ט – היין והבשר בסעודת החג | הפנינה היומית – כב אדר ב התשפב

ט – היין והבשר בסעודת החג

 

בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר שמחת הרגלים התקיימה בירושלים על ידי קרבן החגיגה, שנאמר (דברים טז, יא): "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ… בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם", ונאמר (דברים כז, ז): "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ" (כמבואר להלן בהלכה טו).

לאחר שבית המקדש נחרב, מצוות השמחה היתירה אצל הגברים מתקיימת בשתיית יין בסעודה (פסחים קט, א; שו"ע תקכט, א). ואפשר לקיים את המצווה גם בשיכר שיש בו אלכוהול, הואיל והוא משמח, אלא שעדיף לשמוח ביין שהוא החשוב שבמשקים. והשותה מיץ ענבים, לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה (מ"א צט, א). והיו מגדולי החכמים, ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א; כריתות יג, ב; ש"ך יו"ד רמב, יט). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית.

אין להפריז בשתיית היין, כדי שלא להגיע לשכרות, שאין בשכרות שמחה אלא הוללות וסכלות והתנתקות מן החיים הממשיים. ואנחנו נצטווינו לשמוח שמחה שמחוברת לחיים ונותנת להם משמעות ערכית של מצווה וקדושה.

למרות שעיקר מצוות השמחה ביין, מצווה לאכול בסעודות החג בשר בהמה, שאכילתו משמחת. הרי ששתיית היין חובה ואכילת בשר בהמה מצווה (שו"ע תקכט, א; שועה"ר ז; מ"ב יא). מי שאוהב יותר בשר עוף, וכן מי שאין לו אפשרות להשיג בשר בהמה, מצווה שיאכל בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה וחגיגיות (חוות יאיר סו"ס קעח).

עיקר מצוות השמחה היתירה היא בסעודת היום, וכפי שמצינו שכל מצוות החגים עיקרן ביום. אמנם גם בסעודת הלילה מצווה להרבות במאכלים טובים ומשמחים יותר מסעודות שבת, אלא שאין מצווה להרבות בשתיית יין כמו בסעודת היום.

גם נשים חייבות לקיים בחג סעודות מכובדות ומשמחות, אבל אינן חייבות לשתות יין. ואשה ששמחה בשתיית יין – מצווה שתשתה. גבר שאינו שמח בשתיית יין או באכילת בשר, אינו צריך להכריח את עצמו בכך, ויקנה לצורך סעודות החג את המאכלים שמשמחים אותו ביותר (שאגת אריה סה).[5]


[5]. פסחים קט, א: "תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ (דברים כז, ז). ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". ומן הסתם גם בזמן בית המקדש שמחו ביין, אלא ששמחת הקרבן היתה גדולה כל כך, שקיימו בה את המצווה גם אם לא שתו יין. אבל כיום שאיננו אוכלים מבשר הקרבן, המצווה לשתות יין. ותמה בב"י תקכט, א, על הרמב"ם (ו, יח) שכתב שהמצווה היא גם לאכול בשר. ובשועה"ר תקכט, ז, כתב שחובה לשתות יין ומצווה לאכול בשר, וכך משמע מהב"ח ומ"א. וכ"כ באו"ה תקכט, ב, 'כיצד', ומ"ב יא.

למדנו ששותים יותר מרביעית, שהשותה רביעית אסור בהוראה, אבל כששותים רביעית בסעודה, מותר להורות, כי היין שבתוך הסעודה פחות משכר. וכתב מ"א צט, א, בשם הגהות סמ"ק שאחר סעודת יו"ט אסור להורות, הרי ששתו יותר מרביעית. ומבואר בגמרא (ביצה ד, א) שהיו רבנים שלא הורו מאחר הסעודה ועד למחרת, ומכאן ששתו הרבה ולא פג היין עד למחר (שו"ת רשב"א, א, רמז; ש"ך יו"ד רמב, יט).

לדעת דרכי תשובה (יו"ד פט, יט), גברים חייבים בחג בשתי סעודות חשובות עם יין ובשר, אחת בלילה ואחת ביום. ולכן כתב שלא נכון לאכול סעודה חלבית בליל שבועות. אולם נראה שגם לדעתו סעודת היום חשובה יותר, כמו בשבת (פסחים קה, ב; שו"ע רעא, ג). ולשפת אמת (סוכה מח, א), וערוה"ש העתיד (קצט, יז), החובה לאכול בשר ולשתות יין היא בסעודה אחת, והיא יכולה להיות ביום או בלילה. ובערוה"ש הוסיף שמצווה בשתי סעודות. והמנהג להקפיד לקיים סעודה חשובה ביום, עם יין ובשר בהמה, ובלילה מוסיפים חגיגיות בסעודה יותר מסעודת שבת, אבל אין מקפידים לאכול בשר בהמה ולשתות יותר מרביעית יין. כיוצא בזה כתב הנצי"ב בהעמק שאלה (סז, ח). ומי שאינו שמח ביין ובשר, וכן נשים, אין הסעודות אצלם שמחה יתירה כחלק הראשון של מצוות השמחה, אלא הן מהחלק השני של מצוות השמחה, שהיא להוסיף בסעודות יותר משבת.

כתיבת תגובה