משרד הישיבה

לעיתים אדם נכנס לחנות, ולפתע הוא שם לב שאחד מהקונים מנסה לגנוב דבר מה מהחנות. השאלה היא, מה עליו לעשות. האם חובה עליו לעזור לבעל החנות למנוע את הגניבה, או שמותר לו להשתמט מהעניין ולשים עצמו כמי שלא ראה דבר.

פסק הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה רצז), שבכלל מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", כלולה גם החובה להציל את ממונו של חברך. כלומר לא רק להציל את נפשו אנחנו חייבים, אלא אף את רכושו. לפיכך, אדם שרואה שגונבים מחברו או מזיקים לרכושו, צריך לעשות את כל אשר לאל ידו כדי למנוע את הגניבה (עשה לך רב ח"ו פה, ק).

אולם לכתחילה כדאי לעשות זאת באופן שלא יגרם מכך עלבון גדול לגנב, כי יתכן שאותו גנב אינו רגיל בכך, ואולי די בהערה אחת קטנה כדי שיפסיק את גניבתו. ולכן תחילה יש ללחוש לאוזנו, שלא יגנוב. ואם גם אז אינו מפסיק, יש לצעוק עליו בקול רם, כדי ששאר האנשים ישמעו ויבואו לעזרת בעל החנות.

אמנם כאשר האדם חושש לנפשו, שמא אם יעיר אולי יפגעו בו, אינו חייב להתערב מיד, אלא עליו להיות מוכן להתלונן במשטרה ולהעיד אח"כ כנגד הגנב. עם זאת צריך להיזהר שלא לפחד מדאי. ואדרבה, אם ידעו הגנבים שהציבור ככלל נאבק כנגדם, הם יתמעטו, וטובה גדולה תצמח מזה לעם ישראל.

אסור להוציא ספר מספריית בית כנסת או בית מדרש ללא רשות הגבאים או הספרנים, למרות שהספר נועד לשימוש הרבים. ואפילו אם באותו בית כנסת שבו מונחים הספרים אין מי שילמד בהם, אסור לקחתם ללא רשות.

אולם מן הצד השני, ישנה חובה על גבאי בית הכנסת להשאיל ספרים למי שצריך ללמוד בהם. שכן ישנה הלכה (שו"ע חו"מ קסג, א) שבני העיר מחייבים זה את זה להשתתף בקניית ספרי תורה, נביאים וכתובים, כדי שכל אחד מבני העיר יוכל ללמוד בהם. וכתב על זה הסמ"ע, שכיום, שהספרים מצויים, אין יכולים בני העיר לכוף זה את זה כדי לקנותם, משום שכל אדם בלא קושי מיוחד מסוגל להשיג תנ"ך. אולם ברור שישנה מצווה להקים בכל בית כנסת ספרייה ציבורית שבה יהיו ספרים מרובים, שיד אדם פרטי אינה משגת לקנותם. ואם יבקש אדם ללמוד בספר מסוים בביתו, חייבים הגבאים להשאיל לו את הספר, ואם אינם מסכימים להשאיל, בית הדין צריך לחייב אותם להשאיל, משום ביטול תורה (סמ"ע שם על פי רמ"א רצב, כ, אג"מ חו"מ א, לט).

וכשיש שם הרבה לומדים שמשתמשים בספרים, ויתכן שבאותו זמן שאחד יקח את הספר לביתו, אחרים יצטרכו אותו בספרייה, רשאים הגבאים שלא להשאיל שום ספר, וכל מי שירצה ללמוד בספרים יבוא לספריית בית הכנסת וילמד.

אתמול למדנו את דינם של חפצים שנתחלפו, האם וכיצד מותר להשתמש בהם. אבל ישנם מלבושים שבמקרה של התבלבלות כזו נהגו להשתמש בהם, כמו מעיל גשם או מטריה, שאם נתחלפו בטעות, מנהג העולם שבינתיים ישתמש כל אחד בשל חבירו. ואמנם לדעת הגר"ז מלאדי, גם במקרה כזה אסור להשתמש בשל חבירו ללא רשות. מכל מקום המנהג לסמוך על מי שמיקל. והכלל הוא שהמנהג להקל בדברים שבדרך כלל לא מקפידים עליהם, ולעומת זאת אם לא ישתמשו בהם בינתיים, ייגרם לשניהם צער, כמו למשל במעילים או מטריות, שאם לא ישתמשו בהם בינתיים לא יוכלו ללכת בגשם.

ואפילו בזה יש נוהגים מנהג חסידות, ובשום אופן לא משתמשים בחפצי הזולת ללא בקשת רשות מפורשת (המקילים הם: ש"ך שנח, א, וערוך השולחן חו"מ קלו, וכך שמעתי בשם רשז"א, וכ"כ בדיני ממונות לרב בצרי. ובשועה"ר הל' מציאה א' החמיר).

לעיתים קורה שאדם שהיה בחתונה או באירוע ציבורי אחר, ניגש לקחת את החליפה שהניח על הקולב, ולהפתעתו מתברר לו שהחליפה נעלמה, ובמקומה ישנה חליפה אחרת, די דומה.

פסק השולחן ערוך בחושן משפט (קלו, ב): "נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, לא ישתמש בהם". וזאת מפני שאסור לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות. ואף שאפשר לשער שחל כאן בלבול, ואותה החליפה שנשארה שייכת לאותו אדם שלקח בטעות את חליפתו, כך שלמעשה הם מחליפים את חליפותיהם, וכל אחד משתמש בשל חבירו תמורת שלו, מכל מקום זה לא בטוח, שכן ייתכן שהחליפה נלקחה בטעות על ידי מישהו שלישי, או נגנבה.

אדם שהתבלבל ולקח בטעות חליפה שאינה שלו, וכששב לקחת את החליפה שלו לא מצא במקום שום חליפה, אסור לו להשתמש בחליפה שלקח בטעות, ודינה כדין אבדה שמצא, שאסור לו להשתמש בה, ועליו להכריז שמצא חליפה, וכמו כן יכריז שאבדה לו חליפה אחרת.

ואם בעל החליפה שנמצאת אצלו יבוא לקחתה מה טוב, ואם לא, לאחר שיעבור זמן שסביר שבעל החליפה התייאש ממנה, ירשום לעצמו את מחירה, ויוכל להשתמש בחליפה, ואם יום אחד יבוא המאבד ויתן סימנים בחליפה להוכיח שהיא שלו, יחזיר לו את שוויה הכספי. וכן הדין לגבי תיקים שנתחלפו וכל כיוצא בזה (מילי דנזיקין עפ"י הצעת הר"מ פיינשטיין תשובה ט).

אחת השאלות שמתעוררות מפעם לפעם היא, האם מותר לאדם להשתמש בחפץ של חבירו ללא רשותו? ראשית, יש לדעת שגם גניבה על מנת להחזיר נחשבת גניבה, ואם כן ברור שלקיחת חפץ ללא הסכמת הבעלים נחשבת גניבה, ואסורה מהתורה. השאלה היא מה יהיה הדין במקרה של חברים טובים, שאחד מהם אינו נמצא, וחבירו רוצה להשתמש באחד מחפציו. סביר מאוד שבעל החפץ מוכן שחבירו ישתמש בו ללא רשותו, השאלה האם מותר למעשה לסמוך על הסבירות הזו.

ברור שאם יש אפילו אחוז אחד שהחבר יתרעם על כך שלקחו את החפץ שלו ללא רשות, לכל הדעות אסור לשאול ממנו את החפץ ללא רשות, שהרי איסור הגניבה הוא איסור מהתורה, וכל זמן שישנו ספק יש להחמיר.

ונחלקו הפוסקים בשאלה, מה יהיה הדין כאשר ברור לאדם במאת האחוזים, שחבירו מסכים שהוא ישתמש בחפציו גם ללא רשותו. לדעת הגאון רבי זלמן מלאדי (שו"ע הרב הלכות מציאה א'), אע"פ שהוא בטוח במאה אחוז שחבירו מסכים, כל זמן שלא קיבל לכך רשות מפורשת, אסור לו להשתמש בחפץ ללא רשות. אבל לדעת הש"ך (חו"מ שנח, א), הואיל וברור לגמרי שבעל החפץ מסכים, ואין לו אפשרות לבקש את רשותו, מותר להשתמש ללא רשות מפורשת. למעשה נוהגים להקל כדעת הש"ך, ומנהג חסידות להחמיר כשאפשר.

לעיתים קורה שמגיע אורח סמוך לשעת הסעודה, וכל רצונו היה רק לומר שלום, ואולי למסור הודעה, או לברר דבר מה, וללכת אח"כ לאכול במקום אחר. אבל בעל-הבית שלא יודע את תוכניתו, מתחיל לחוש אי-נוחות, מצד אחד הוא סבור שהנימוס מחייב אותו להזמין את האורח להצטרף אליו לארוחה, שאם לא כן יראה כקמצן. אבל מאידך, אין לו חשק לטרוח כעת למען האורח, ובאמת הוא קצת חס על האוכל הטעים שיש לו, ובמיוחד שהאורח הזה שבא בלי להודיע – לא חביב עליו כל כך.

על פי ההלכה עומדות בפניו שתי אפשרויות פשוטות: האחת, לא להזמין את האורח. שהרי אם יזמין את האורח, יימצא שפיו שונה מליבו, בפה יזמין אותו ובתוך ליבו יתפלל שיסרב, וזה כמובן שקר, ולכן אם המארח אינו רוצה לארח אותו – שלא יזמין אותו. האפשרות השנייה, לשנות את ההרגשה, ולרצות בכנות שהאורח יאכל איתו, וכך להזמין אותו ביושר כשפיו וליבו שווים.

גם בעת הארוחה יש להיזהר מאיסור 'גניבת-דעת', למשל, אסור לומר לאורח, לכבודך פתחנו את בקבוק היין, כאשר ממילא התכוונו לפתוח אותו, או שהוא כבר היה פתוח. וכן אסור לומר על היין שהוא משובח מאוד, כדי לזכות על ידי כך להכרת תודה מצד האורח, כאשר בפועל היין פשוט (חולין צד, א).

למדנו שמותר לשנות במסכתא, ופירש רש"י שמותר לאדם להצניע את ידיעותיו משום ענווה. אולם לדעת הרמב"ם הכוונה היא, שאם שואלים אדם האם אתה לומד כעת מסכת שבת, למשל, והוא מתיירא שמא ישאלוהו שאלות הלכתיות שלא ידע להשיב עליהם, מותר לו לומר שהוא לומד מסכת אחרת, כדי להימנע מהבושה שבאי ידיעת התשובה (הל' גזלה יד, יג).

וכן אדם שנוסע לבית חולים, לבדיקה שהוא מתבייש בה, כמו למשל בדיקת פוריות, ומישהו שואל אותו לשם מה אתה נוסע, מותר לו להסתיר את מטרת נסיעתו המדויקת.

ובכל מקרה כתב בעל ספר חסידים (תרמ"ב), שעדיף לנקוט בלשון שמשתמעת לשתי פנים.

אבל חשוב מאוד לחזור ולהדגיש שכל ההיתר לשנות מהאמת הוא בתנאי שהשקר לא יגרום נזק, בושה או צער למישהו אחר. ולכן שני שותפים, למשל, שמדברים בענייני עסקיהם, חייבים לדבר אמת. ואפילו אם אחד מהם מתבייש לספר על טעות שעשה, חובה עליו לומר את כל האמת, משום שהשותף צריך לדעת את כל מה שקשור לעסק ולטיב עבודתו של שותפו, ואם ישקר, יזיק לחבירו, ויעבור על איסור תורה.

ורק אם ברור לו, שאם יספר על טעותו, שהיא לא כל כך קריטית, יגרום הדבר להפרת השלום ביניהם, ומחמת זה אף העסק שלהם עלול להינזק, והשותף שלו יפסיד דווקא מעצם אמירת האמת. במקרה כזה יכול השותף להורות לעצמו היתר ולשנות מפני השלום.

במסכתא, פירש רש"י שלשם ענווה מותר לשנות בענייני המסכת, שאם ישאלו אדם אם למד מסכת מסוימת היטב עם כל המפרשים, למרות שהוא יודע אותה על בוריה, יכול לענות שאינו יודע אותה היטב, משום שמידת ענווה היא שאדם לא יספר בעצמו על מעלותיו והיקף ידיעותיו. כתבו האחרונים, שכשם שמותר לנהוג במידת הענווה ולהסתיר את ידיעותיו במסכת, כך גם מי שמתענה או עושה שאר דברי חסידות, מותר לו לשנות מהאמת כדי להסתיר את מעשיו (מ"א או"ח תקס"ה, ז).

בפוריא, כלומר בענייני צניעות המיטה, שבעניינים אינטימיים אלו ראוי שלא לדבר. לכן אם ישאלוהו עליהם, מותר לו לשנות ולהעלים את האמת (כיוצא בזה מותר להסתיר את דבר ההריון בתחילתו).

באושפיזא, היינו בענייני אירוח. שאם ישאלו אורח: "אצל מי התארחת? והאם קיבלו אותך בסבר פנים יפות?" אם יש בליבו של האורח חשש שמא בעקבות דבריו יבואו אורחים רבים לבעל הבית, והדבר יכביד על מארחו, מותר לאורח לשנות בדבריו ולטשטש את זהות מארחו. ואפילו אם נודע לשואלים מי ארח אותו, אם הוא חושב שהמארחים שלו מעדיפים שלא יספר בשבחם, כדי שלא יקפצו עליהם אנשים שאינם הגונים ויכלו את ממונם, מותר לאורח לשנות מהאמת ולומר שהתנהגו אליו בצורה קרירה.

אדם שתמיד מוכן לעזור לזולת, וגם כשאין לו זמן והעזרה תבוא על חשבון משפחתו ופרנסתו – יסכים לעזור. אין לספר בשבחו בפני אנשים שאינם הגונים, שמא ינצלו את טוב ליבו.

לכתחילה, עדיף כמובן שלא להשתמש בהיתר לשקר, ולכן אם למשל, בא אדם ושאל את חבירו, האם פלוני דיבר עלי דברים רעים, עדיף להטות את השיחה לכיוונים אחרים. אבל אם הוא מתעקש, ודורש לדעת האם דברו עליו דברים רעים, מותר לומר שקר גמור מפני השלום (חפץ חיים הל' רכילות א, ח).

מצווה לעשות שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, ובין מדינה למדינה (תו"כ קדושים פ' י"א). ושלא כמו הרבה מצוות, שרק אם נזדמנו ביד האדם, עליו לקיימן, אחר מצוות השלום צריך לרדוף באופן אקטיבי, שנאמר: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו; דרך ארץ זוטא פרק השלום).

ומפני גדולתה של המצווה לעשות שלום, נפסקה הלכה שמותר לשקר למען השלום.

אבל חשוב לדעת, שכל מה שאמרנו שמותר לשנות מפני השלום, הוא דווקא כשלא גורמים נזק לאף אדם. אבל אם למען השלום מקפחים זכויותיו של מישהו, אסור לשקר. למשל, אם אדם הזיק לחבירו, חייבים לספר לניזק על כך כדי שיוכל לתובעו במשפט. וכן אם ידוע על אחד שעומד לרמות את חבירו, חייבים להזהיר את התמים מפני הרמאי (עי' פנה"ל ליקוטים ב' א, כא). במקרים כאלו אין לומר שלשם השלום עדיף לשתוק, אלא להיפך מצווה לומר את האמת, כדי להציל את העשוק מידי עושקו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".