בדורות האחרונים עוררו גדולי הרבנים את הציבור היהודי שהתקבץ בארץ ישראל לעשות זכר למצווה היקרה הזו, כדי לכבד את התורה וכדי לעשות זכר למקדש. וכבר למדנו שתקנו חכמים כמה תקנות זכר למה שהיו נוהגים במקדש, ולמדו זאת ממה שנאמר (ירמיהו ל, יז): "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ", ממה שנאמר דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, משמע שצריך לדורשה ולהזכירה, ועל ידי כך תתרפא מכתה (ר"ה ל, א).
אמנם מוסכם שכיום אין מצווה לקיים את מעמד הַקְהֵל, מפני שהמצווה קשורה במצוות העלייה לרגל, שנאמר (דברים לא, י-יא): "בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר", וכל זמן שבית המקדש חרב ואין מצווה להקריב 'עולת ראייה ו'שלמי חגיגה', אין גם מצווה לעלות לרגל (פ"ה מועדים א, טז). ודבר זה למדו חכמים בגזירה שווה, שבשתי המצוות הללו נקטה התורה לשון 'ראיה' (גמרא חגיגה ג, א). וכפי שכתב הרמב"ם (חגיגה ג, ב): "כל הפטור מן הראייה פטור ממצוות הַקְהֵל, חוץ מן הנשים והטף…"
ואע"פ כן ראו גדולי הרבנים עניין גדול בעשיית זכר למצווה הזו שמתקיימת על ידי כלל ישראל, ובמיוחד בדורות הללו, שעם ישראל הולך ומתקבץ בארצו. הראשון לעורר לכך היה הרב האדר"ת, שחיבר לשם כך קונטרס 'זכר למקדש', ובסוף ימיו עלה לכהן כרבה של ירושלים. בעמדה זו נקט גם חתנו, מרן הרב קוק, אף שלא הספיק לעורר לכך בפועל. עוד רבנים עודדו מנהג זה, וביניהם הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש ח"ד פרק טו), והרבנים הראשיים לישראל: הרב הרצוג והרב עוזיאל. גם הרב חרל"פ והרב צבי יהודה הכהן קוק תמכו בעמדה זו. במיוחד פעלו למען קיום המעמד הרב שלמה דוד כהנא, שבמשך עשרות שנים כיהן כאב"ד בווארשה, ובסוף ימיו שימש כרבה של העיר העתיקה, ובנו הרב שמואל זנוויל, שבעת שכיהן כמנכ"ל משרד הדתות, ארגן בפועל את מעמדי 'זכר להקהל'.
בשנת תש"ו, לאחר השואה ולפני קום המדינה, יצאה יוזמתם של הרבנים אל הפועל והתקיים לראשונה מעמד 'זכר להַקְהֵל', בהשתתפות הרבנים הראשיים וגדולי הרבנים. את מלאכת הארגון ביצע 'המרכז לתרבות של הפועל המזרחי'. מאז בכל סיום שמיטה התקיים מעמד 'זכר להקהל', זולת שנת תשל"ד, מפני שבאותם ימים מלחמת יום הכיפורים היתה בעיצומה, והגברים גויסו לקרבות, לחרף נפשם על הגנת העם והארץ. בשנת תשמ"ח התקיים מעמד מכובד במיוחד, בראשו עמדו הרב שפירא והרב אליהו שכיהנו כרבנים ראשיים. רבבות התקבצו לרחבת הכותל, שהתמלאה עד אפס מקום עם כל המבואות והמרפסות הצופות אליה. המעמד שודר בשידור חי בטלוויזיה, נשיא המדינה חיים הרצוג, השתתף יחד עם הרבנים הראשיים בקריאה. רבים מצמרת המדינה השתתפו בטקס, וביניהם ראש הממשלה, שרים רבים ונשיא בית המשפט העליון. ומאז ועד היום, בכל מוצאי שמיטה, ביום הראשון של חול המועד סוכות, מתקיים בכותל המערבי מעמד 'זכר להַקְהֵל', בהמון רב וכבוד גדול לה' ולתורתו.[3]
התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.
חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים – הוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה.
המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמיים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם אל הקב"ה בתפילה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.