הטועה ומברך על עצי בשמים 'עשבי בשמים' או על עשבי בשמים 'עצי בשמים' – לא יצא, שכן העצים אינם עשבים והעשבים אינם עצים. לפיכך, יש לדעת היטב מהו עשב ומהו עץ. ותחילה נקדים שגם שיח נקרא בלשון חכמים עץ, ולכן בפועל רוב צמחי הבשמים הם עצים. שלושה תנאים לעץ: א) מתקיים בגזעו משנה לשנה. ב) ענפיו או עליו יוצאים מן הגזע או הגבעול ולא מן השורשים. ג) הגזע או הגבעול קשה. כאשר מתקיימים שלושת התנאים הללו, מברכים 'עצי בשמים'. לעומת זאת, שני תנאים למין עשב: א) גבעולו רך. ב) צריך לזורעו כל שנה מחדש או שעליו יוצאים משורשו. ובכל מצבי הביניים, יש ספק אם הוא עשב או עץ, ויש לברך 'מיני בשמים'.[5]
נזכיר כמה מינים שברכתם 'עצי בשמים': הדס, ברוש לימוני, יסמין, רוזמרין, ציפורן, שיבא, יערה, מרווה, פרחים ועלים של אילנות ולואיזה מזן של גבעול קשה. ומינים שברכתם 'עשבי בשמים': פיגם, יקינתון ונרקיס שגבעולו רך. לגבי נענע ולואיזה מזן של גבעול רך הסתפקו, ולכן עדיף לברך עליהם 'מיני בשמים'. וכן מי שהביאו לו מין צמח ריחני, ואין לו דרך קלה לברר אם הוא עשב או עץ, יברך 'מיני בשמים'.
תבלינים אינם נחשבים כפירות, הואיל ואינם נאכלים כשלעצמם אלא רק כתוספת. וגם אינם נחשבים כעצי בשמים או עשבי בשמים, הואיל ועיקרם לטעם ולא לריח. לפיכך, הנוטלם כדי ליהנות מריחם, מברך 'מיני בשמים' (רשב"ץ, ח"א, שעה"צ רטז, יב, ברכ"ה ח"ג יב, יז).
אנשים רבים נהנים מריח הקפה, ובמיוחד בזמן שקולים וטוחנים אותו. והעובר ליד חנות שקולים בה קפה או טוחנים אותו כדי למוכרו, כיוון שבעל החנות מעוניין שיריחו את ריחו הטוב ויבואו לקנותו, העובר שם ונהנה מן הריח, חייב לברך 'מיני בשמים'. אבל העובר ליד מפעל להכנת קפה, גם אם נהנה מהריח לא יברך, הואיל וייעודו של הקפה שם למסחר ולא להנאת ריח. ורק אם יטול מן הקפה בידו או יתקרב אליו כדי להריחו, חייב לברך. וכן דין הפותח שקית קפה חדשה, אם נטלה כדי ליהנות מריחה – חייב לברך. ואפילו מי שמכין כוס קפה לשתייה, שאז ריח הקפה חלש יותר, אם מתחילה יתכוון גם ליהנות מריח הקפה – יברך 'מיני בשמים'. ואם לא חשב על כך והתחיל לשתות, הריח טפל לטעם, ולא יברך עליו.[6]
על לחם חם, למרות שריחו טוב, אין מברכים (רמ"א רטז, יד, מ"ב נה), משום שריחו טפל לחשיבותו. ועוד, שאין הוא ריח שנהנים ממנו כשלעצמו אלא הוא ריח שמעורר תיאבון, נמצא שהוא טפל לאכילה. ולכן גם אין מברכים על ריח בשר צלי.
הסובל מנזלת או חולה שניטל ממנו חוש הריח (תתרן), כיוון שאינו נהנה מהריח הטוב – אינו מברך. והמסופק אם הוא חש את הריח או אם נותר עוד ריח בבושם, ינסה להריחו, ואם יחוש בריח טוב, יכוון ליהנות ויברך. וכן הבודק בשמים שונים כדי להחליט מה לקנות, כל עוד הוא עסוק בבדיקתם, כיוון שאין כוונתו ליהנות – לא יברך (בא"ח ואתחנן ב, ברכ"ה ח"ג יב, ט, וראו לעיל ט, א, 1).
נטל מין ריח ובירך עליו והניחו מידו, ואח"כ רצה שוב להריח בו, כיוון שבעת הברכה הראשונה לא חשב שאח"כ יריח ממנו עוד – יחזור ויברך. ואם כאשר בירך בראשונה התכוון להמשיך ולהריח ממנו, כל עוד הוא בביתו, ברכתו הראשונה מועילה לו לכל היום. וכן אם היה הריח נודף בבית, גם אם לא כיוון להמשיך להריח, כיוון שבפועל הריח ממשיך להגיע אליו, אינו צריך לחזור ולברך. ואם יצא מביתו למשך חצי שעה, הרי זה הפסק, וכשיחזור ויהנה מן הריח – יברך (שו"ע ריז, א, מ"א ג).
נכנס למקום שיש בו כמה מיני בשמים והוא נהנה מכולם יחד, יברך 'מיני בשמים'. ואם ירצה להריח מכל מין בנפרד, יכוון שלא ליהנות מכולם יחד, ויגש אל מיני הריחות השונים, ויברך על כל אחד מהם את ברכתו.
אם הפסיק בדיבור בין הברכה להרחה, הפסיד את הברכה, ועליו לברך שוב לפני שיהנה מן הריח.
הנהנה מריח דלק או דבק – אינו מברך, שאין מברכים אלא על דבר שנחשב בעיני רוב בני אדם כריח טוב.
אדם שאינו נהנה מריח שנחשב טוב בעיני רוב בני אדם – אינו מברך, הואיל ולא נהנה.
אין מברכים על ריח היוצא ממקטרת, שהואיל ואסור לעשן משום שהעישון מזיק לבריאות, אין לברך על הנאת העישון.
אסור להריח בסוכות מההדסים שבארבעת המינים, שהואיל והוקצו למצווה, אסורים בהנאה (סוכה לז, ב). וגם את האתרוג ראוי שלא ליטול כדי להריח, הואיל ויש ספק אם יברך עליו.[7]