הפנינה היומית – ו אייר תשפא

ג – מלאכת לש

מלאכת לש היא המלאכה העושה מקמח ומים בצק. גם כאשר הנוזלים קרושים, כדוגמת דבש ומיונז, אסור ללוש בהם קמח, שכל זמן שעל ידי גיבולם חלקיקי הקמח מתלכדים לבצק, הרי זה לש. וכן המגבל מים בעפר כדי לעשות לבנים או לסתום חורים בקיר, עובר באיסור לישה.

גם עשיית חלק מתהליך הלישה אסור, לפיכך, אסור לשפוך מים על קמח. וגם לאחר סיום לישת הבצק, אסור לערוך אותו בצורתו הסופית.[5]

על ידי הלישה נוצר דבר חדש בעל תכונות שלא היו בחומרים בעודם נפרדים, שבעוד הקמח לחוד והמים לחוד, לא יכלו לתפוח, ולא ניתן היה לאפותם, ורק לאחר שנילושו אפשר לעשות מהם לחם ועוגות. כיוצא בזה, בעוד העפר היה לחוד והמים לחוד, לא היה ניתן לבנות בהם, ולאחר שנתגבלו אפשר לעשות מהם לבנים ולסתום בהם חורים.

מהתורה איסור לישה הוא רק בעיסה עבה, וחכמים הוסיפו ואסרו לעשות גם עיסה רכה (כפי שיבואר בהלכה הבאה). אבל אם כמות החומר מועטה כל כך עד שתתמוסס בנוזלים בלא שתיווצר שם עיסה אלא הנוזלים ישארו כצורתם, אין בזה איסור לש. לפיכך, מותר לתת קפה וסוכר במים. וכן מותר להכין דייסת מטרנה על ידי עירבוב האבקה במים, שהואיל והאבקה אינה עושה את המים לעיסה, אלא הם נשארים נוזליים כצורתם, עד שאפשר לשתות אותם מן הבקבוק, אין בזה איסור לש (ויש לעשותה בכלי שלישי כדי לצאת מחשש בישול, לעיל י, ז).[6]

 

ד – מותר להכין עיסה רכה בשינוי

כפי שלמדנו, איסור לישה מהתורה הוא בלישת עיסה עבה, שעל ידה החלקיקים מתקבצים לגוש אחד מלוכד, ואם יניחוה בצלחת לא תיזל ותתפשט לצדדים. אבל עשיית עיסה רכה, שניתן לשופכה מכלי לכלי, ואם יניחוה בצלחת תתפשט לצדדים, אינה אסורה מהתורה. וזאת משום שאין בעשייתה פעולה של לישה אלא רק בחישה. אלא שהואיל ויש חשש שמא יטעה ויעשה עיסה עבה ויעבור על איסור תורה, עשו חכמים סייג לתורה ואסרו לעשות עיסה רכה. אבל בשינוי התירו לעשות עיסה רכה, שעל ידי השינוי יזכרו את האיסור ויזהרו שלא לעשותה עבה.

השינוי הוא בסדר נתינת החומרים. אם רגילים להניח תחילה את החומר היבש ולערות עליו את הנוזל, יניח תחילה את הנוזלים ויערה עליהם את החומר היבש. ואם רגילים להניח תחילה את הנוזלים ולערות עליהם את החומר היבש, יניח תחילה את החומר היבש ויערה עליו את הנוזלים. ובאופן זה, יערה את כל הנוזלים בבת אחת, כדי שלא תיווצר בתחילה עיסה עבה.

אח"כ בשלב הבחישה, יש אומרים שאין צורך לשנות כלום, רק שלא יערבב בחוזקה כדרך חול. ויש מחמירים לעשות שינוי גם בצורת הבחישה, כגון שבמקום לערבב את העיסה על ידי סיבוב הכף, יוליך את הכף בקווים ישרים מצד לצד או שתי וערב. או שיערבב באצבעו, או שיערבב את העיסה על ידי נענוע הכלי, או שיערה את העיסה מכלי לכלי וכך תתערבב. לכתחילה נכון לצאת ידי כל הפוסקים ולשנות גם בסדר נתינת החומרים וגם בצורת הבחישה.

כאשר אין סדר קבוע לנתינת החומרים, יניח תחילה את החומר היבש ויערה עליו את הנוזלים, ובנוסף לכך, יקפיד לעשות שינוי בבחישה.[7]

מותר להוסיף נוזלים לעיסה עבה ולעשותה רכה, שכן הוספת המים לתוכה גורמת לפעולה הפוכה מלישה, שהלישה מקבצת את החלקים לחטיבה אחת, ואילו הוספת המים מחלישה את חיבורם (באו"ה שכא, טו, 'יכול').

לפי זה מותר להוסיף מים על עיסה של טחינה גולמית, הואיל והמים יעשו אותה רכה יותר. ואמנם יש אוסרים מפני שבתוך התהליך יש שלב שהעיסה מתקשה מעט (שש"כ ח, לא). אולם למעשה, העיקר כדעת המקילים, הואיל ולבסוף היא נעשית עיסה רכה. בנוסף לכך, כיוון שכבר נטחנה ונילושה בערב שבת, לדעת רבים, אין בה יותר איסור לישה (שו"ע שכא, טו). וכדי לצאת מן הספק נכון לבחוש את העיסה בשינוי של שתי וערב.


[5]. לכל הדעות הלש ממש עובר באיסור תורה, אלא שנחלקו התנאים בשאלה, האם איסור לישה מהתורה חל גם על נתינת מים לקמח. לדעת רבי, גם הנותן מים בקמח עובר באיסור תורה, כיוון שהתחיל בזה את תהליך הלישה. ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה (ריבר"י), כיוון שעוד לא לש ממש, עובר באיסור מדברי חכמים בלבד (שבת יח, א; קנה, ב). לדעת רוה"פ ומהם: ר"ח, רי"ף, רמב"ם, רא"ש, רז"ה, רמב"ן, או"ז, רוקח, רי"ו ומאירי, הלכה כריבר"י. ולדעת התרומה, רא"ם, סמ"ג וסמ"ק, הלכה כרבי. (לכתחילה לא יטול אדם ידיו על עפר ולא יטיל מימיו על עפר, כי גם לריבר"י הדבר אסור. ובשעת הדחק אפשר להקל, כדין פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. עי' מ"ב שכא, נז).   ←יש חומרים כמו אפר שאינם ברי גיבול, שאם יגבלו אותו במים, תיווצר איזו עיסה, אבל הגיבול אינו עמיד, ואחר שהעיסה תתייבש היא נוטה להתפורר. שלוש דעות נאמרו לגבי חומרים אלו שאינם ברי גיבול: א) דינם קל יותר, ומותר לשפוך עליהם מים, ורק ללוש אותם אסור מדברי חכמים (רמב"ם, רי"ד וריטב"א, וכך משמע מרי"ף ורש"י). ב) דינם חמור יותר, שהואיל וממילא אין בהם גיבול ממש, כבר כשנתן עליהם מים חייב אף לריבר"י (כדעת אביי בגמ' שבת יח, א, ולפי באו"ה שכד, ג, 'אין', כך פסקו תוס', רא"ש, ראב"ד, רשב"א ור"ן. ולכאורה כך סוברים גם התרומה וכל הפוסקים כרבי). ג) דינם כדין חומרים שהם ברי גיבול, שנחלקו התנאים לגבי שפיכת מים עליהם, אבל גיבולם אסור מהתורה (כדעת רב יוסף, ולחזו"א נו, ג, כך היא דעת רוה"פ שהזכיר הבאו"ה).

[6]. אם העיסה הרכה עומדת להתגבש ולהתקשות מעצמה, הרי שכבר בנתינת המים עוברים באיסור לישה מהתורה, שכן עיקר המלאכה הוא גיבוש החלקיקים לחטיבה אחת. וכפי שאמרו חכמים, שהנותן זרעי פשתן לתוך מים – חייב משום מלאכת לש, משום שהמים גורמים לזרעי הפשתן להפריש ריר שמדביק אותם זה לזה (זבחים צד, ב). וכן המערב מלט, מים וחצץ ועושה בטון, אף שבתחילה זו עיסה רכה שניתן לשופכה, מכל מקום כיוון שבאופן טבעי הבטון יתגבש לחטיבה אחת, נמצא שהמערב את הבטון עבר באיסור תורה (ועי' בקצוה"ש קל, ג). ולכן אסור לעשות ג'לי, כמבואר להלן הלכה ז.

[7]. לדרישה עפ"י כמה ראשונים, די לעשות שינוי בסדר נתינת החומרים. ולתה"ד נג, צריך לעשות שינוי גם בצורת הבחישה. ובשו"ע שכא, יד, כתב שאין צורך בשינוי בבחישה (ולכך נטה בחזו"א נח, ה, 'ומשמע', וכ"כ במנו"א ח"ב ט, 43). אולם לדעת מ"ב שכא, נז, ובא"ח ש"ש משפטים יח, טוב לשנות גם בבחישה.

כשאין סדר קבוע בנתינת החומרים, לתה"ד, א"ר, תו"ש וחק יעקב, יתן את החומר היבש תחילה. ולט"ז, הואיל ואין אפשרות לשנות בסדר נתינת החומרים, אין היתר לעשות את העיסה. והובאה מחלוקתם במ"ב שכא, נז. וכיוון שהוא דין דרבנן, אפשר לסמוך על המקילים (שש"כ ח, ט; מנו"א ח"ב ט, 39).

הפנינה היומית – ה אייר תשפא

א – מלאכת טוחן

מרכיבים שונים בטבע מופיעים בצורה מגובשת, והאדם למד לפורר ולטחון אותם כדי להפיק מהם דברים חדשים ומשובחים. על ידי טחינת חיטים ושאר מיני דגן עושים קמח שאפשר לאפות ממנו לחם, עוגות, פתיתים וכדומה. על ידי טחינת פלפל חריף מכינים תבלין, ועל ידי טחינת פולי קפה אפשר להכין קפה. על ידי טחינת צמחי מרפא מכינים תרופות, ועל ידי טחינת צמחים אחרים מכינים צבעים. וכיוון שיש בטחינה פעולה של יצירת דבר חדש, הרי היא בכלל המלאכות האסורות בשבת. גם מתכות אסור לטחון, וכן אסור לפורר גוש אדמה או גוש טיט.

בדרך כלל הטוחן עושה מן הדבר הנטחן קמח או אבקה, אולם איסור טוחן קיים גם כאשר מפוררים את הדבר לחתיכות קטנות. לדוגמא, המחתך עצים לחתיכות קטנות כדי שיבערו יפה, עובר באיסור טוחן (שבת עד, ב).

מי שנצרך לטחון פלפל חריף וכדומה לצורך מאכלי השבת, מותר לו לטחון אותו בשני שינויים. למלאכת הטחינה צריכים שני כלים, האחד שבו מניחים את החומר הנטחן (מדוכה), והשני שעל ידו כותשים וטוחנים (עלי או מדוך). אם טחן בשני הכלים הללו – עבר באיסור תורה. אם שינה באחד מהם – עבר באיסור חכמים. אבל לצורך מאכלי שבת התירו לטחון בשני שינויים, כגון לכתוש בקת הסכין על גבי קערה (שו"ע שכא, ז). ואף שבדרך כלל גם בשני שינויים אסרו חכמים לעשות מלאכה לצורך מאכלי השבת, כאן שאין המעשה נראה כמלאכה אלא כדרך אכילה – התירו.

איסור טוחן קיים לגבי דברים שנתגבשו באופן טבעי, כגון צמחים, פירות ומתכות, אבל אין איסור לטחון מאכלים שכבר נטחנו ושוב נתגבשו באופן מלאכותי. לפיכך, מותר לפורר לחם, מצה, עוגיות, שוקולד וסוכר שנתגבש (רמ"א שכא, יב). וכן מותר לפורר אבקת טבק שנתגבשה. וכן חולה שמותר לו ליטול גלולה בשבת והוא מתקשה לבולעה, רשאי לשוחקה, שהואיל ומרכיביה כבר נטחנו לפני הפיכתה לגלולה, אין בה יותר איסור טחינה (שש"כ לג, ד). ויש אומרים שרק אם טוחנים אותם כדי לאוכלם לאלתר מותר, ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם (ח"א יז, ד). ומכל מקום, גם כשמותר לטחון ולפורר, אסור לעשות זאת בכלים שנועדו לטחינה כדוגמת מגרדת (שו"ע שכא, י; מ"ב לו).

טיט או בוץ שהתגבשו, כיוון שהתגבשו באופן טבעי, המפורר אותם לשם שימוש בעפרם עובר באיסור תורה. ואם אינו צריך לעפרם, עובר באיסור חכמים. לכן, מי שנדבק לבגדו או נעלו בוץ או טיט יבש, אסור לו להסירם אם הסרתם תגרום בהכרח לפירורם, אבל אם יש ספק אם הסרתם תגרום להתפוררותם לעפר, מותר להסירם. וגם כשברור שיתפוררו, בשעת הצורך, מותר להסירם בשינוי, למשל, יסיר את הבוץ מבגדו על ידי טפיחה בגב ידו, ויסיר את הבוץ מנעלו על ידי שיכה נעל בנעל.[1]

 

ב – חיתוך ירקות ומיעוך בננה ואבוקדו

נחלקו הראשונים אם יש איסור טוחן בחיתוך ירקות לחתיכות קטנות לסלט. יש אומרים, שהואיל ויש תועלת מחיתוך הירקות לחתיכות קטנות, הרי שיש בזה איסור טוחן. ולדעת רוב הראשונים, האיסור לחתוך ירקות הוא רק כאשר לא ניתן לאוכלם בלא שיחתכום, כגון שחותכים אותם לקראת בישול. אבל אם הירקות ראויים לאכילה גם כשהם חיים, אין בחיתוכם איסור. למעשה, כיוון שהמחלוקת נוגעת לאיסור תורה, יש לחוש לדעת המחמירים, ואסור לחתוך ירקות לחתיכות קטנות לסלט (שו"ע שכא, יב). אבל אם מכינים את הסלט סמוך ממש לארוחה, גם למחמירים מותר, מפני שבאופן זה אין חיתוך הירקות כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה, שכן רשאי אדם לאכול את מאכלו בשבת כשהוא חתוך לחתיכות קטנות (רשב"א, ב"י, רמ"א שכא, יב). ולכתחילה טוב שגם המכינים סלט לארוחה סמוכה, לא יחתכו אותו לחתיכות קטנות במיוחד (ב"י, מ"ב מה).[2]

יש מחמירים ואוסרים למעך בננה ואבוקדו במזלג גם לצורך אכילה סמוכה, אבל בכף מותר למועכם, מפני שהוא מועכם בשינוי. למעשה הלכה כדעת המתירים למעך במזלג בננה או אבוקדו לצורך אכילה סמוכה, שכבר למדנו, שאין איסור טחינה במה שמכינים לצורך אכילה סמוכה, ובתנאי שהמיעוך לא יעשה בכלי שמיועד לטחינה.[3]

מותר לחתוך בסכין בשר צלי קשה לחתיכות קטנות, גם כדי לאוכלו לאחר זמן. וכן הדין לגבי גבינה קשה. וכן מותר לרסק במזלג ביצה קשה. בכל אופן, גם כאשר מותר לחתוך ולפורר דבר, אסור לעשות זאת בכלי שנועד לטחינה, כגון מגרדת (פומפיה). (שו"ע שכא, ט-י). אבל מותר להשתמש בכלי שנועד לחתוך חתיכות גדולות. לפיכך, מותר להשתמש בסכין שנועד לחתוך פרוסות מגבינה צהובה, וכן מותר להשתמש ב'מקצץ ביצים', שיש לו שורה של להבים המרוחקים זה מזה, ועל ידם ניתן לחתוך את הביצה לפרוסות, וכן מותר לחתוך באופן זה לחם לפרוסות (שש"כ ו, ג). [4]


[1]. לדעת כלבו אין איסור להסיר טיט מהבגד תוך פירורו, כי אינו צריך אותו טחון, וכבר היה טחון לפני כן. ורבנו פרץ אסר. ובשו"ע שב, ז, הביאו כדעת י"א. ואף שיש מקילים למעשה (חיד"א, ילקוט יוסף שב, יז; שכא, כב), רוב האחרונים חששו לדעתו (שועה"ר שב, יז; ח"א; מ"ב לו; בא"ח ש"ש משפטים ו; כה"ח מט). ומ"מ כאשר יש ספק אם יתפורר, גם לדעת האוסרים הוא דבר שאינו מתכוון ומותר (רשז"א שש"כ טו, הערה קג). ונראה שבבוץ וטיט, כל שאינם מתפוררים לעפר, אין בהם טוחן. וכשברור שיתפוררו לעפר, ויש לו צורך גדול להסירם, גם לדעת האוסרים יכול להסירם כלאחר יד – בשינוי, שעל ידי כך הוא 'שבות דשבות' (עי' באו"ה שב, ו, 'או').[2]. שלוש דעות בדין טוחן: א) לר"ח ורא"ש, איסור טוחן הוא רק כאשר עושים קמח.
ב) לרוב הראשונים, אם חיתוכו לחתיכות מכין אותו לאכילה – אסור, ואם הוא ראוי לאכילה כפי שהוא – מותר. וכך דעת רי"ד, ריטב"א, רא"ה, רמב"ן, ר"ן. ודעת הרמב"ם קרובה לזו. ג) כל חיתוך ירק לחתיכות קטנות בכלל איסור טוחן. וכך דעת רש"י, או"ז ורא"ם. וחשש בשו"ע שכא, יב, לדעת המחמירים. אבל כתב עפ"י הרשב"א שכדי לאכול לאלתר מותר. ואף שהיתר לאלתר מוסכם על רוב ככל הפוסקים, יש שפקפקו עליו (שלטי גיבורים). ולכן כתבו האחרונים שטוב לכתחילה שלא לחתוך את הסלט לחתיכות קטנות במיוחד (ב"י, מ"ב שכא, מה).

[3]. כמה צדדים להיתר: א) לדעת רוב הפוסקים, אין כלל איסור טחינה בפרי או ירק שראוי לאכילה (כפי שלמדנו בהערה הקודמת). ב) אף שהשו"ע (שכא, יב) פסק כדעת המחמירים, מ"מ כאשר מכינים את המאכל לצורך אכילה סמוכה, אין איסור (רשב"א, ב"י ורמ"א). ג) אף אם היה שייך בזה איסור טוחן, לאג"מ (או"ח ח"ד עד, טוחן ב') הואיל וגם אחר המיעוך הם נשארים גוש אחד, אין כאן טחינה כלל. ד) מעיכה בשיני המזלג הוא שינוי מדרך טחינה רגילה (אול"צ א, כח). וכן התירו למעשה ביחו"ד ה, כז; ומנו"א ח"ב ח, יב. אולם החזו"א (או"ח נז) החמיר, ואף חלק על ההיתר לטחון לצורך אכילה לאלתר. וסבר שמיעוך נחשב כטוחן, הואיל והוא מפרק את החיבורים הפנימיים שבפרי. עוד הוסיף, שאם הוא לצורך תינוק, הרי שלמ"א שכא, יד, אסור כי הוא מכשירו לאכילה. וכ"כ להחמיר בשש"כ ו, א, ובהלש"ב יב, טו. אבל למועכם בכף התירו כי הוא שינוי. וכן כאשר הם רכים מאוד, גם המחמירים התירו למועכם במזלג. אבל למעשה העיקר להלכה כדעת המתירים, שהיא מבוססת על רוב ככל הראשונים.

[4]. כפי שביאר בתה"ד נו, ההיתר לחתוך בשר, גבינה וביצה, בנוי על שני יסודות: א) עיקר איסור טחינה חל על דברים שגדלים בקרקע. ב) לרוה"פ אין איסור טוחן במאכל שראוי לאכילה. ואף שהבשר הקשה אינו ראוי לזקנים, כיוון שהוא ראוי לרוב האנשים, הוא נחשב ראוי לאכילה. אבל בכלי המיועד לטחינה אסור, למ"ב שכא, לו – האיסור מדרבנן, ולנשמ"א יז, ב – מדאורייתא.

הפנינה היומית – ד אייר תשפא

יז – מלאכת דש ומפרק

מלאכת 'דש' היא המלאכה שמפרידה מן השיבולים את גרגירי החיטה, ודרך מלאכה זו שהיא נעשית בעזרת כלי או בהמה (כמבואר בהלכה א). אמנם הממולל שיבולים בידו כדי להפריד מהם את הגרגירים לא עבר באיסור תורה, כיוון שלא דש כדרך שרגילים לדוש על ידי כלי. אולם חכמים אסרו זאת, משום שבפועל הוא מפרק את גרגירי החיטה מן השיבולים. וכל זה בתנאי שהוא ממולל את השיבולים בידו בלא שינוי, אבל אם ירצה לאכול חיטים לחות, רשאי למולל את השיבולים בשינוי, היינו בראשי אצבעותיו ולא בכף ידו.[21]

ולא רק בתבואה דישה אסורה, אלא כל העושה מלאכה שמפרידה את האוכל מבית גידולו עובר באיסור דש. לפיכך, אסור להוציא קטניות, כדוגמת אפונה או שעועית, מתוך תרמיליהן. אם עשה זאת כדרך שמפרקים את הקטניות בכמויות מסחריות – עבר באיסור תורה; ואם עשה זאת בידו – עבר באיסור חכמים, ומותר לעשות זאת בידו בשינוי. ואם התרמילים ירוקים וראויים לאכילה, מותר להוציא את הקטניות בלא שינוי, מפני שאיסור 'דש' הוא רק כאשר הקליפה אינה ראויה לאכילה (מ"ב שיט, כא).

יש למלאכת 'דש' תולדה שנקראת 'מפרק', שעניינה להוציא דבר מתוך דבר, ואף היא אסורה מהתורה. ובכלל זה אסור לסחוט ענבים וזיתים (כפי שיבואר להלן יב, ח), וכן אסור לחלוב בהמה (כמבואר להלן כ, ד). וכן כאשר מעוניינים בנוזלים הספוגים בבגד, אסור לסחוט את הבגד. אלא שלגבי סחיטת בגד נחלקו הראשונים בחומרת האיסור. לדעת רמב"ם ורמב"ן, הסוחט בגד לצורך נוזלים היוצאים ממנו עובר באיסור חכמים, ולדעת ר"ת והרא"ש, עובר באיסור תורה (כמבואר בהרחבות).

מותר לאשה להניק את בנה, אבל אסור מהתורה להוציא את החלב לתוך כלי, משום שזו תולדת 'מפרק' (שו"ע שכח, לד-לה). ואשה שסובלת מגודש חלב, רשאית לשאוב את החלב כדי לאבדו, כגון שתשאב אותו לכיור או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, מפני שכאשר החלב הולך לאיבוד האיסור מדברי חכמים בלבד, והקילו בו במקום צער (שו"ע של, ח). ואפשר לצורך כך להפעיל מכונת שאיבה חשמלית על שעון שבת, ולהתחבר אל המכונה בשעה שתפעל (ועי' להלן כח, ז).

 

יח – פיצוח אגוזים שקדים ובוטנים

מותר לפצח אגוזים בשבת, ולמרות שהוא מפרק את האוכל מתוך הקליפה, אין בזה איסור 'דש'. מפני שמלאכת 'דש' היא מלאכה שנעשית בשדה או במפעל, כדוגמת הוצאת גרגירי התבואה מן השיבולים לקראת מכירתם או הבאתם לטחינה. וכן הוצאת שעועית או אפונים מתוך תרמיליהן לקראת שיווקן לרבים. אבל פרי שאין רגילים להוציאו מקליפתו בגמר תהליך איסופו אלא בשעת אכילתו, אין בו מלאכת 'דש'. לפיכך, אגוזים שרגילים לפצחם לקראת האוכל, אין בפיצוחם איסור 'דש'.

וכן מותר לקלף בוטנים מקליפתם העבה ומקליפתם הדקה. ואף שכיום רגילים לפרק את רובם המוחלט של הבוטנים במפעל, מכל מקום, כיוון שעדיין רגילים למכור בוטנים בתרמיל לצורך אכילה, אין פתיחתם לצורך אכילה נחשבת כמלאכת 'דש'.

 

לשקדים ישנן שתי קליפות, החיצונית ירוקה, והפנימית קשה, ורגילים לשווק את השקדים לאחר שהסירו מהם את הקליפה הירוקה כשהקליפה הקשה עדיין עליהם. לפיכך, מותר לקלף שקדים מקליפתם הקשה כדי לאוכלם. אבל אם השקדים נותרו גם עם קליפתם הירוקה, אסור להסירה מפני איסור 'דש' (רמ"א שיט, ו, מ"ב כד). אבל מותר לקלף שקד אחד ולאוכלו, ואח"כ לקלף שקד נוסף ולאוכלו, שהואיל והוא מקלף בכל פעם שקד אחד בלבד ואוכלו, אין קילופם כדרך מלאכת 'דש' אלא כדרך אכילה (כלכלת שבת).[22]


[21]. לרי"ף, רמב"ם, רא"ש ורמב"ן, ההיתר המבואר בביצה יג, ב, למולל חיטים ביד בשינוי נאמר לגבי שבת, וביו"ט מותר למוללם בלא שינוי. ולרש"י ותוס' ההיתר למלול ביד בשינוי הוא רק ביו"ט, אבל בשבת גם בשינוי אסור מדרבנן. והלכה כמקילים, שכן דעת רוה"פ ובנוסף לכך ספק דרבנן לקולא, וכן נפסק בשו"ע שיט, ו. ועי' רמ"א תקי, א.

[22]. בשבט הלוי א, פא, מחמיר שלא לקלף מספר שקדים מקליפתם הקשה. וכ"כ במנו"א ח"ב ו, ג, לעניין שקדים ובוטנים. ובשש"כ ג, הערה קד, מיקל לקלף מספר שקדים מקליפתם הקשה כדי לאוכלם, שהואיל ורגילים לשווקם כשהם בקליפתם הקשה, אין זו דרך דישה אלא דרך אכילה. וכ"כ באז נדברו יב, ז, לעניין בוטנים. וכיוון שהוא ספק דרבנן, שהרי הקילוף נעשה ביד ולא בכלי, הלכה כמקילים, וכן המנהג. וכן מותר להסיר את הקליפה הדקה (חומה-אדומה) שמעל הבוטן, וכ"כ באול"צ ח"ב לא, ז, ובילקוט יוסף שיט, נט. והרוצה לצאת ידי כולם, יקלף את השקדים והבוטנים מקליפתם ויאכלם אחד אחד, שכתבו הצמח צדק וכלכלת שבת, שבאופן זה אין כלל איסור דש, ועי' במנו"א שם הערה 16. ובכל מצב שיש ספק אם הסרת הקליפה בכלל דש, עדיף לצאת מהספק ולקלף אחד אחד ולאכול. וכן כאשר מקלפים בשינוי, כגון בראשי אצבעות, אין איסור דש.

הפנינה היומית – ג אייר תשפא

טו – הוצאת חרקים מאוכל ועוד דינים

חרק שנפל לתוך כוס תה וצף על המים, יש מתירים להוציאו לבדו, ויש מחמירים וסוברים, שהוצאתו לבדו אסורה משום בורר, מפני שזו הוצאת פסולת מתוך אוכל. ונכון להחמיר להוציאו בכף, באופן שיעלה עמו גם מעט מהמשקה, או שיַטֶה את הכוס וישפוך מעט מהתה עם החרק.[17]

וכן הדין אם החרק נפל לתוך מרק או תבשיל, שמותר להוציאו בכף עם מעט אוכל. אבל אם נפלו לתוך המרק או התבשיל כמה חרקים, אסור להוציאם עם מעט אוכל, מפני שברור שעיקר כוונתו על הפסולת, והאוכל שבכף טפל, נמצא שהוא מוציא פסולת מתוך אוכל ועובר באיסור. והתקנה לכך, לקחת יחד עם כל חרק הרבה אוכל, למשל על ידי כוס, עד שעיקר מה שהוא מוציא ייחשב אוכל, ואזי ייחשב כמפריד אוכל מאוכל, שאין בכך איסור.[18]

מותר לשטוף פירות שנדבק בהם עפר כדי לאוכלם לאלתר, אבל אסור להשרותם במים כדי שהעפר ייפרד מהם וישקע.[19]

 

טז – כלים, משחקים, סכו"ם וספרים

כשם שיש איסור בורר במיני מאכלים, כך יש איסור בורר בשאר דברים, כמו ספרים, כלים ובגדים (ט"ז, מ"ב שיט, טו). וכל הכללים שנאמרו בדיני בורר במאכלים חלים על שאר סוגי התערובות. כלומר, מותר לקחת מתוך התערובת דבר שצריכים להשתמש בו לאלתר, מפני שהוצאתו אינה כדרך מלאכה אלא כדרך שימושו של אותו דבר. אבל אסור להוציאו כדי להשתמש בו לאחר זמן, וכן אסור למיין תערובת, וקל וחומר שאסור להוציא מן התערובת את החלקים שאין מעוניינים בהם.

למשל, ילדים שערבבו שני סוגים של משחקי קוביות, אסור להפריד את שני המשחקים. אבל אם הם רוצים לשחק כעת בסוג אחד, מותר להוציא מתוך התערובת את אותו הסוג, מפני שאין זה מיון כדרך מלאכה, אלא כדרך משחק, שבתחילת המשחק לוקחים את הקוביות המיועדות לו.

גם בסכינים כפות ומזלגות שנתערבו יש איסור בורר, ואע"פ שהם גדולים, וההבדל ביניהם בולט, מכל מקום כאשר הם מרובים הם נחשבים מעורבים. לפיכך, אסור למיינם ולהניח כל סוג לבדו, אבל אפשר אחר שטיפת הסכו"ם לנגב כל כלי בנפרד ולהניחו בתאו המיוחד, מפני שבאופן זה אין הוא בוחר את הכלי מתוך התערובת כדי למיינו אלא הוא לוקחו באופן אקראי כדי לנגבו, ואחר שהכלי כבר בידו, מותר להניחו בתאו המיוחד.[20]

לקראת הסעודה מותר לקחת כלי סכו"ם מעורבים, ולהניח ליד כל צלחת את הכלים המתאימים, מפני שאין זה כדרך מיון אלא כדרך הכנת הסעודה, ובתנאי שהדבר יעשה סמוך לסעודה.

גם בספרים יתכן דין בורר. למשל, אם התערבו חומשים רבים בערימה, והגבאי רוצה להביא למתפללים את החומש שקוראים בו, אסור לו להוציא מתוך התערובת את החומשים שאינם מתאימים, וכן אסור להוציא מהתערובת את החומשים המתאימים זמן רב לפני התפילה. אבל סמוך לתפילה מותר להוציא מהתערובת את החומשים המתאימים, מפני שאין זו דרך ברירה אלא דרך לקיחת ספרים ללימוד.

ספרים שמונחים במדף אינם נחשבים מעורבים, ולכן מותר לאדם להכין לעצמו ספרים שהוא מעוניין ללמוד בהם לאחר כמה שעות. מי שלמד בספרים רבים, מותר לו להחזירם לארון בשבת כדי לשמור על הסדר, וכיוון שהוא מחזירם, יכול להחזיר כל ספר למקומו (רשז"א בשש"כ ג, הערה רכ והערה רלט).


[17]. כ"כ ט"ז תקו, ג; מ"ב שיט, סא; בא"ח ש"ש בשלח יג ועוד אחרונים. והגר"ז בסידורו כתב, שיש בזה חשש חיוב חטאת. לעומת זאת, יש שהקילו להוציאו ביד, או מפני שאם החרק צף על המים, אין הוא נחשב מעורב (מהר"י חאגיז), או מפני שאין איסור לברור ביד חרק מתוך משקה, ורק על ידי מסננת הדבר אסור (מהריט"ץ ישנות רג). ועי' במנו"א ח"ב ז, 106, וילקו"י שיט, כח, שהביאום בהרחבה, ואעפ"כ כתבו למעשה שטוב להוציא את החרק בכף עם מעט משקה.

[18]. עי' בשש"כ ג, הערה מא, ופ"ה הערה כד, ובשו"ש שיט, מג, שבאר הרשז"א, שאסור להוציא מספר חרקים שמעורבים במרק, אפילו אם מוציאם בכף עם מעט מרק, מפני שאפילו לגבי חרק אחד לגר"ז בסידורו יש לחוש לחיוב חטאת, ואמנם לדעת הרבה אחרונים לא שייך בזה איסור בורר, מפני שהחרק צף למעלה ואינו מעורב בתוך המאכל, אבל כאשר מדובר בהרבה חרקים, יש כאן עירוב, והמוציאם אפילו בכף, עיקר דעתו על החרקים שהם הפסולת. ע"כ. ומסתבר שאם יוציא עם כל חרק הרבה אוכל, אין הוצאת החרקים נחשבת הוצאת פסולת, אלא הוצאת פסולת ואוכל.

[19]. בשבת קמ, א, מבואר שאסור לשרות כרשינים כדי להפרידם מהפסולת הדבוקה בהם, וכ"כ בשו"ע שיט, ח. וכתב במ"ב כח-כט, שהוא הדין בשאר פירות. ולבאו"ה האיסור מדאורייתא, ולפמ"ג (משב"ז ה) הוא מדרבנן משום שהברירה בשינוי. ויש שרצו לאסור מחמת זה גם לשטוף פרי (מנח"י ה, לח, ולפחות ישטוף בשינוי). ויש שאסרו לשטוף פירות רבים (עי' שבה"ל א, נב; אז נדברו א, טו; ח, ו-ז). אולם דעת רוה"פ, שאין איסור בשטיפת פירות, או מפני שבדרך שטיפה אין איסור בורר כלל, או מפני שהוא כדרך אכילה. ולטעם השני ההיתר הוא רק סמוך לאכילה, וכ"כ בקצה"ש קכה, ב"ה טז; אג"מ או"ח א, קכה; ציץ אליעזר ו, לז; שש"כ ג, כב; לוית חן נב; מנו"א ח"ב ז, כ.

[20]. ביבי"א ח"ה לא, כתב עפ"י כמה אחרונים, שהואיל וכלי הסכו"ם גדולים, וההבדל ביניהם ניכר, אין הם נחשבים מעורבים, וממילא אין עליהם איסור בורר. אבל דעת רוב הפוסקים, שגם בסכו"ם יש איסור תערובת, וכיוון שהוא ספק תורה יש להחמיר. וכ"כ בשש"כ ג, פה, ובמנו"א ח"ב ז, כז, ועוד רבים. יש לציין כי מותר לשטוף כלים בשבת ולנגבם רק כאשר יש אפשרות שישתמש בהם באותה שבת, אבל לצורך מוצאי שבת אסור (שו"ע שכג, ו, מ"ב כט; להלן כב, טו).

הפנינה היומית – ב אייר תשפא

יג – דינים נוספים בהפרדת נוזלים ממאכלים

הפותח קופסת שימורים של מלפפונים חמוצים, כיוון שהמלפפונים גדולים, אין הם נחשבים מעורבים במים, ומותר לשפוך את המים שעימם החוצה. לעומת זאת, כאשר יש בקופסת השימורים תירס או אפונה, כיוון שהם קטנים הם נחשבים מעורבים, ואסור לשפוך מתוכם את המים. וכן אסור לשפוך מתוך קופסת טונה את השמן שבטונה. ואם ירצה להגיש את הטונה בלא השמן, יוכל בעזרת כף ליטול את הטונה מתוך הקופסא ולהניחה בצלוחית אחרת, כי באופן זה הוא נוטל את האוכל מתוך הפסולת כדי לאוכלה לאלתר.

לגבי זיתים ששרויים במים ישנו ספק, שאולי הם נחשבים מעורבים במים וחל עליהם איסור בורר. וכיוון שזהו ספק הנוגע לאיסור תורה, צריך להחמיר, ולכן אסור לשפוך את המים מתוך הזיתים, וכן אסור להשתמש בכלי מיוחד שנועד להעלאת הזיתים מתוך המים. אבל מותר להוציא את הזיתים מתוך מימיהם, על ידי מזלג או כף, כדי לאוכלם לאלתר.[15]

כבר למדנו (בהלכה ד), שמי שיש לו מרק ובו חתיכות גדולות של בשר או ירקות, מפני שהן גדולות, אין הן נחשבות מעורבות במרק, ומותר להוציאן גם כדי לאוכלן לאחר זמן. וכן מותר להוציאן בכף מחוררת, שהואיל ואין בהן איסור בורר, כשם שמותר להוציאן במזלג כך מותר להוציאן בכף מחוררת. אבל מי שרוצה ליטול חתיכות קטנות של בשר או ירק שנחשבות מעורבות במרק כדי לאוכלן לאלתר, יוציאן עם מרק בכף רגילה או מצקת, ולא ישתמש לשם כך בכף מחוררת, מפני שהוא בורר בזה את החתיכות מתוך המרק בכלי שמסייע לברירה. ואם אין לו כלי אחר, רשאי להוציאן בכף מחוררת, ובתנאי שלא יתכוון להפריד מהן את המרק, ולא ישהה את הכף מעל הסיר כדי שהמרק ישפך למטה (עי' בהרחבות יא, יג, ה; ושש"כ ג, נח).

מותר לשפוך מרק שמעורבים בו שיירי מאכל לתוך כיור שהניחו בו מסננת במקום יציאת המים. ואע"פ שהמסננת תעצור את שיירי המאכל, אין בזה איסור, מפני שאיסור בורר קיים רק כאשר מפרידים אוכל מפסולת, וכאן אין כוונה להשתמש לא במים ולא בשיירי המאכל, נמצא שהכל פסולת (שש"כ יב, יז).

 

יד – תיון ושקית תה

'תיון' הוא כלי שמבשלים בו עלי תה כדי לעשות תמצית נוזלית של תה. בפי התיון ישנה מעין מסננת שמונעת מעלי התה להישפך בחופשיות לכוס. כאשר עלי התה שקעו לתחתית התיון, ומעליהם יש תמצית צלולה, מותר למזוג את התמצית הצלולה לכוס. אולם כאשר עלי התה והמים מעורבים, יש אומרים שאין למזוג את התמצית דרך פי התיון, משום שהמסננת בוררת את התמצית הנוזלית מתוך עלי התה. ויש מתירים גם באופן זה. וכיוון שאפשר בקלות להוסיף עוד מים חמים (מכלי שני) לתוך התיון, ועל ידי כך יהיו בו מים רבים שלא יהיו מעורבים בעלי התה, עדיף לנהוג כך ולא להיכנס לספק איסור בורר. וכשאין אפשרות להוסיף מים, אפשר בדיעבד למזוג דרך המסננת את תמצית התה.[16]

מותר להכין תה על ידי הכנסת שקית תה לתוך כוס מים חמים (בכלי שלישי, כמבואר לעיל י, ח). אולם בעת הוצאת שקית התה מהמים, נכון להיזהר שלא להשהות אותה מעל הכוס כדי לטפטף ממנה טיפות לתוך הכוס, מפני שיש סוברים ששקית התה שמונעת מעלי התה לצאת ממנה נחשבת ככלי סינון, ונמצא שהוא בורר על ידי כלי את התמצית הנוזלית מתוך עלי התה (עי' בהלכה ז). אלא יוציא את השקית מהכוס ומיד יניח אותה בפח או בכוס אחרת. והמחמירים נוהגים להוציא את השקית על ידי כף, באופן שיחד עם השקית יוציא מעט משקה (עי' שש"כ ג, סד).


[15]. מלפפונים, מפני גודלם, ברור שאינם נחשבים מעורבים במים, וכ"כ בשש"כ ג, כ; ילקוט יוסף שיט, מח; וארח"ש ג, כה. ולגבי זיתים יש ספק, ואם נחשיב אותם כמעורבים במים, ממילא המשתמש בכלי המיוחד לזיתים, ומגביה את המקל שבאמצעותו ומעלה את הזיתים מתוך מימיהם, עובר באיסור תורה. אמנם אם נאמר שמפני גודלם של הזיתים אינם נחשבים מעורבים במים, יהיה מותר להפרידם גם בכלי. אלא שכיוון שהוא ספק תורה, יש להחמיר. לגבי הוצאת מים שמעל לבן, בשש"כ ג, כ, החמיר ואסר לשופכם משום שהוא מוציא פסולת מאוכל. ורבים מקילים מפני שהלבן מוצק יחסית והמים אינם נחשבים מעורבים בו (ילקוט יוסף שיט, מז; ארח"ש ג, כח).לגבי הוצאת טונה מקופסא עם שמן, כתבתי שיכול ליטול אותה על ידי כף ולא על ידי מזלג, ואף שהוא נוטלה כדי לאוכלה לאלתר בסעודה הסמוכה, כיוון שאינו נוטלה כדי להכניסה לפיו, הרי שהוא מסתייע בכלי לצורך ברירה. אבל אם ירצה לאכול מיד מן המזלג את הטונה או התירס, מותר להוציאם על ידי מזלג ולהשהותם מעט מעל הכלי כדי שהמים יזלו, שזוהי דרך אכילה ממש.

[16]. יש מחמירים שלא למזוג כלל דרך המסננת, גם כאשר המים שלמעלה אינם מעורבים בעלי התה השקועים למטה. וכ"כ בסידור בית מנוחה, ובא"ח ש"ש בשלח יח, וכה"ח שיט, קיג, ושבט הלוי א, פד. לעומתם, יש מקילים גם כאשר עלי התה מעורבים במים, וכ"כ ביחו"ד ב, נא, ומנו"א ח"ב ז, מג, וזאת משום שעלי התה אינם מפריעים כל כך, כי לכל היותר יסננם בשיניו, והרי זה כמשקים שרוב בני אדם יכולים לשתותם בלא סינון (שו"ע שיט, י. לעיל הלכה יא). וכתבתי למעלה כדעה האמצעית שהיא דעת החזו"א או"ח נג, 'מן האמור', ואול"צ ח"ב לא, יא. ובשש"כ ג, סב, הזכיר את הדעה האמצעית והמקילה. ובהערה קמ, הזכיר סברה מהרשז"א להקל, שאולי מותר לברור מכלי לצורך אכילה מיידית. ועוד מובא בשו"ש שיט, לד, ב, שאם עוברים דרך המסננת קצת עלים, כבר אין בזה חשש בורר.

הפנינה היומית – א אייר תשפא

יא – סינון משקים

גם סינון משקים עלול להיות אסור מהתורה, ודינו תלוי במצב המשקה. אם יש במשקה פסולת ובלא הסינון אי אפשר לשתות את המשקה, הרי שהסינון הוא מלאכה שמכשירה אותו לשתייה, והמסנן אותו עובר באיסור תורה. ואם גם בלא הסינון המשקה ראוי לשתייה, מותר לסנן אותו במסננת, ואף שעל ידי הסינון הוא משתפר מעט, אין שיפור זה משנה באופן מהותי את המשקה, ולכן אין בו איסור.

במצב ביניים, שהמשקה עכור, ובלא סינון רוב בני האדם אינם רגילים לשתותו, ורק בשעת הדחק שותים אותו, אסור לסנן אותו במסננת. ונחלקו אם מותר לסנן אותו בבד שלא כדרכו, לדעת רוב הראשונים מותר, ולדעת הרמב"ם אסור. וכתבו האחרונים שראוי להחמיר בזה כדעת הרמב"ם (שו"ע שיט, י; מ"ב מב).

לפיכך, שמרים שמעורב בהם יין, כיוון שאינם ראויים לשתייה – אסור לסננם כדי להוציא מהם את היין, ואם סיננם – עבר באיסור תורה (שו"ע שיט, ט, מ"ב לב). ואם היין עכור עד שרוב בני אדם אינם רגילים לשתותו, אבל ניתן לשתותו בדוחק, אסור לסננו במסננת, וגם על ידי בד ראוי שלא לסננו. לעומת זאת, יין שראוי לשתייה, מותר לסננו כדי שיהיה צלול יותר, שהואיל וכבר לפני הסינון היה ראוי לשתייה, אין סינונו נחשב למלאכה.

וכן מיץ תפוזים שיש בו חלקיקי פרי, כיוון שרוב בני אדם רגילים לשתותו בלא סינון, אין איסור לסננו במסננת.[12]

וכן מותר לפתוח בשבת ברז שיש עליו מסננת, או להוציא מים דרך כלי שמסנן אותם, שהואיל וגם לפני כן המים היו ראויים לשתייה, אין סינונם נחשב למלאכה.

 

יב – הפרדת מרק מחתיכות אוכל שבתוכו

מרק שמעורבות בו חתיכות מאכל, כגון חתיכות קטנות של ירקות ואיטריות, אסור להפריד את המרק מהירקות והאיטריות. ואף על פי שגם המרק וגם הירקות והאיטריות ראויים לאכילה, כבר למדנו (בהלכה ג), שאסור להפריד שני מיני מאכלים זה מזה. אבל כדרך אכילה מותר להפרידם. וכפי שלמדנו (בהלכה ב), כדי שפעולת ההפרדה תיחשב כדרך אכילה צריכים להתקיים שלושה תנאים: א) שיוציא את האוכל מתוך הפסולת, ומה שהוא מתכוון לאכול עכשיו נחשב כאוכל. ב) שיטול את האוכל ביד או בכף או במזלג ולא בכלי שנועד לסייע לברירה. ג) שנטילת האוכל תהיה לצורך אכילה סמוכה ולא כדי לאוכלו לאחר זמן.

לפיכך, הרוצה לאכול לאלתר את המרק ולא את הירקות, הרי שהמרק נחשב לגביו כאוכל והירקות כפסולת. ואם כן מותר לו להטות את הסיר באופן שהמרק ישפך לבדו לתוך הקערה, ואף שהמרק יוצא ממש מתוך התערובת, אין בזה איסור, מפני שהוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת. אבל אסור לעשות זאת בעזרת מסננת. ואפילו בעזרת כלי שלא נועד לסינון, כדוגמת מזלג וכף, אסור. וכן אסור לקרב את מכסה הסיר לסיר, ולפתוח ביניהם פתח צר כדי שרק המרק יוכל לעבור דרכו. אבל מותר להכניס את המצקת למרק, באופן שרק המרק יעלה בה, כי כך היא דרך הוצאת מאכל, ואין זה נחשב סינון בעזרת כלי.[13]

ואם הוא רוצה לאכול רק את הירקות והאיטריות, אסור לו להטות את הסיר כדי לשפוך את המרק מתוכו, מפני שבאופן זה הוא נחשב כמוציא את הפסולת מתוך האוכל, דבר שאסור אפילו אם מגמתו לאכול את הירקות והאיטריות לאלתר. אבל מותר לו להעלות את המצקת מתוך המרק צמוד לדופן, באופן שיעלה במצקת רק את הירקות והאיטריות, כי אין הוא עושה זאת כדרך ברירה בכלי אלא כדרך נטילת המאכל. אבל אחר שיגמור להעלות את המצקת מהסיר, לא ישפוך מתוך המצקת את המרק המיותר בחזרה לסיר, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל.

כאשר הירקות והאיטריות שקועים למטה ומעליהם מרק צלול, המרק שלמעלה אינו נחשב מעורב בירקות ובאיטריות. ולכן גם הרוצה לאכול את הירקות בלבד, רשאי להוציא את המרק שלמעלה במצקת, או להטות את הסיר ולשפוך את המרק שמעליהם. אבל אחר סיום שפיכת המרק שמעל הירקות והאיטריות, אסור להמשיך להטות את הסיר כדי להוציא את המרק שמעורב עם הירקות והאיטריות.[14]


[12]. ואמנם אסור לסנן את הרוטב מירקות מבושלים, אולם זה מפני שהם שני מינים, ואם הוא רוצה באחד מהם, השני נחשב כפסולת לגביו. אבל מיץ תפוזים וחלקיקי התפוז הם מין אחד, ואין בהפרדה ביניהם איסור בורר (רשז"א בשש"כ ג, נג-נד, וסעיף נז, והערה קעג. וכ"כ באג"מ או"ח ד, עד, בורר ג).[13]. אם הוא מוציא אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאלתר, ולשם כך הוא נעזר בכלי שנועד לברירה כמסננת – הוא עובר באיסור תורה. ואם הוא בורר בסיוע כלי שלא נועד לסינון, כמו מזלג או מכסה הסיר, כיוון שהוא בורר שלא כדרכו האיסור מדרבנן. ולעניין שימוש במצקת כדי להעלות את הדבר הרצוי, עי' בשש"כ ג, הערה קעז, שסובר שאולי העלאת כף בהצמדה לדופן כדי להעלות רק ירקות אסורה, כי הוא מסנן בעזרת כלי. ומטעם זה אסר במנו"א ח"ב ז, לד, להשקיע מצקת במרק כדי שרק נוזלים יכנסו לתוכה. ובארח"ש ג, עה-עו, הביא דעות להקל. וכ"כ בנשמת שבת קמד. ונראה למעשה להקל, שאין איסור בהוצאת אוכל מפסולת כדרך שרגילים ליטול אותו לצורך אכילה לאלתר, וכך כתבתי למעלה. ובכל אופן הוא ספיקא דרבנן שדינו לקולא.

[14]. מבואר בגמ' שבת קלט, ב, ושו"ע שיט, יד, שמותר לערות יין בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר להפסיק כשיפסוק הקילוח ומתחילות לירד טיפות מתוך השמרים, כדי שלא לברור. ועל זה נחלקו, אם מותר ליצוק את אותן הטיפות כדי לשתות את היין לאלתר. לרוב הפוסקים מותר, מפני שמה שהוא יוצק הוא הדבר הנברר, וכיוון שהוא רוצה את היין, הרי שהוא מוציא אוכל מתוך פסולת, וזה מותר כדי לשתות לאלתר (מ"א, מ"ב שיט, נה, ילקוט יוסף שיט, מה). אמנם לדעת הגר"ז בסידורו, ח"א ואגלי טל, מה שנשאר בכלי שבידיו – הוא הנברר, נמצא שהוציא פסולת מאוכל, וזה אסור אפילו כדי לשתות לאלתר. נמצא איפוא שלדעת רוה"פ מותר לשפוך את המרק שמעורב בירקות ואיטריות, כדי לאכול את המרק לאלתר, ואף שיש אוסרים, מפני שלדעתם הוא נחשב כמוציא פסולת מתוך אוכל, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שזו הוצאת אוכל מתוך פסולת. ויש לצרף לזה את דעת הסוברים (רי"ד וטור) שכדי לאכול לאלתר מותר גם להוציא פסולת מתוך אוכל, כמבואר בהערה 1. ועוד, שיש סוברים שבלא כלי שנועד לברירה, אין איסור ברירה בלח (מהריט"ץ ישנות רג). אבל אסור לשפוך את המרק מתוך הירקות כדי לאכול את הירקות, שכן לדעת רוה"פ זו הוצאת פסולת מתוך אוכל.

הפנינה היומית – ל ניסן תשפא

ט – עצמות שבדגים ובבשר

האוכל דגים שיש בהם עצמות, רשאי להוציא את העצמות תוך כדי אכילתו. כלומר, יתחיל לאכול את הדג, וכשיגיע לעצמות שמפריעות לו, יוציא אותן בידו או במזלג וימשיך לאכול. וכן הדין לגבי מי שאוכל בשר שיש בו עצמות, יתחיל לאכול את הבשר, וכשיגיע לעצם שמפריעה לו, יוציא אותה בידו או במזלג וימשיך לאכול. לצורך ילד קטן, מותר להוציא תחילה את העצמות, ואח"כ להאכיל אותו בדג או בבשר, כפי שרגילים תמיד.

ואמנם יש מחמירים וסוברים, שהוצאת עצמות מתוך הדג או הבשר אסורה, משום שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל. ולדעתם צריך להוציא את המאכל מתוך העצמות. אבל העיקר להלכה כדעת המקילים, שבמשך האכילה מותר להוציא עצמות מן הדגים והבשר, משום שכך היא דרך אכילתם.[10]

אבל עצמות יבשות שמעורבות בתבשיל, כיוון שאינן דבוקות לבשר, הרי הן כפסולת רגילה, שאסור להוציאה מתוך האוכל, אלא יאכל את התבשיל וישאיר את העצמות בצלחתו (באו"ה שיט, ד, סוד"ה 'מתוך', בא"ח ש"ש בשלח יא).

 

י – הוצאת גרעיני אבטיח ופירות שנרקבו

החותך אבטיח כדי להגישו לסועדים, רשאי לנער את החתיכות כדי להסיר מהם גרעינים, ואת הגרעינים שלא ירדו בניעור, מותר להסיר ביד או בסכין, שכך היא דרך אכילתו, ובתנאי שיעשה זאת סמוך לאכילה. וקל וחומר שמותר למי שאוכל את האבטיח להסיר את הגרעינים לפני הכנסת האבטיח לפה, שכך היא דרך אכילתו. והרוצים להדר, אם הם חותכים אבטיח כדי להגישו, יסירו את הגרעינים בשינוי מסוים כלאחר יד. או שיגישו את האבטיח בלא להסיר ממנו את הגרעינים, והאוכל, לאחר שיטעם מעט, יסיר את הגרעינים בלא שינוי.[11]

מי שהיתה לפניו קערה ובה מעורבים פירות טובים ופירות שהתחילו להירקב, מותר לו להוציא מתוך התערובת את כל הפירות שהוא מתכוון לאכול, או שהוא מתכוון להגיש לפני אורחיו בסעודה הסמוכה (מ"ב שיט, ז).

ואם אינו מתכוון לאכול כעת את כל הפירות הטובים, והוא חושש שהפירות הרקובים ידביקו ברקבונם את הפירות הטובים שנוגעים בהם, יכול לפזר את כל הפירות, כדי שהפירות הרקובים לא יגעו בפירות הטובים, אבל לא יפריד את הטובים לכאן והרקובים לכאן.

פרי שנרקב במקצתו עד שאינו ראוי כל כך לאכילה, במקום החיבור שבין החלק הרקוב לחלק הטוב ישנה תערובת, ולכן אסור לחתוך ולהסיר את החלק הרקוב, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל. והעצה לכך, להסיר יחד עם החלק הרקוב גם מעט מהחלק הטוב.


[10]. דעת המחמירים: למאמר מרדכי שיט, ז, וחזו"א נד, ג, אסור להוציא את העצמות, אלא יטול את האוכל וישאיר את העצמות בצלחת, ויכול לשם כך לתפוס את העצם ביד או בסכין, וביד האחרת או במזלג ייטול את האוכל, ואף שביד אחת הוא אוחז בעצם, אין כאן נטילת פסולת מתוך אוכל, הואיל ובאחרת הוא נוטל את האוכל. עוד אפשר שיכניס את האוכל לפיו ומתוך פיו יוציא את העצמות. ואם יש על העצם מעט בשר או דג, יכול להוציאה מהדג או הבשר ולאכול את מה שדבוק עליה ולזורקה. אבל אם אין עליה אוכל, אסור להוציאה.אולם רבים סוברים שמותר להוציא עצמות מתוך דג ובשר סמוך לאכילה, ושלושה יסודות להיתר: הראשון והוא העיקרי, מפני שכך היא דרך אכילת דג ובשר. וכ"כ בבאו"ה שיט, ד, 'מתוך'; בא"ח ש"ש בשלח י; ילקו"י שיט, לז (עפ"י מהר"י בן חביב, וצמח צדק). היסוד השני, גם כאשר אין דרך אכילת מאכל זה בהוצאת הפסולת שלו תחילה, ככל שהוצאת הפסולת מתבצעת סמוך יותר לאכילה, כך רבים יותר סוברים שאין בזה איסור, משום שככלל כך היא דרך אכילה. א) כפי שלמדנו בהערה 1 לדעת רי"ד ועוד כמה ראשונים, מותר להוציא פסולת מתוך אוכל כדי לאכול לאלתר (בסעודה הסמוכה). ואף שנפסק בשו"ע שיט, ד, לאיסור, יש לצרף את דעתם כסניף להקל. ב) לפי פסק השו"ע נחלקו האם האיסור להוציא פסולת מאוכל הוא גם ממש לפני האכילה, למהר"י אבולעפיה מותר, ולמהרי"ט צהלון אסור, ובבאו"ה שיט, ד, 'הבורר', כתב שזו מחלוקת ראשונים. הרי שלפי המקילים, אפילו אם לא היתה דרך אכילת הדג בהוצאת העצמות תחילה, היה מותר להוציאם, מפני שכל מה שסמוך לאכילה נחשב כדרך אכילה. ג) בשביתת השבת (בורר באר רחובות ג) כתב שלכל הראשונים, אם התחיל לאכול והגיע לעצם, מותר להוציאה, שאין זו דרך מלאכה אלא דרך אכילה. היסוד השלישי: כסניף להקל אפשר לצרף את שיטת ר"ח ועוד ראשונים (עי' הערה 8), שאין איסור בורר במחובר. ומעין זה למד בבאו"ה מיש"ש (ועי' במנו"א ז, יד-טו). למעשה: בבאו"ה שם, לימד זכות על המוציאים עצמות מהדג לפני הגשתו. ויש שמקילים רק ממש סמוך לאכילה, ולזה מסכים לכתחילה בבאו"ה שם, וכ"כ בשבט הלוי א, פג, ומנו"א ז, טו. ובאג"מ או"ח ד, עד, בורר ז, היקל בזה למי שמתקשה לאכול אחרת. (בשש"כ ג, יב-יד, כתב את שתי הדעות). וכתבתי למעלה שיכול להוציא את העצם אחר שיתחיל לאכול, כדי לצאת ידי כולם לפי שביתת השבת שהובא לעיל. אמנם מי שרוצה לתת לילד קטן לאכול דג, רשאי להוציא את העצמות לפני כן, שכפי שלמדנו כך היא דעת רובם המכריע של הפוסקים.

[11]. יש שהחמירו להכניס את האבטיח לפה, ולהוציא מפיו את הגרעינים (חזו"א נד, א). ויש שחששו לדעתו לכתחילה. (עי' באג"מ או"ח ד, עד, בורר ז', שהיקל למי שאינו יכול אחרת, וכן היקל לצורך האכלת תינוק. ובשש"כ ג, יז, הביא את שתי הדעות, וכתב שלמיקל להוציא את הגרעינים לפני הכנסתם לפה יש על מה לסמוך). אולם דעת רשז"א (שש"כ ג, הערה לד) להקל, מפני שכך דרך אכילתו, ודין זה קל מהוצאת עצמות הדג, מפני שבדג אפשר ליטול את העצם עם האוכל שעליה, להכניסה לפה כדי לאכול את מה שעל העצם ואת העצם לזרוק, מה שאין כן באבטיח. אכן לפי כל מה שלמדנו בהלכה הקודמת ובהערה, אפילו המהדרים אינם צריכים לחשוש לדעת החזו"א. אלא די שיטעמו תחילה מהאבטיח ואח"כ יוציאו את הגרעינים. ובבן איש חי ש"ש בשלח ז', כתב שמותר להוציא את הגרעינים כדרכם, שכך דרך אכילה, והוסיף שטוב להוציאם בשינוי, כלומר לדחותם כלאחר יד. וכ"כ בכה"ח שיט, מז, וילקוט יוסף שיט, סג.

הפנינה היומית – כט ניסן תשפא

ז – ביד ולא בכלי

כפי שלמדנו (בהלכה ב), מותר ליטול אוכל מתוך פסולת כדרך אכילה, ואחד משלושת התנאים לכך, שהדבר יעשה ביד ולא בכלי שנועד לברירה. למשל, מי שיש לו גרעינים קלופים מעורבים בקליפותיהם, אפילו אם הוא רוצה לאוכלם מיד, אסור לו לסנן אותם דרך רשת שהגרעינים עוברים דרכה והקליפות נשארות למעלה, מפני שהוא משתמש בכלי.

כף ומזלג אינם כלים שנועדו לברירה אלא לסייע ליד לאחוז במאכל, לפיכך, מותר להוציא בהם את האוכל מתוך הפסולת. למשל, מי שיש לו תבשיל שמעורבים בו מינים שונים, מותר לו ללקט במזלג את כל המין שהוא רוצה לאכול, להניחו בצלחתו ולאוכלו לאלתר.

אסור להוציא את גלעיני הזיתים בעזרת מכשיר מיוחד שנועד לכך, מפני שהוא עושה זאת בכלי שנועד לברירה (שש"כ ג, נט).

במִלחיות רבות מניחים בנוסף למלח גם גרגירי אורז, כדי שיספגו את הלחות וימנעו את המלח מלהתגבש. ואף שחורי המִלחייה קטנים, ורק המלח יוצא דרכם, מותר להשתמש בה בשבת, מפני שאין היא נחשבת כלי שנועד לברירה אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראייה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במִלחייה. (ע"ע בהלכה ח לעניין מקלף, ובהלכה יג לעניין כף מחוררת וברירה ע"י מצקת, ובהערה 15 לגבי כלי לזיתים, ובהלכה יד לגבי תיון).

 

ח – הסרת קליפות וגלעינים

מותר להסיר את קליפת הפרי כדי לאוכלו. ואף שהסרת הקליפה דומה להוצאת פסולת מתוך אוכל, אין בזה איסור, כי כך היא דרך אכילת פרי שיש לו קליפה. לפיכך, מותר לקלוף שומים, בצלים, אגוזים, ביצים, אשכוליות, בננות, תפוזים וכיוצא בהם, ובלבד שיקלף אותם כדי לאוכלם לאלתר, אבל כדי לאוכלם לאחר זמן – אסור, משום שכך היא דרך מלאכה (רמ"א שכא, יט). וכדי לאוכלם מיד, מותר להסיר את הקליפה בסכין, כי הוא כלי שנועד לסייע ליד כדרך אכילה ולא כדרך מלאכה (עי' אג"מ או"ח א, קכד).[8]

האוכל שזיף, כשיגיע לגלעין, רשאי לזורקו ולהמשיך לאכול. והאוכל משמש או תמר, יפתחם (ויבדוק שאין בהם תולעים) ויזרוק את הגלעין ויאכלם, שכך היא דרך אכילתם (מ"ב שכא, פד).

הפותח מֵלון כדי לאוכלו לאלתר, רשאי לזרוק את כל הגרעינים שבו, שהוצאתם כמוה כהסרת קליפת פרי. וכן מותר להסיר את קליפת המֵלון והאבטיח סמוך לאכילה. וכן מותר להסיר את הגבעול המחובר לפרי סמוך לאכילה (שש"כ ג, יח, לז-לט, עי' להלן הלכה י, שמותר להוציא לפני האכילה את גרעיני האבטיח).

נחלקו הפוסקים לגבי פירות שניתן לאכול את קליפתם, כגון תפוחים, אגסים, מלפפונים וגזר, האם שייך איסור בורר בהסרת קליפתם. יש אומרים, שהואיל וגם הקליפה ראויה לאכילה, אין כאן איסור בורר, אלא הרי זה כחותך את הפרי לשני חלקים, וממילא מותר לקלפם כדי לאוכלם לאחר זמן, וכן מותר לקלפם על ידי מקלף. ויש אומרים, שהואיל והוא אינו רוצה את הקליפה, הרי היא נחשבת לגביו כפסולת, ולכן כללי בורר חלים עליו, וממילא מקלף נחשב כלי ברירה, ולכן בשום אופן אין להשתמש במקלף, ורק כדי לאוכלם לאלתר מותר לקלפם בסכין. והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.[9]


[8]. הב"י והרמ"א שכא, יט, הביאו את דברי הסמ"ג, רי"ו, סמ"ק, תה"ד, הגה"מ, שאסור לקלוף שומים ובצלים כדי להניחם לאחר זמן, מפני איסור בורר (ולאלתר מותר שהוא כדרך אכילה). אמנם נראה מדברי כמה ראשונים (ר"ח, הערוך ומאירי), שאין דין בורר במחובר, ונחלקו בביאור דעתם. בספר 'טל אורות' באר, שקליפות המחוברות לגמרי לפרי, כתפוזים, אין בהפרדתם מהפרי איסור בורר כלל, אבל בשומים ובצלים שקליפתם אינה מחוברת כל כך, יש דין בורר (הובא בילקוט יוסף שיט, נז-נח). ויש שביארו שכוונת הראשונים הללו, שכאשר הפסולת ליד האוכל, בין מחוברת לגמרי בין נפרדת מעט, כדוגמת שומים ובצלים, אין דין בורר, כי רק כאשר הפסולת והאוכל מעורבים יש דין בורר (סוכם במנו"א ח"ב ז, 39-41). אלא שלמעשה, כיוון שהוא ספק דאורייתא, דעת הפוסקים רובם ככולם להחמיר, וכפי שפסקו ב"י ורמ"א שכא, יט, וכ"כ מ"א ומ"ב שכא, פג. וממילא מותר לקלפם רק כדי לאוכלם לאלתר. ומ"מ כאשר ישנם ספקות נוספים מצרפים את דעת המקילים.

[9]. שלוש דעות בזה: א) מ"א שכא, ל, ומ"ב שכא, פד, אוסרים לקלוף תפוחים כדי להניח. משמע שכללי בורר חלים על הסרת קליפה. וכך דעת אג"מ או"ח ד, עד, בורר ח. וכן אסרו להשתמש בקולפן בשו"ת מחזה אליהו נא; איל משולש עמ' קד. ב) בשש"כ ג, לד (הערות פח ו-צ), כתב בדעה הראשונה והעיקרית, שאם רוב האנשים רגילים לאכול את הקליפות, מותר לקולפם בקולפן כדי להניח (וכך משמע מפמ"ג כמובא בשעה"צ צז). ג) יש סוברים שגם כאשר הקליפות נאכלות בשעת הדחק עם הפרי אין בזה איסורי בורר, הואיל וגם הקליפה חלק מהפרי, ובנוסף לכך יש לצרף את דעת ר"ח ודעימיה שאין בורר בחיתוך קליפות (כמובא בהערה הקודמת), ואת הסוברים שמותר לברור בכלי כדי לאכול לאלתר (כמובא בהערה 1). וכ"כ במנו"א ח"ב ז, יג. ובילקוט יוסף שיט, נח, וסא, כתב שיש למקילים על מה לסמוך. (ואולי אפשר לומר, שגם לאוסרים הוא איסור דרבנן, כפי שאפשר ללמוד מברירת עלים שראויים לאכילה בשעת הדחק, כמבואר במ"ב שיט, ז). ובשערים מצוינים בהלכה פ, קונ"א כד, התיר להשתמש בקולפן כי החשיב אותו כסכין ולא ככלי מיוחד לבירור. ונראה שלכתחילה אפשר לסמוך על הדעה השנייה, והרוצה להקל כדעה השלישית יש לו על מה לסמוך.

הפנינה היומית – כח ניסן תשפא

ה – איסור הוצאת פסולת מתוך אוכל

כפי שלמדנו, דרך אכילה היא ליטול את האוכל כדי לאוכלו מיד, אבל המוציא את הפסולת מתוך האוכל, עובר באיסור בורר.[4]

גם כשהפסולת מועטה, וקל יותר להוציאה מתוך התערובת, המוציא אותה עובר באיסור בורר. למשל, אם נפלה קליפת ביצה לתוך סלט ביצים, אסור להוציאה לבדה, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל, אלא יוציא אותה יחד עם מעט מהביצים, וכיוון שאפשר לאכול את חתיכת הביצה הדבוקה לקליפה, יש לה חשיבות, וממילא הוא נחשב כמפריד אוכל מאוכל, ואין בכך איסור. וכן אם נפל גרעין לימון לתוך סלט, לא יוציא אותו לבדו, אבל יכול להוציאו עם מעט סלט (עי' בהמשך בהלכה טו בדין הוצאת חרק מתוך תבשיל).[5]

וכן מי שיש לו אשכול ענבים שיש בו ענבים טובים ופגומים, אסור להוציא מהאשכול את הפגומים, אלא בשעה שירצה לאכול, ייטול את הענבים הטובים ויאכלם.

וכן מי שאינו אוהב לאכול בצל והגישו לפניו סלט עם חתיכות בצל, אסור לו להוציאן מהסלט, מפני שהן נחשבות אצלו כפסולת. ואם ירצה לאכול מהסלט, יאכל את מה שהוא אוהב וישאיר את חתיכות הבצל בצלחת. ואם יש שם חבר שמוכן לאכול את חתיכות הבצל שבסלט שלו, מותר לו להוציאן כדי שחבירו יאכל אותן לאלתר, שבאופן זה גם חתיכות הבצל נחשבות כאוכל (שש"כ ג, כג-כד).

וכן מי שאינו אוהב פטריות, והגישו לו מרק ובתוכו פטריות, אסור לו להוציאן. ואפילו אם יוציא בכל פעם בכף פטריות עם מעט מרק, כיוון שהוא צריך להוציא הרבה פטריות, ברור שדעתו רק על הפטריות והרי הוא נחשב כבורר פסולת מתוך אוכל ועובר באיסור (להלן הערה 18). אבל אם חבירו אוהב פטריות ומוכן לאכול אותן מיד, מותר לו להוציאן מתוך הקערה שלו ולהעבירן לקערתו של חבירו.

 

ו – לאלתר

כפי שלמדנו (בהלכה ב), איסור מלאכת בורר הוא כדרך מלאכה, אבל מי שמפריד את האוכל מהפסולת כדי לאוכלו לאלתר, אין זה בכלל מלאכת בורר, שכך היא דרך אכילה. לפיכך, אדם שרוצה לפצח אגוזים עבור בני ביתו, אם כדי להגישם לאלתר – מותר. ואם כדי להגישם לאחר זמן – אסור מהתורה, כי כך היא דרך מלאכה. וכן מי שיש לפניו תערובת של גרעינים שחורים ולבנים, והוא רוצה לאכול את השחורים. אם יברור את הגרעינים השחורים כדי לאוכלם לאחר זמן, יעבור על איסור בורר מהתורה. אבל אם הוא רוצה לאוכלם לאלתר, מותר לו להוציא את כל הגרעינים השחורים שהוא רוצה לאכול.

מותר לאשה שעוסקת בהכנת הסעודה, לברור אוכל לצורך כל בני ביתה ואורחיה. למשל, מי שיש לה תערובת של בוטנים ושקדים, והיא רוצה להגיש שקדים בלבד, מותר לה להוציא לפני הסעודה את השקדים ולהכינם בקערה, כדי להגישם בסוף הסעודה. ואפילו אם הסעודה תארך שלוש שעות, כיוון שהיא מכינה אותם סמוך לתחילת הסעודה, וכך מקובל, להכין את כל המאכלים לפני הסעודה כדי להגישם במשך הסעודה, הרי שהוצאת השקדים היתה כדרך אכילה ולא כדרך מלאכת בורר.

העיקר שהוצאת האוכל תהיה סמוכה לסעודה, היינו בזמן שרגילים להכין את הסעודה. אבל אם תעשה זאת לפני כן, הרי היא עוברת באיסור בורר. והכל תלוי במספר האנשים וגודל הסעודה. שלא הרי סעודה שיש בה חמישה אנשים כסעודה שיש בה שלושים איש, ולא סעודה שיש בה מנה אחת כסעודה שיש בה שלוש מנות.

מי שאינה יודעת מתי בדיוק יחזרו בני ביתה מבית הכנסת, מותר לה להקדים מעט בברירת האוכל מתוך הפסולת לצורך הסעודה, כדי שלא יצטרכו להמתין לה. אבל תיזהר שלא תקדים יותר ממה שנצרך כדי להכין את הסעודה לקראת בואם.[6]

מי שהתכוון לברור אוכל מתוך פסולת לצורך הסעודה הקרובה, ולבסוף נשתייר ממה שהכין גם לסעודה אחרת, אין בידו איסור, ובלבד שלא יערים לעשות כך בכוונה (שועה"ר שיט, ג, מ"ב ה).[7]


[4]. מי שהתכוון לקחת מהאוכל ובטעות לקח מהפסולת, לא עבר באיסור תורה, מפני שלא התכוון לברור. וכיוון שהפסולת כבר בידו, יכול להניחה בצד (שש"כ ג, הערה יא. וי"א שראוי להחזיר את הפסולת לתוך התערובת, כדי שלא יהנה מטעותו – מנו"א ח"ב ז, ט).[5]. לדעת מ"ב בבאו"ה שיט, ד, 'מתוך', אם לוקחים יחד עם הפסולת מעט אוכל, מותר להוציאם, שהואיל והוא לוקח גם מהאוכל, אין בזה הוצאת פסולת מאוכל. וכ"כ בשה"ש (בורר בב"ר ס"ק כ). ואמנם לחזו"א או"ח נג, ונד, ג, כל שדעתו על הוצאת הפסולת, אין האוכל המועט שעמו מועיל. אולם מכל האחרונים שהתירו הוצאת חרק עם מעט משקה (המובאים להלכה להלן הערה 18) משמע שאין הלכה כחזו"א.

[6]. כן משמע מרמ"א שיט, א, ומ"ב ד-ו. וכ"כ באג"מ ח"ד עד, בורר יג; שש"כ ג, סט; מנו"א ח"ב ז, ו. ובבא"ח (ש"ש בשלח א) היקל לברור אוכל עד שעה לפני הסעודה.

[7]. הבורר אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאחר זמן – עובר באיסור תורה, וגם אם יאכלנו מיד, לא יתקן בזה את האיסור. מי שברר כדי לאכול מיד, ובלא אונס נמלך אח"כ להשאירו לסעודה אחרת, כתב בא"ח ש"ש בשלח ג, שהוא עובר באיסור דרבנן. וכעין זה כתב בשעה"צ שיט, ה, בשם פמ"ג. אמנם אם נאנס ולא יכל לאכול לאלתר, אינו עובר באיסור (מנו"א ח"ב ז, 31).

מארח שרוצה להגיש לפני אורחיו פירות, ויש לו תערובת של פירות טובים ומקולקלים, אע"פ שהוא יודע שיאכלו רק פירות אחדים, אם מפני כבודם ראוי שיגיש להם צלחת מלאה, מותר לו להוציא מהתערובת יותר פירות מכפי שיאכלו, מפני שכך מקובל להגיש אוכל, ויש לו הנאה מזה לאלתר (בא"ח ש"ש בשלח ג, שש"כ ג, מד, הערה קכט).

הפנינה היומית – כז ניסן תשפא

ג – שני מיני מאכלים מעורבים

גם הפרדה בין שני מיני מאכלים מעורבים אסורה משום בורר. ואף ששני המינים ראויים לאכילה, כיוון שהם מינים שונים, והוא מעוניין שכל מין יעמוד בנפרד, הרי שכל מין נחשב אצלו כפסולת לגבי חבירו, וממילא בהפרדתם הוא מתקנם, והרי הוא עובר באיסור בורר (שו"ע שיט, ג, באו"ה 'לאכול').

לפיכך, מי שיש לו תערובת של אגוזים ושקדים, והוא רוצה לאכול את האגוזים בלבד, האגוזים נחשבים אצלו כאוכל והשקדים כפסולת. ואם כן מותר לו ליטול את האגוזים מתוך השקדים כדי לאוכלם לאלתר, שכך היא דרך אכילה. אבל אם יוציא את השקדים, הרי הוא מפרידם כדרך בורר, ועובר באיסור תורה. ואם הוא רוצה להגיש לפני המסובים את האגוזים בנפרד ואת השקדים בנפרד, שניהם נחשבים לגביו כאוכל, ומותר לו להפרידם זה מזה כדי להגישם לאלתר לפני המסובים. אבל אסור להפרידם כדי להגישם לאחר זמן (באו"ה שיט, ג, 'היו לפניו').

כל שיש הבדל בטעם – נחשב כמין נפרד. לפיכך, חתיכות של בשר צלי שמעורבות עם חתיכות של בשר מבושל, וכן חתיכות של בשר עוף שמעורבות עם חתיכות של בשר הודו, הרי הם כשני מינים שאסור להפריד ביניהם. אבל כאשר כל מיני הבשר הם מאותו הסוג, אלא שיש שם חתיכות גדולות וקטנות, אין איסור להבדיל בין הגדולות לקטנות (רמ"א שיט, ג, עפ"י תה"ד).[2]

 

ד – האיסור רק בתערובת

איסור בורר קיים רק כאשר שני המינים מעורבים ביניהם, אבל אם הם מונחים זה בצד זה, אין איסור להפרידם. למשל, כאשר ישנם לפניו אגוזים ובוטנים מעורבים, והוא רוצה לאכול לאלתר את האגוזים, מותר לו לקחת את האגוזים מתוך התערובת, ואסור לו להוציא את הבוטנים. אבל אם הם מונחים זה לצד זה, מותר להוציא את כל הבוטנים כדי להגיש את האגוזים, שהואיל ואינם מעורבים – אין בהם איסור בורר.

חתיכות של דג ממינים שונים שמעורבות אלה באלה, חלים עליהן דיני בורר, ומותר ליטול את החתיכות שהוא רוצה לאכול לאלתר, ואסור להוציא את החתיכות שאינו רוצה לאכול. ואף שהן גדולות, אם הן מעורבות אלה באלה, וצריך לטרוח ולחפש אחר החתיכות שהוא רוצה, יש בהן דין בורר. אבל אם כל החתיכות שהוא רוצה לאכול נמצאות למטה, מותר להסיר את העליונות כדי ליטול את התחתונות, שהואיל והן מסודרות, מין אחד למעלה ומין אחד למטה, אין בהפרדתם איסור בורר (רמ"א שיט, ג, באו"ה 'לאכול מיד'. ועי' שש"כ ג, הערה ז).

מי שהיו לו שזיפים ואפרסקים מעורבים, אם הם פירות מועטים, כיוון שהם גדולים, אין הם נחשבים מעורבים, ובכל אופן מותר להפרידם זה מזה. אבל אם הם מרובים, הם נחשבים מעורבים, וחלים עליהם דיני בורר, שאסור להפרידם זה מזה כדרך מלאכה, ומותר ליטול את הפירות שהוא מעוניין לאכול לאלתר, שכך היא דרך אכילה.

 

מי שיש לו מרק ובתוכו חתיכות קטנות של עוף או ירקות, כיוון שהן קטנות והרוצה להוציאן צריך לחפש ולטרוח אחריהן, חלים עליהן איסורי בורר. כלומר, כדי לאוכלן לאלתר מותר להוציאן מהמרק, אבל אסור להוציאן מהמרק כדי לאכול את המרק, וכן אסור להוציאן כדי לאוכלן לאחר זמן. אבל אם חתיכות הבשר שבתוך המרק גדולות, כיוון שאין צורך לחפש אחריהן, אין הן נחשבות כמעורבות במרק, ואין עליהן איסורי בורר. לפיכך מותר להוציאן מהמרק כדי לאכול את המרק לבדו. וכן מותר להוציאן כדי לאוכלן לאחר זמן. וכן הדין לגבי כופתאות שבתוך מרק צלול, שאינן נחשבות מעורבות במרק.[3]


[2]. אמנם לדעת הט"ז, ח"א ובא"ח, גם הפרדת חתיכות גדולות מקטנות שבאותו המין אסורה, מ"מ דעת רוה"פ וביניהם מ"א, פר"ח, גר"ז, חיד"א ומ"ב טו, להקל.

[3]. דעת בני אדם קובעת אם הדבר נחשב בורר, וככל שהמרכיבים גדולים יותר כך צריך שיהיו בכמות גדולה יותר כדי שיחשבו מעורבים. עי' שש"כ ג, הע' ז' מרשז"א. ועי' שביתת השבת בורר בב"ר ס"ק כב, וכה; ילקוט יוסף שיט, מא; מנו"א ח"ב ז, לז. בהקשר לכך, הורו כמה פוסקים, שיש בורר בבקבוקים אם הם נראים מעורבים, למשל מי שיש לו ארגז ובו בקבוקים מלאים וריקים, אסור להוציא את הריקים (רשז"א שו"ש שיט, ד, ב; איל משולש פי"ט הערה צא בשם ריש"א). ובמנו"א ח"ב ז, כז, נוטה להקל. ולמעשה הכל תלוי בכמות הבקבוקים. וכן לאחר מסיבה, אם נותרו פרוסות עוגה רבות ממינים שונים, כיוון שהן מרובות, הרי הן נחשבות כמעורבות, ואין למיין אותן לפי סוגיהן.