כאשר אדם מכבד את חבירו במאכל, מוטלת עליו אחריות לדאוג שיברך, שאם לא כן נמצא שהוא מסייע בידו להיכשל באיסור אכילת דבר בלא ברכה (שו"ע קסט, ב).
ואם חבירו חילוני, ויש חשש סביר שכאשר יבקש ממנו לברך – יעלב, אפשר לכבד אותו במאכל ומשקה בלא לבקש ממנו לברך. מפני שאם יגרום לו לעלבון, נמצא שמכשיל אותו באיסור חמור יותר, שיגרום למתח ושנאה ביניהם, ואף יתכן שיגרום לו להתרחק מתורה ומצוות. אלא שאין לחשוש יותר מדי שמא האורח יעלב, משום שבפועל רוב היהודים שאינם מוגדרים כדתיים, כאשר הם מתארחים אצל חברם או קרובם הדתי, הם שמחים לברך או לכל הפחות לענות אמן על הברכה שבעל הבית מברך. ולכן בדרך כלל ניתן להציע לאורח בעדינות לברך, או לכל הפחות המארח יברך בקול רם, ועל ידי שהאורח יענה אמן, ייחשב כשותף במידת מה בברכה (עיין אג"מ או"ח ה, יג; מנחת שלמה א, לה; שבט הלוי ד, יז, פס"ת קסט, ג-ד).