כפי שלמדנו, התנאי העיקרי לקיום 'אוצר בית דין', שהתשלום עבור פירות ה'אוצר' יהיה נמוך באופן משמעותי ממחיר פירות דומים שנמכרים בשוק מ'היתר המכירה' או מפירות שיובאו מחוץ לארץ. אלא שבפועל, בתי הדין מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם. וכאן בית הדין נכנס לדילמה, אם יסבסד את מחירי הפירות, ימצא את עצמו בחובות, ולא יצליח לשלם שכר לחקלאים ולמשווקים בשליחותו. אם יגבה את מחיר העלות של העובדים מטעמו, מחירי פירות ה'אוצר' יעלו וממילא יתמעטו הקונים אותם, ושוב לא יהיה לבית הדין כסף לשלם לעובדים עבורו.
כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ו'תורת המחירים' אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. שכן התחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם, כדי להוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח, הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות שלו יעלו. וככל שה'אוצר' ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. אמנם אם ה'אוצר' יתמקד במעט חקלאים אחראים, וישווק את הפירות באופן ישיר לאנשים שמוכנים לטרוח עבור קבלת פירות ה'אוצר', יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר, ורעיון ה'אוצר' יצא לפועל.[8]
המסקנה העולה מכל זה, שלמרות שניתן להקל בכך ששליחי בית הדין יקטפו את כל פירות המטע, וינהלו את מכירת הפירות (לעיל ב-ג), אין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, כדי שהפירות שגדלים במסגרת אוצר בית דין יהיו ראויים לשיווק צריך להתיר מלאכות רבות, שכדרך ארעי אמנם ניתן להתירן לצורך קיום העצים, אבל אסור להתירן לצורך גידול הפירות, וכאשר הן נעשות בקביעות, יסוד איסורן מהתורה (לעיל הלכה ג. ועיין בסוף הערה 4).
שנית, כל יסוד היתר 'אוצר בית דין' הוא בתנאי שהפירות יחולקו במחיר זול באופן משמעותי, אולם ה'אוצרות' יכולים לעמוד בזה רק כאשר מדובר בחקלאים אחראים במיוחד שמשווקים את תוצרתם באופן ישיר לקהילות מאורגנות, אבל ככל שה'אוצר' ינסה להפעיל מערכת גדולה יותר, כך עלות הפירות תעלה. אם המחיר יתקרב למחיר שאר הפירות, אסור יהיה לשווקו משום איסור סחורה. וגם אם מנהלי ה'אוצר' יסמכו על המקילים בזה, מסתבר שמחיר פירות ה'אוצר' יהיה גבוה ממחיר שאר הפירות, ואזי לא יימצאו קונים לפירות.
וזאת בנוסף לבעיה הקשה של ייצוא פירות שביעית לחוץ לארץ, שאף שמצאנו אפשרות להקל בזה בשעת הדחק, יותר נכון לעשות זאת במסגרת 'היתר המכירה', שעליו ניתן לסמוך בזמן הזה לכתחילה.
עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך 'אוצר בית דין'. בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת 'אוצר בית דין' הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר. ואמנם תומכי ה'אוצר' סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, אולם כפי שלמדנו לעיל (א, א), עיקר השביעית היא השביתה.
לפיכך נראה, שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת 'היתר המכירה' לעבודה במסגרת 'אוצר בית דין', שיעבוד במסגרת 'היתר המכירה'.
לגבי הקונים, אם מחיר פירות ה'אוצר' זול באופן משמעותי, יש הידור בהעדפתם. ואם הם שווים במחירם לפירות הרגילים וקל וחומר אם הם יקרים, יש להעדיף את הפירות של 'היתר המכירה' משום איסור סחורה.[9]
כיוצא בזה, אם החקלאים עובדים בשליחות בית הדין, צריך לשלם להם מראש כשכירים, בלא תלות בהצלחת היבול ובמחיר שיקבלו עבורו, אולם בפועל הניסיון הראה, שכאשר נהגו כך, הפסידו הון תועפות, כי החקלאים לא עבדו ביעילות המירבית. לפיכך יש בתי דין שקבעו שישלמו לחקלאים לפי התמורה שיקבלו בעת חלוקת הפירות. בפועל כיוון שלא היה לבית הדין אינטרס להשיג עבור הפירות את המחיר המירבי, התשלום לחקלאים היה נמוך מאוד, ואזי החקלאים התמרמרו, שאם הם שכירים צריך לשלם להם תשלום קבוע, ואם הם עצמאים, שיתנו להם להרוויח כפי ערך פירותיהם. אלא שזה אסור משום סחורה. לפיכך הציע הרב ויטמן (שמיטה ממלכתית יג, 7), שינקטו בשיטה בה החקלאים עובדים אצל בית הדין בקבלנות, ושכרם יהיה לפי כמות ואיכות הפרי שיגדלו, במחיר מופחת ממחיר השוק. באופן זה יש להם אינטרס לעבוד ביעילות כדי להגדיל את רווחיהם, אלא שכאן נוצר מתח בין החקלאים שרוצים להתיר יותר עבודות ולקבל תשלום יותר גבוה לבין המפקחים מטעם בית הדין. בנוסף לכך, מחירי הפירות אינם יציבים, ולכן תמיד יש וויכוח מהו המחיר הרגיל ומה נחשב מעט זול ממנו. לאחר מכן הציע הצעה מורכבת יותר (שם יג, 8). כללו של דבר, מכל הסוגיות שבתי הדין נצרכו לעסוק בהן (יעויין בשמיטה ממלכתית פרקים יג, יח, יט), עולה עובדה יסודית, כאשר ניהול העבודה נעשה על ידי בית הדין, העבודה פחות יעילה, העלויות עולות ומחירי הפירות מאמירים לעומת מחירי השוק. ככל שמנהלי בתי הדין יצליחו למצוא פתרונות יעילים יותר, כך יאלצו להיות יותר סוחרים בניגוד להלכה. ועדיין יפסידו, כי חלק מהמערכת אינו עובד לפי כללי השוק החופשי. אם יצליחו למצוא פתרון מושלם, סימן שהם נוהגים כסוחרים בכל שלבי הייצור והשיווק, וממילא הכל אסור משום סחורה.
אמנם 'אוצר' שיסתפק בהיקפים קטנים ובדרכי שיווק פשוטות, ויסתמך על מחלקים שמוכנים לחלק את הפירות בחצי התנדבות, ועל ציבור שמוכן לטרוח עבור קבלת הפירות, יוכל להוזיל את מחירי הפירות שבניהולו באופן משמעותי, ולא יהיה בזה איסור מסחר. ועדיין יש מקום לפקפק אם כדאי לטרוח בכל זה, כאשר 'היתר המכירה' מבוסס היטב, ואילו מסגרת ה'אוצר' מצריכה את החקלאים לעבוד בשביעית כדי לגדל את הפירות, בניגוד לעולה מסוגיות ההלכה כמבואר בהלכה ג.