פרגולה הינה מבנה עץ קבוע שמקימים בחצרות וגינות כדי ליצור מקום מוצלל לשבת תחתיו, השאלה, האם עצי הפרגולה הקבועים יכולים להיחשב סכך כשר?
יש מתירים וסוברים, שהואיל והפרגולה לא נועדה לדירה, וגם אינה ראויה לדירה, שהרי הגשם חודר דרכה, עצי הפרגולה כשרים לסכך. אלא שנכון להוסיף לכבוד החג מעט סכך, כדי שהפרגולה לא תחשב סוכה ישנה (כמבואר לעיל בהלכה יב). ואם חמתה של הפרגולה מרובה מצילתה, צריך להוסיף עוד סכך עד שצילתה תהיה מרובה מחמתה.
לעומתם יש מחמירים וסוברים, שהואיל ומבנה הפרגולה חזק וקבוע, דין עצי הפרגולה כדין עצים שקבועים בגג הבית, שהם פסולים לסכך מהתורה. שכן היסוד העיקרי בסכך הסוכה שהוא צריך להיות ארעי, ופרגולה היא מבנה של קבע. למעשה, כיוון שמדובר בספק הנוגע לדין תורה, צריך להחמיר.
לפיכך, אם רוב שטח גג הפרגולה מקורה בקרשים קבועים, יש למעט את הקרשים הקבועים, עד שרוב שטח הגג יהיה פתוח ותהיה חמתו מרובה מצילתו. ויניחו על כל שטח הגג סכך כשר, באופן שגם בלא העצים המחוברים בפרגולה, צילתו של הסכך הכשר תהיה מרובה מחמתו, ועל ידי כך תהיה הסוכה כשרה.
אפשרות נוספת להכשרת פרגולה שצילתה מרובה מחמתה – להסיר את הקרשים הקבועים שבפרגולה ולהניחם שוב בלא להדביקם או לחברם במסמרים, וכל קרש שהונח מחדש כשר לסכך (שו"ע תרלא, ט).
כפי שלמדנו (בהלכה יג), צריך להקפיד להתחיל להקים את הדפנות לפני הנחת הסכך, וכל זמן שהקים בתחילה דפנות בגובה טפח סמוך למקום הסכך, כבר נחשב שהתחיל את הדפנות, והסכך שהניח אח"כ כשר. בהרבה פרגולות יש דפנות של טפח סמוך לגג, ואזי אין צורך לדאוג לקבוע דבר בדופן לפני הנחת הסכך (כמבואר בהערה 18).[22]
מצווה שידור אדם בסוכה בשבעת ימי החג כדרך שהוא דר בביתו, שנאמר (ויקרא כג, מב): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", ואמרו חכמים (סוכה כח, ב): "תֵּשְׁבוּ – כעין תדורו". כלומר, כדרך שאדם רגיל לדור כל השנה בביתו, כך הוא צריך לדור בסוכה עם מיטתו ומצעיו וכלי תשמישו, ומה שאין רגילים לעשות בבית, אין צריך לעשות בסוכה (שו"ע תרלט, א-ב).
ארבעה חלקים למצוות הישיבה בסוכה: א) דברים שחייבים לעשות בסוכה. ב) דברים שמצווה לעשות בסוכה. ג) דברים שאין מצווה לעשות בסוכה. ד) דברים שאסור לעשות בסוכה.
א) כל מה שאדם רגיל לעשות דווקא בבית, חובה לעשות בסוכה. לפיכך, חובה לקיים את סעודות הקבע והשינה בסוכה, שעיקר תפקידו של הבית להיות מקום לסעודות ושינה.
ב) דברים שלפעמים אדם עושה בבית ולפעמים בחוץ, כמו אכילת ארעי, לימוד תורה, קריאת ספר ושיחת חברים, מצווה לעשות בסוכה, ואם עשאם מחוץ לסוכה, אין בידו עוון. אמנם כיוון שיש בעשייתם בסוכה מצווה, יש להתאמץ לעשותם בסוכה, ומי שבלא שום סיבה יוצא מהסוכה ועושה אותם בבית, מבזה בכך את המצווה. כיוצא בזה לגבי אכילה, מצד הדין אין חובה לקבוע סעודות בחול המועד, ואם כן יכול אדם לאכול במשך כל ימי חול המועד אכילות ארעי מחוץ לסוכה. אלא שאם בלא קושי הוא יכול לאכול בסוכה, בכך שהוא אוכל בבית הוא מבזה את המצווה. ואם קשה לו לאכול בסוכה, כגון שקצת קר בה, אם יאכל אכילת ארעי בבית לא יחשב כמבזה את המצווה. ואע"פ כן, כיוון שהאוכל בסוכה מקיים מצווה, נכון שיהדר לאכול בסוכה. ויש אומרים שאף מצווה להתאמץ לקבוע בכל יום שתי סעודות על לחם בסוכה.[1]
ג) דברים שרגילים לעשות תמיד מחוץ לבית, כמו תפילה במניין ושיעורי תורה, מקיימים לכתחילה בבית הכנסת ובבית המדרש, ואין צורך להתאמץ לקיימם בסוכה.
ד) דברי גנאי, כמו החלפת חיתול לתינוק, אסור לעשות בסוכה (עיין להלן ב, 2).
נשים אינן חייבות במצוות הסוכה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה, אבל נשים שיושבות בסוכה מקיימות מצווה. למנהג אשכנז וחלק מיוצאות ספרד אף תברכנה כמו הגברים 'לישב בסוכה'. ולמנהג רוב יוצאות ספרד, כיוון שאינן חייבות לשבת בסוכה, לא יברכו על ישיבתה (שו"ע תקפט, ו; פ"ה תפילת נשים ב, ח, 9).
[22]. בין המתירים: הרב רבינוביץ' (שיח נחום לט, ובתנאי שלא יצבע את הקרשים), הרב אריאל (אהלה של תורה ב, פה, אמנם לכתחילה החמיר), הרב לאו (יחל ישראל לה), הרב פרופ' הרשקוביץ (תחומין יט). בין האוסרים: הרב מרדכי אליהו (הלכות חגים נ, מב-מג), הרב אלישיב (שבות יצחק עמ' סח), והרב שלזינגר (אלה הם מועדי א, לח). וכך נלענ"ד מסברא כמבואר בהרחבות. ובכל אופן כיוון שמדובר בספק דאורייתא יש להחמיר.