שישלמו את חלקם בהוצאות הטיפול. ועיין ב'מה נאכל' לרב בן מאיר עמ' 73-74. ולענ"ד חובה לשמוט את השדה לכל, ולכן אסור למנוע מהרוצים בכך לקטוף פירות, אלא שמותר לבקש מהם לשלם את חלקם עבור הטיפול, אבל אם יטענו בכנות שאינם מעוניינים בו, אין לחייבם בתשלום (עי' קטיף שביעית כב, י; ולעיל ג, 12-13).
[3]. אמנם לרמב"ם וסיעתו שסוברים שהביעור הוא כילוי הפירות מהעולם, גם ל'אוצר' אסור להחזיק את הפירות ברשותו אחר שהגיע זמן הביעור. אלא שכפי שלמדנו (לעיל ד, 10) נפסק להלכה שהביעור הוא הפקרת הפירות לכל, וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' מיועדים לכלל הציבור אין צריך לבערם. אמנם לכתחילה כשאפשר טוב לחוש לרמב"ם ולסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור.