כללי

משעה שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה, וזאת מפני הכבוד שצריך כל אחד לבטא כלפי הקריאה הציבורית בתורה.

ואפילו לדבר בדברי תורה עם חברו בין קריאה של עולה אחד לחבירו אסור, והטעם שמא ימשיכו בדיבורם גם לאחר שהקורא יחזור לקרוא בתורה (שו"ע או"ח קמו, ב, א"ר). ויש אומרים שמותר לשוחח בדברי תורה בהפסקות שבין העליות, במיוחד כאשר הגבאים מאריכים באמירת 'מי-שברך' (ב"ח). והעיקר לדעה זו, שהדיבורים בדברי תורה לא יימשכו גם בשעת הברכות והקריאה (ערוה"ש קמו, ג).

וללמוד לבד בהפסקה שבין קריאה לקריאה לכל הדעות מותר (מ"ב קמו, ו). ובעת הקריאה אסור ללמוד בעניינים אחרים, אבל לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, לדעת רבים מהפוסקים – מותר, בתנאי שהקריאה תהיה בלחש, שלא תפריע לשאר השומעים (שו"ע או"ח קמו, ב). ויש אומרים שאפילו בלחש אסור, מפני שצריך להאזין דווקא לבעל הקורא, ולא לקרוא באותה שעה פסוקים אחרים, ואפילו הם מאותה הפרשה (פר"ח, של"ה וגר"א). וודאי שגם לדעת אלו שמתירים לקרוא פסוקים אחרים מהפרשה בעת הקריאה, מכל מקום המנהג המשובח הוא להאזין לקריאה, ולא לקרוא בפסוקים אחרים (שו"ע שם).

לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשאין ברירה אחרת, אפילו בעת הקריאה. רשאים הגבאים לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי. (בפנה"ל תפילה כב, ח, מבוארות עוד הלכות הקשורות לכבוד התורה).

אין גוללים ספר תורה מפרשה לפרשה בציבור מפני כבוד הציבור (יומא ע, א; שו"ע או"ח קמד, ג). גלילת ספר תורה מתחילתו ועד סופו אורכת כחמש דקות. כדי שלא לפגוע בכבודו של הציבור, שיהיה דומם ובטל בעת שיגללו את ספר התורה למקום שצריכים לקרוא בשבת או בחג, תקנו שהגבאים יגללו את הספר למקום הקריאה עוד לפני התפילה, וכך לאחר הוצאת ספר התורה, יוכלו להתחיל לקרוא בו מיד, והציבור לא יאלץ להמתין בחינם.

במקרה שהגבאים אכן הכינו ספר תורה לקריאת היום, אך בעת שהוציאו את הספר מהארון, נפלה טעות, ובמקום לקחת את הספר המוכן לקריאה, לקחו ספר אחר שגלול על מקום אחר. המנהג הרווח שאין מחליפים אותו, ולמרות שהציבור יצטרך להמתין עד שיגללוהו למקום הקריאה, מכל מקום זהו כבודו של ספר התורה, שאחר שהוציאוהו שוב אין מחליפים אותו באחר (כה"ח קמד, יג). ויש אומרים, שמפני ביטול זמנו של הציבור, רשאים להחליף את ספר התורה שהוצא בטעות, ואפילו אם כבר הניחוהו על הבימה. ובשעת הצורך, כאשר הציבור מקפיד על זמנו, אפשר לסמוך על דעתם (אג"מ או"ח ח"ב לז).

כאשר צריכים לגלול ספר תורה, צריכים להיזהר שלא לנגוע בידיים חשופות בקלף. אלא נוגעים בעמודים שעליהם נגלל הספר בלבד. וכשצריך לסדר את הקלף בעת שגוללים את ספר התורה, עוטפים את היד במטפחת ומסדרים את הקלף.

אם נמצאו בספר התורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקתו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה (שו"ע יו"ד רעט, ג).

נחלקו הפוסקים האם החובה לבדוק את כל ספר התורה חלה דווקא כאשר נמצאו שלוש הטעויות בפעם אחת, אבל אם בכל עת שנמצאה טעות אחת מיד תקנו את הספר, כיוון שלא היו בו בעת ובעונה אחת שלוש טעויות, לא הורעה חזקתו, ואין חובה לבדוק את כולו. או שמא כיוון שכבר התברר שהיו בו שלוש טעויות, ממילא יש חובה לבדוק את כולו. ב'פתחי-תשובה' (יו"ד רעט, ז) כתב שאכן אם בכל פעם שנמצאה טעות תקנו אותה, אין חובה לבדוק את כל הספר. ורק אם נמצאו בסך הכל שמונים וחמש טעויות חובה לבדוק את כל הספר. אבל ה'אליה-רבה' (או"ח קמג, י) מחמיר שכל שנמצאו בספר התורה שלוש טעויות – חובה לבדוק את כולו.

אם באמצע הקריאה נמצאה טעות בספר, והוציאו ספר אחר במקומו, לאחר הקריאה צריכים להזדרז מיד לתקן את הספר, שאם ישכחו היכן היתה הטעות, יצטרכו להגיה את כל הספר עד שימצאו את הטעות ויתקנוה. וכל זמן שלא מצאו את הטעות, הספר פסול.

בספר החינוך (מצווה תריג) מבואר שמצווה זו נוהגת בזכרים בלבד, שעיקר חיוב מצוות תלמוד תורה חל עליהם, אבל נשים פטורות מכתיבת ספר תורה.

אולם בספר 'שאגת-אריה' (ל"ה) כתב, שגם נשים מצוות שיהיה להן ספר תורה. ואף שידוע שהנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, זה דווקא לגבי הלימוד העיוני, התיאורטי, שאינו שייך באופן ישיר לחיים ולאמונה, אבל בלימוד ההלכות ויסודות האמונה והמוסר ברור שגם הנשים מצוּות, ולכן הן מברכות בכל בוקר את ברכות התורה. ואמנם ספר תורה כשר חייב להיכתב על ידי גברים דווקא, כיוון שהוקשה כתיבת התורה לקשירת התפילין, שרק מי שקושר תפילין יכול לכתוב ספר תורה, וכיוון שנשים פטורות ממצוות התפילין, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה, אינן שייכות לכתיבת התורה (גיטין מה, ב; שו"ע יו"ד רפא, ג). מכל מקום כבר מצינו כיוצא בזה במצוות מזוזה, שנשים פסולות לכתוב מזוזה, וחייבות לקבוע מזוזה בביתן, וכך אפשר לומר שהן חייבות במצוות כתיבת ספר תורה, למרות שאינן כותבות אותו, אלא ישכרו סופר שיכתוב עבורן.

להלכה, דעת רוב רובם של הפוסקים שנשים פטורות ממצוות כתיבת ספר תורה (אג"מ יו"ד ח"א קסד, ועיין ערוה"ש ער, ו). ומכל מקום, אשה עשירה הרוצה לקיים את המצווה ולשכור סופר שיכתוב למענה ספר תורה – תבוא עליה ברכה.

כדי להגדיר את מצוות כתיבת ספר התורה יש להקדים ולציין ששינוי משמעותי חל במשך הזמן במעמדו של הספר בישראל. מתחילה, רק את התורה שבכתב היה מותר לכתוב, היינו את עשרים וארבעה ספרי התנ"ך. והיו כותבים את התנ"ך בדיו על הקלף על פי כללי הלכה מדוקדקים. ואילו את התורה שבעל פה אסור היה לכתוב, כדי שתהיה חיה בלבבות ושמורה בזיכרון. אולם לאחר שהתמעטו הדורות, והעם החל להתפזר לגלויות השונות, ראו חכמי ישראל כי אין ברירה, וכדי לקיים את התורה יש הכרח להתיר את כתיבת התורה שבעל פה, וכך נכתבה המשנה ואחריה התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי, המדרשים, הפירושים ופסקי ההלכות. וכיון שהתירו לכתוב את התורה שבעל פה, התירו לכתוב גם את התנ"ך שלא על הקלף, באופן שמחיר הכתיבה יהיה זול יותר, ויוכלו יותר אנשים לרוכשו.

השאלה המרכזית היא, מה המשמעות של הציווי לכתוב את התורה. נחלקו בזה גדולי הראשונים, ולמעשה נפסקה הלכה כשתי השיטות, שיש מצווה על כל יהודי שידו משגת לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף, ועם זאת מצווה על כל יהודי לקנות לעצמו את כל ספרי היסוד התורניים, כגון תנ"ך, משנה, תלמוד, 'שולחן-ערוך', ועוד ספרי הלכה, מוסר ואמונה. (לעניין מכירת ספר תורה עבור תלמוד תורה ונישואין, עי' פניני הלכה ליקוטים חלק ד' ב, ה).

מצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה בדיו על קלף, אלא שלא קל לקיים מצווה זו, מחירו של ספר תורה גבוה מאוד.

למעשה כתב הרא"ש (הל' ס"ת סי' א) בעניין מצווה זו, שמצוות עשה על איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב ספר תורה, משמע שמי שאין ידו משגת פטור מן המצווה.

אכן בפועל אנו רואים שהרבה צדיקים וחסידים אינם מקיימים מצווה זו, וכנראה מפני שאין בכוחם לגייס את הסכום הנדרש למצווה.

אלא שבכל זאת עדיין אנו צריכים להגדיר יותר, עד כמה אדם צריך להשקיע מכספו כדי לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה. כתב הרב פיינשטיין בספרו 'אגרות-משה' (יו"ד ח"א קסג), שלדעת רוב הפוסקים אין צריכים להוציא על המצווה הון רב, ואפילו עשירית מנכסיו אין חובה להוציא. ומי שרוצה להוציא למען כתיבת ספר תורה עשירית מנכסיו, עדיין רוח חכמים נוחה ממנו, אבל אם יוציא למען הכתיבה יותר מעשירית מנכסיו, אין רוח חכמים נוחה ממנו, שכן לא ישאר לו כסף למצוות אחרות כגון צדקה, תפילין וכיוצא בזה. שכן אמרו חכמים, שאין להוציא עבור המצוות יותר מחמישית מנכסיו, שמא יפשוט את הרגל ויצטרך לבריות.

ולפי זה רק אדם עשיר, שעלות כתיבת ספר התורה היא פחות מעשירית מרכושו הפנוי, מצווה עליו לכתוב ספר תורה, אבל מי שמחיר הספר קרוב לעשירית מרכושו הפנוי, פטור מן המצווה.

מצוות עשה מן התורה לכל אדם מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה או לשכור סופר שיכתוב עבורו את ספר התורה. אך כיוון שמחירו של ספר התורה גבוה ואין יכולת ביד רוב האנשים לממן כתיבת ספר תורה שלם, התעוררה שאלה, האם ניתן לקיים את המצווה בשותפות, באופן שמספר אנשים יתאגדו יחד על מנת שכל אחד יתרום סכום מסוים, וכך יממנו ביחד את כתיבתו.

לדעת הרבה מגדולי האחרונים אין יוצאים ידי המצווה בשותפות, מפני שהמצווה מופנית לכל אחד ואחד מישראל בנפרד שיהיה לו ספר תורה משלו, ואפילו אם ירש ספר תורה מאביו – מצווה שיכתוב בעצמו ספר תורה (פ"ת יו"ד ער, א; ערוה"ש ער, יא)

אמנם יש שכתבו שאם השותפות היא מלאה, היינו שלכל אחד יש חלק מסוים בספר תורה, יוצאים ידי חובה (אג"מ יו"ד א, קסג).

ובשעת הדחק, כאשר אין לאדם יכולת לממן לבדו כתיבת ספר תורה, מוטב שישתתף בתרומה למימון כתיבת ספר תורה, ויתנה, שבעבור תרומתו יהיה שותף בבעלות על ספר התורה.

מי שכתב או מימן כתיבת ספר תורה בעצמו, מן הראוי לתורמו לבית הכנסת לתועלת הציבור שיקראו בו. ומכל מקום, כדי לצאת ידי מצוות כתיבת ספר תורה לכל הדעות, מוטב שהספר ישאר בבעלותו, ויתנה עם הגבאים שאף שהם יכולים להשתמש בספר לכל צרכי הציבור, הוא ימשיך להיות בעל הספר כל ימי חייו.

כאשר עומדות לפני האדם האפשרות ללמוד תורה או לקיים מצווה אחרת, מה עדיף שיעשה?

הכלל היסודי בעניין זה הוא, שמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מבטלים תלמוד תורה כדי לקיימה, ומצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, אין מבטלים תלמוד תורה כדי לקיימה (מו"ק ט, א). ונבאר יותר:

כל מצווה שעל פי התורה ישנו חיוב אישי על כל יהודי לקיימה, גם מי שעוסק בלימוד תורה מחויב להפסיק מלימודו כדי לקיימה. למשל, כל לומדי התורה מחויבים להפסיק מלימודם כדי לקיים את מצוות הנחת תפילין, קריאת שמע, נטילת לולב וכדומה. וכן כאשר ההורים זקוקים לעזרה אישית מבנם, עליו להפסיק מלימודו ולעזור להם.

אבל ישנן מצוות שאינן מוטלות על כל אדם באופן אישי, ולגביהן הדין תלוי בשאלה האם יש מישהו אחר שיכול לקיימן או אין. למשל, כשצריך לתת הלוואה לחבר, ואין זשם אדם אחר שיכול להלוות לו, צריך הלומד להפסיק מלימודו ולתת לו הלוואה. וכן כשצריך להשתתף בלוויית המת, ואין שם מספיק אנשים שישתתפו בהלוויה ויכבדו את המת כראוי, עליו להפסיק את לימודו וללוות את המת. אבל אם יש שם מספיק אנשים, מוטב שימשיך ללמוד.

וכן הדין לגבי מי שצריך לבקש עזרה מחבירו, שמתחילה עליו לפנות למי שאינו לומד תורה באותה שעה, כדי שלא לגרום לביטול הלימוד, ורק אם לא מצא, יפנה אל לומדי התורה.

המצווה החשובה ביותר בתורה היא מצוות תלמוד תורה. שני מרכיבים במצוות לימוד התורה: הראשון, לדעת את התורה, היינו לדעת את כל מצוות התורה בכל פרטיהן ודקדוקיהן, וכן את כל הרעיונות האמוניים והמוסריים שבתורה, וזאת כדי לדעת לחיות נכון. והחלק השני, לעסוק בתורה. כלומר, גם אדם שכבר זכה לדעת את כל יסודות התורה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה, שלימוד התורה הוא העיסוק המתאים לנשמה, ועל ידו האדם מתקשר אל שורשו הרוחני של העולם.

בנוסף על המצווה לדעת את התורה, נצטווינו שלא לאבד זמן לבטלה, שמי שאינו עובד ואינו עוסק בישובו של עולם או במצוות אחרות, אסור שיבטל זמנו לריק ויעסוק בדברי הבל, אלא מצווה עליו לעסוק בתורה. שנאמר (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם", ודרשו חז"ל (יומא יט, ב): "בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים". ואמנם מותר להינפש מעט או לטייל כדי לאגור כוחות להמשך הלימוד ולעשיית מעשים טובים, אבל אסור לאבד זמן לריק בדברי הבל, שכן המצווה ללמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".