ה – איסור הוצאת פסולת מתוך אוכל
כפי שלמדנו, דרך אכילה היא ליטול את האוכל כדי לאוכלו מיד, אבל המוציא את הפסולת מתוך האוכל, עובר באיסור בורר.[4]
גם כשהפסולת מועטה, וקל יותר להוציאה מתוך התערובת, המוציא אותה עובר באיסור בורר. למשל, אם נפלה קליפת ביצה לתוך סלט ביצים, אסור להוציאה לבדה, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל, אלא יוציא אותה יחד עם מעט מהביצים, וכיוון שאפשר לאכול את חתיכת הביצה הדבוקה לקליפה, יש לה חשיבות, וממילא הוא נחשב כמפריד אוכל מאוכל, ואין בכך איסור. וכן אם נפל גרעין לימון לתוך סלט, לא יוציא אותו לבדו, אבל יכול להוציאו עם מעט סלט (עי' בהמשך בהלכה טו בדין הוצאת חרק מתוך תבשיל).[5]
וכן מי שיש לו אשכול ענבים שיש בו ענבים טובים ופגומים, אסור להוציא מהאשכול את הפגומים, אלא בשעה שירצה לאכול, ייטול את הענבים הטובים ויאכלם.
וכן מי שאינו אוהב לאכול בצל והגישו לפניו סלט עם חתיכות בצל, אסור לו להוציאן מהסלט, מפני שהן נחשבות אצלו כפסולת. ואם ירצה לאכול מהסלט, יאכל את מה שהוא אוהב וישאיר את חתיכות הבצל בצלחת. ואם יש שם חבר שמוכן לאכול את חתיכות הבצל שבסלט שלו, מותר לו להוציאן כדי שחבירו יאכל אותן לאלתר, שבאופן זה גם חתיכות הבצל נחשבות כאוכל (שש"כ ג, כג-כד).
וכן מי שאינו אוהב פטריות, והגישו לו מרק ובתוכו פטריות, אסור לו להוציאן. ואפילו אם יוציא בכל פעם בכף פטריות עם מעט מרק, כיוון שהוא צריך להוציא הרבה פטריות, ברור שדעתו רק על הפטריות והרי הוא נחשב כבורר פסולת מתוך אוכל ועובר באיסור (להלן הערה 18). אבל אם חבירו אוהב פטריות ומוכן לאכול אותן מיד, מותר לו להוציאן מתוך הקערה שלו ולהעבירן לקערתו של חבירו.
כפי שלמדנו (בהלכה ב), איסור מלאכת בורר הוא כדרך מלאכה, אבל מי שמפריד את האוכל מהפסולת כדי לאוכלו לאלתר, אין זה בכלל מלאכת בורר, שכך היא דרך אכילה. לפיכך, אדם שרוצה לפצח אגוזים עבור בני ביתו, אם כדי להגישם לאלתר – מותר. ואם כדי להגישם לאחר זמן – אסור מהתורה, כי כך היא דרך מלאכה. וכן מי שיש לפניו תערובת של גרעינים שחורים ולבנים, והוא רוצה לאכול את השחורים. אם יברור את הגרעינים השחורים כדי לאוכלם לאחר זמן, יעבור על איסור בורר מהתורה. אבל אם הוא רוצה לאוכלם לאלתר, מותר לו להוציא את כל הגרעינים השחורים שהוא רוצה לאכול.
מותר לאשה שעוסקת בהכנת הסעודה, לברור אוכל לצורך כל בני ביתה ואורחיה. למשל, מי שיש לה תערובת של בוטנים ושקדים, והיא רוצה להגיש שקדים בלבד, מותר לה להוציא לפני הסעודה את השקדים ולהכינם בקערה, כדי להגישם בסוף הסעודה. ואפילו אם הסעודה תארך שלוש שעות, כיוון שהיא מכינה אותם סמוך לתחילת הסעודה, וכך מקובל, להכין את כל המאכלים לפני הסעודה כדי להגישם במשך הסעודה, הרי שהוצאת השקדים היתה כדרך אכילה ולא כדרך מלאכת בורר.
העיקר שהוצאת האוכל תהיה סמוכה לסעודה, היינו בזמן שרגילים להכין את הסעודה. אבל אם תעשה זאת לפני כן, הרי היא עוברת באיסור בורר. והכל תלוי במספר האנשים וגודל הסעודה. שלא הרי סעודה שיש בה חמישה אנשים כסעודה שיש בה שלושים איש, ולא סעודה שיש בה מנה אחת כסעודה שיש בה שלוש מנות.
מי שאינה יודעת מתי בדיוק יחזרו בני ביתה מבית הכנסת, מותר לה להקדים מעט בברירת האוכל מתוך הפסולת לצורך הסעודה, כדי שלא יצטרכו להמתין לה. אבל תיזהר שלא תקדים יותר ממה שנצרך כדי להכין את הסעודה לקראת בואם.[6]
מי שהתכוון לברור אוכל מתוך פסולת לצורך הסעודה הקרובה, ולבסוף נשתייר ממה שהכין גם לסעודה אחרת, אין בידו איסור, ובלבד שלא יערים לעשות כך בכוונה (שועה"ר שיט, ג, מ"ב ה).[7]
[6]. כן משמע מרמ"א שיט, א, ומ"ב ד-ו. וכ"כ באג"מ ח"ד עד, בורר יג; שש"כ ג, סט; מנו"א ח"ב ז, ו. ובבא"ח (ש"ש בשלח א) היקל לברור אוכל עד שעה לפני הסעודה.
[7]. הבורר אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאחר זמן – עובר באיסור תורה, וגם אם יאכלנו מיד, לא יתקן בזה את האיסור. מי שברר כדי לאכול מיד, ובלא אונס נמלך אח"כ להשאירו לסעודה אחרת, כתב בא"ח ש"ש בשלח ג, שהוא עובר באיסור דרבנן. וכעין זה כתב בשעה"צ שיט, ה, בשם פמ"ג. אמנם אם נאנס ולא יכל לאכול לאלתר, אינו עובר באיסור (מנו"א ח"ב ז, 31).
מארח שרוצה להגיש לפני אורחיו פירות, ויש לו תערובת של פירות טובים ומקולקלים, אע"פ שהוא יודע שיאכלו רק פירות אחדים, אם מפני כבודם ראוי שיגיש להם צלחת מלאה, מותר לו להוציא מהתערובת יותר פירות מכפי שיאכלו, מפני שכך מקובל להגיש אוכל, ויש לו הנאה מזה לאלתר (בא"ח ש"ש בשלח ג, שש"כ ג, מד, הערה קכט).