הפנינה היומית

ה – נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה

בכלל תקנת נטילת ידיים לפני אכילת לחם תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. לא נכנס לפרטי הדינים, רק נציין שהמים או משקים אחרים מ'שבעת המשקים' (יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) גורמים להעברת הטומאה והגברתה. ולכן תקנו חכמים שכל האוכל פרי או מאכל אחר שיש עליו רטיבות של אחד מ'שבעת המשקים', ייטול את ידיו ויטהרם בכך, שאם לא כן, ידיו יטמאו את הפרי או המאכל.

לדעת רוב הפוסקים, גם היום, שאיננו נוהגים בדיני טומאה וטהרה, צריכים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו אחד מן המשקים. וכמו שדין נטילת ידיים לפני הסעודה לא התבטל בזמן הזה, כך גם דין הנטילה לפני אכילת מאכל שטיבולו במשקה לא נתבטל. וכך היא דעת רמב"ם, רש"י, רבנו יונה, רא"ש ועוד.

אולם לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בעל העיטור והתוספות (פסחים קטו, א), ישנו הבדל בין הנטילות, שהנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום קדושה וניקיון, ולכן גם בזמננו צריך לקדש את הידיים ולנקותן לקראת הסעודה. אבל דין נטילת ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה הוא רק מפני סרך תרומה, וכיוון שהיום דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים, אין צורך ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה.

רוב האחרונים פסקו שהלכה כדעת רוב הראשונים, וצריך ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שטיבולו במשקה, אלא שכיוון שיש מקילים, אין לברך על נטילה זו (שו"ע קנח, ד; מ"ב קנח, כ). לפי זה, האוכל, למשל, ענבים או תפוחים שנותרה עליהם רטיבות משטיפתם, צריך ליטול ידיים בלא ברכה לפני אכילתו.

אמנם למעשה, רבים נוהגים שלא ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. וכתבו כמה פוסקים (דברי חמודות, מ"א קנח, ח), שיש להם על מה לסמוך, הואיל ויסוד נטילת ידיים מדברי חכמים, וכמו בכל ספק שבדברי חכמים, כך גם בדין זה, ההלכה כדברי המיקל.^[3]

ו – על איזו כמות לחם צריך ליטול

נחלקו הפוסקים בשאלה על איזה שיעור מאכל צריכים ליטול ידיים. יש אומרים שדין נטילת ידיים מקביל לברכת 'המוציא', וכמו שהאוכל אפילו חתיכה מזערית של לחם צריך לברך 'המוציא', כך הוא גם צריך ליטול ידיים (לחם חמודות ומ"א). ויש אומרים שהנטילה נתקנה למי שמתכוון לאכול שיעור כ'זית'. ולדעה זו דין נטילת ידיים מקביל לדין ברכת המזון, וכמו שעל אכילה בשיעור של כ'זית' מברכים ברכה אחרונה, כך גם האוכל שיעור זה צריך ליטול ידיים לפני אכילתו (ריטב"א והגר"א). ויש סוברים, שיש מקום לומר שנטילת ידיים נתקנה רק למי שמתכוון לאכול כשיעור נפח של 'ביצה' (ב"י עפ"י הרוקח).

להלכה, נכון לחוש לכל השיטות, לפיכך, גם מי שמתכוון לאכול שיעור מזערי של לחם, יטול ידיים. אבל את הברכה יברך רק מי שמתכוון לאכול לחם כשיעור 'ביצה', שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות – ההוראה שלא לברך (שו"ע קנח, ב-ג, מ"ב י). וכל אדם מכיר את גודלה של ה'ביצה', ואם להערכתו יש בלחם שהוא מתכוון לאכול כשיעור נפח של 'ביצה' – יברך על הנטילה (ראו להלן י, ו).

גם מי שמתכוון לקבוע סעודה על מאפים של מיני מזונות, צריך ליטול ידיים תחילה בברכה, ולברך עליהם 'המוציא' וברכת המזון (כמבואר במ"ב קנח, ח; כה"ח קנח, ז, ולהלן ו, ב).

ג – מקום הנטילה

לדעת רש"י והרא"ש ועוד הרבה פוסקים, מי הנטילה צריכים לשטוף את כל האצבעות עד מקום חיבורן לכף היד, אבל את כף היד אין צריכים לשטוף. לעומת זאת, לדעת הרי"ף והרמב"ם ועוד פוסקים, חיוב הנטילה כולל את כל כף היד, מקצות האצבעות ועד למקום חיבורה של כף היד לזרוע.

ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, שכן מצוות הנטילה מדברי חכמים, נפסק להלכה, שראוי להחמיר וליטול את כל כף היד עד למקום חיבורה לזרוע. מפני שמבואר בתלמוד (שבת סב, ב), שכל המזלזל בנטילת ידיים מגיע לידי עניות, ואמר רב חסדא על עצמו, שהיה נוהג ליטול ידיו בשפע מים ובזכות זה זכה לעשירות. לפיכך, ראוי להדר לשפוך מים בשפע על כל כף היד, ולא לקמץ וליטול את האצבעות בלבד (ב"י ושו"ע קסא, ד, ועי' באו"ה).

אמנם בשעת הדחק, כאשר יש מעט מים, או כאשר ישנם פצעים בכף היד, ניתן לסמוך על הדעה המקילה וליטול את האצבעות בלבד עם ברכה (מ"ב קסא, כב).

ראוי לעמוד על כך, שהכל מסכימים שצריך ליטול את האצבעות, המחלוקת היא לגבי כף היד. הכלל הוא שהטומאה נדבקת יותר בקצה גופו של האדם, ולכן ברור שהטומאה שורה על האצבעות יותר מאשר על כף היד. אפשר להסביר בטעם הדבר, שפנימיותו של האדם טהורה, רצונו הפנימי מכוון לטוב, ואילו הסיבוכים והטומאה נובעים מהפגישה עם העולם החיצוני. ולכן הטומאה שורה יותר בקצה גופו של האדם, במקום המרוחק ממרכז גופו, מליבו, שרומז לפנימיות הטהורה שבו.

ועיקר ייעודו של האדם להתמודד עם העולם החיצוני, לתקנו ולרוממו, ותפקיד זה מתבצע בפועל בידיים, שעל ידן הוא פועל ועושה, נושא ונותן. אלא שתוך כדי יציאתו של האדם אל ההתמודדות החיצונית, הוא עלול להתלכלך ולהיטמא מן הזוהמה שבעולם. וטומאה זו נדבקת באצבעות שהן קצה הגוף והן העוסקות בענייני העולם. ונחלקו בשאלה, האם גם כף היד כלולה בקצה הגוף המקבל טומאה או שמא רק האצבעות.^[1]

ד – ברכה על מצוות חכמים

נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. ונתנה התורה כוח ביד חכמים לקבוע מצוות, שנאמר (דברים יז, י-יא): "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". ולכן אנו מברכים על הנטילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים". שאף שהנטילה לא נזכרה בתורה שבכתב, נצטווינו לקיים את תקנות חכמים.^[2]

מבחינה עקרונית המצוות שיסודן בתורה שבכתב חשובות מהמצוות שמדברי חכמים, וכן ישנו כלל הלכתי שבכל מצב של ספק: אם מקור המצווה בתורה שבכתב – צריכים להחמיר, ואם בדברי חכמים – מקילים. אולם מבחינה מסוימת חביבים דברי חכמים יותר מדברי תורה (ירושלמי ברכות א, ד). שכן יש בתקנות חכמים משום הבעת רצון מצידנו להוסיף ולקבל על עצמנו עוד מצוות, כדי להתקדש ולהתקרב יותר אל השלימות.

וצריך לדעת, שמפני עליונותה וקדושתה של התורה שבכתב, קשה לנו להיפגש עם עומק רעיונותיה, ולכן קשה לנו לשמור את מצוותיה. וכדי שנוכל לשמור את התורה ציווה ה' לחכמים, להניח סייג לתורה, ולגזור גזירות כדי שעל ידן נוכל לשמור את כל מצוות התורה. כלומר, מצוות חכמים הן גשר הכרחי בין האדם והתורה האלוקית, שכן מצוות אלו מבטאות את הרעיון האלוקי כפי שהוא מתקבל בעולם הזה, בדעתם האנושית של חכמי ישראל.

כדי שלא יזלזלו בדברי חכמים, עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מאשר לדברי תורה (עירובין עז, א). וכן מסופר במשנה (עדויות ה, ו), שאלעזר בן חנוך פקפק בתקנת נטילת ידיים, ונידו אותו חכמים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו, שכל המת בנידויו – סוקלין את ארונו. וכן מסופר בתלמוד (עירובין כא, ב) על רבי עקיבא שבעת זקנותו נכלא על ידי הרומאים, ובכל יום היה מביא לו יהושע משרתו אוכל ומים לשתייה ולנטילת ידיים. יום אחד שפך הסוהר חצי מן המים, עד שלא נותרו בהם שיעור מספיק לנטילה ושתייה. העדיף רבי עקיבא להשתמש באותם המים לנטילה ולא לשתייה. ואף שמצד הדין, במצב של אונס כזה היה פטור מנטילת ידיים, העדיף רבי עקיבא להחמיר על עצמו ולסכן כמעט את נפשו בצמא, ובלבד שיקיים את דברי חכמים שתקנו ליטול ידיים לפני הסעודה. על ידי מסירות נפשו לימד רבי עקיבא את כולנו עד כמה חשוב לדקדק בקיום דבריהם של חכמים.

א – טומאת הידיים

נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. כדי להבין את שורש תקנתם יש להקדים, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאיברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. למשל, הנוגע ברגלו במת, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא. וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת שיטבול אדם במקווה כדי לטהר את עצמו, צריך לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים.

כתוספת לדין זה, קבעו חכמים שיש מעמד מיוחד ונפרד לידיים. שהואיל והן מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלכות יותר משאר הגוף, והן גם עלולות לנגוע בלא משׂים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים (עי' רש"י שבת יד, א).

כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית המקדש הראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קרבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן – חייב לטהר את ידיו תחילה, ואם נגע בלא לטהר את ידיו – טימא את בשר הקרבן ופסל אותו מאכילה. בתקופת בית המקדש השני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומה הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה – פסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה (שבת יד). לאחר מכן הרחיבו חכמים את המצווה, וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).

שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני אכילת הלחם. האחד, משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שכל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב כל ישראל, והכהנים יתחזקו ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, ומפני שאין אפשרות להיטהר מטומאת מת, כבר דורות רבים שאין הכהנים אוכלים תרומה, תקנת הנטילה לא בטלה, שמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. הטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. נמצא אם כן שכדי לשמור על טהרת האכילה וקדושתה, תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. וסמכו דבריהם על הפסוק (ויקרא יא, מד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" – "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אלו מים ראשונים" (ברכות נג, ב). ואפילו מי שידיו נקיות, כגון שזה עתה רחצם במים עם סבון, צריך ליטול את ידיו לפני אכילת הלחם, כדי לטהרן ולקדשן לקראת הסעודה (עי' שו"ע או"ח קנח, א; מ"ב א).

ב – הטעם הרוחני למצווה

ככל שמדובר בפעולה חיונית יותר עבור האדם, כך השפעתה לטוב או לרע מרובה יותר. ולכן סביב האכילה שהיא יסוד חשוב בקיומו של האדם נאמרו הלכות רבות. כי אפשר לאכול כדי לספק תענוג רגעי, ואפשר לאכול כדי לקבל כוח לחיים מלאי תוכן ומשמעות. וכל ההלכות שנאמרו בענייני האכילה מכוונות למטרה אחת, כדי שהאוכל יגביר בנו את ההרגשות הטובות ויתן לנו כוח להתרומם ולעסוק בתיקון העולם, ולא ישפיל את נפשנו לתוך תאוות אכילה חומרית נטולת תוכן רוחני. וכיוון שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם, תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילתו.

על ידי הידיים והאצבעות מתבצעות רוב הפעולות האנושיות. בכוחן של הידיים לעשות מעשים טובים ומועילים, ומאידך מעשים רעים. הדבר בא לידי ביטוי ביכולת תנועתן המיוחדת, אפשר להרים אותן אל מעל הראש ואפשר להורידן מטה. הן אוחזות, נוגעות וממשמשות בכל, ועל כן הן עלולות להתלכלך יותר משאר האיברים. וכיוון שתכלית הסעודה להעניק תוספת כוח וחיוניות, אנו מטהרים את הידיים מהזוהמה שדבקה בהן תוך עיסוקי העולם, ומקדשים אותן לקראת הסעודה, כדי שנוכל לשאוב מן האוכל את החיוניות הנצרכת לחיים מלאי תוכן ערכי.

זהו שאמרו חכמים (סוטה ד, ב): "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים – כאילו בא על אשה זונה". גם האכילה וגם האהבה שבין איש לאשה חיוניות מאוד לקיומו של האדם, וכמו כל דבר בחיינו אפשר לעשותן בקדושה או חס וחלילה להיפך. וכשם שציוותה התורה שלא לאהוב דרך זנות אלא רק על ידי חופה וקידושין, כך תקנו חכמים שניטול ידיים לפני הסעודה, ובכך נטהר ונקדש את אכילתנו. אבל מי שאוכל בלא נטילה, כאילו אוכל לחם טמא, שכן הוא מתייחס רק לצד הגשמי שבלחם (מהר"ל נתיב העבודה טז).

מצוות הנטילה חלה על מי שאוכל מן הלחם, ואפילו אם לא יגע בידיו בלחם אלא יאכל אותו על ידי סכין ומזלג או שאדם אחר יאכיל אותו – חובה עליו ליטול ידיים. אבל אדם שאינו מתכונן לאכול בעצמו, אפילו אם יגע בלחם כדי להאכיל אדם אחר – אינו צריך ליטול ידיים. כי תקנת הנטילה נועדה לטהר ולקדש את האדם לקראת אכילתו, ולכן רק מי שעומד לאכול בעצמו צריך ליטול את ידיו (שו"ע או"ח קסג, ב).

ט – מצוות עניית אמן

השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו 'אמן' (שו"ע רטו, ב, וראו להלן יב, ח). ומי שעונה 'אמן' בכוונה, מעלתו גדולה. אמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל העונה 'אמן' בכל כחו – פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וביארו שם בגמרא, שהכוונה במילת 'אמן' – 'אל מלך נאמן', היינו שבעניית 'אמן' יש ביטוי של אמונה בה'. ומי שלמרות החושך וההסתר שבעולם הזה, שומר אמונים לה' ועונה 'אמן' בכל כוחו, הרי שהוא דבק בה' באמת, ופותחים לו שערי גן עדן.

עיקר משמעות עניית 'אמן' 'בכל כוחו' – בכל כוח כוונתו. אולם יש חשיבות גם לענות בקול רם, שעל ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית ה'אמן'. ועוד, שהענייה בקול מעוררת את הכוונה, ומרבה קידוש השם בעולם. אבל לא יגביה העונה את קולו יותר מקולו של המברך (שו"ע קכד, יב). ואם הוא רוצה לעורר את השומעים לענות בקול, מותר לו להגביה את קולו יותר מקולו של המברך (מ"ב מז).

אמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך". ואמנם זה שאמר את הברכה זוכה לקבל שכר תחילה, שבזכותו היה אפשר לענות 'אמן'. אבל מעלת העונה 'אמן' גבוהה ממעלת המברך, ולכן לבסוף שכרו גדול יותר. והטעם לכך, שהמברך אומר ברכה בדבר מסוים, ואילו העונה 'אמן' בכוונה, מתרומם מתוך כך אל כלל האמונה. (הדבר רמוז במילה 'אמן', שבגימטריא שלה יש שני שמות קדושים, הויה ואדנות, והם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מחזור ויטרי קכו).

בנוסף לאמונה הכללית שבאה לידי ביטוי בעניית 'אמן', יש בה משמעות מפורטת, שאמת הוא מה שאמר המברך. שאם שמע, למשל את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", יכוון בענייתו: אמת היא שה' מוציא את הלחם מן הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת' שבעמידה, יכוון: אמת שה' חונן הדעת, וגם: הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).

עניית 'אמן' מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך, וכשהאמונה פגומה, היכולת שלנו לקלוט את החיים שה' משפיע לנו נפגמת. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך ב'אמן' – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

לפיכך, לא יחטוף את ה'אמן', לאומרה לפני שהמברך סיים את הברכה. ולא יקטוף את ה'אמן', להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית ה'אמן' מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (שו"ע קכד, ח).

אלא צריך לענות 'אמן' בקול נאה, ולא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן' (שו"ע קכד, ח). ואף המברך צריך לכוון דעתו ל'אמן' שעונים אחריו (רמ"א קסז, ב).^[2]

י – כללי הוצאה ידי חובה בברכות

שניים שאוכלים יחד, יכול אחד לברך בקול וחבירו יענה אחריו 'אמן' ויצא ידי חובתו, ובתנאי שהמברך יתכוון להוציא את השומע, והשומע יתכוון לצאת בשמיעתו. וגם אם השומע התרשל ולא ענה 'אמן', כל זמן שכיוון לצאת בשמיעתו – יצא (שו"ע ריג, ב-ג, וראו להלן ג, 4, אם דיבר בין הברכה לאכילה. ולהלן יב, ז).

אלא שצריך לדעת שיש הבדל עקרוני בין ברכות הנהנין לברכות המצוות. שבברכות המצוות יכול אחד לברך עבור חבירו אף שהוא עצמו אינו צריך לברך כלל. למשל, אדם המניח תפילין ואינו יודע לברך, יכול חבירו לברך עבורו, למרות שהוא עצמו אינו מניח תפילין, וכך בכל המצוות. והטעם, שכל ישראל ערבין זה בזה, ולכל אחד מישראל יש שותפות במצוות שמתקיימות על ידי חבירו, לפיכך יכול אחד לברך עבור חבירו.

אבל ברכות הנהנין שאנו מברכים על מאכל ומשקה, הן ברכות רשות, שהנהנה צריך לברך עבור עצמו, ומי שאינו נהנה אינו קשור כלל לאכילה של חבירו, ולכן אינו יכול לברך עבורו. לכן, מי שאינו אוכל לחם, אינו יכול לברך 'המוציא' עבור חבירו. וגם אם חבירו אינו יודע לברך, אין הוא יכול לברך עבורו, אלא יאמר את הברכה לאט, וחבירו שאוכל יחזור אחריו מילה במילה וכך יצא ידי חובתו (ר"ה כט, ב, שו"ע ריג, ב).

לעיתים ברכת הנהנין היא גם ברכה של מצווה, כגון ברכת היין בקידוש והבדלה של שבת ויום טוב, ואז דינה כברכת המצוות, וגם מי שאינו שותה מהיין יכול לברך על היין בקידוש עבור מי שישתה (שו"ע קסז, יט-כ).

ז – דרך אמירת הברכה וכבודה

צריך המברך להוציא את הברכה בשפתיו כך שלכל הפחות הוא ישמענה באוזניו. ולכתחילה טוב לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית 'אמן' ויתרבה קידוש השם בעולם. ובדיעבד, אם הוציא את הברכה בשפתיו בלא שהשמיע אותה לאזניו, יצא ידי חובה. אבל אם לא ביטא את הברכה בשפתיו אלא רק הרהר בה, לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור ולברך (שו"ע קפה, ב-ג, מ"ב ב-ג).^[1]

הואיל וברכות הנהנין נקבעו כדי להודות ולשבח לה', ראוי לאומרן באופן מכובד. אמרו חכמים (ברכות מז, א): "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, לא יאמר את הברכה במהירות, כאילו היתה עליו כמשא כבד שהוא רוצה להיפטר מחובתה.

מכבוד הברכה שלא לעשות מלאכה בעת אמירתה. ואפילו מלאכה קלה אסורה, למשל, אין לסדר את הצלחות והסכו"ם בעת ברכת המזון (שו"ע קצא, ג. ראו להלן ד, יב). מותר לומר ברכות בהליכה, ורק ברכת המזון שהיא חשובה במיוחד צריכה להיאמר בישיבה. ויש אומרים שדין ברכת 'מעין שלוש' כדין ברכת המזון, ואף היא צריכה להיאמר בישיבה (להלן ד,יב; י, ג).

אסור לדבר באמצע הברכה, ואם הפסיק באמצע ברכה קצרה, כיוון שההפסקה מבטלת את משמעות הברכה – הפסיד את הברכה. ואם הפסיק באמצע ברכה ארוכה במקום שאינו מבטל את משמעות הברכה, יכול להמשיך בברכה (ח"א ה, יג).

בעת שאדם מברך, צריך שערוותו תהיה מכוסה, ואצל גבר צריך שתהיה גם חציצה בין הלב לערווה, וכל דבר שיהיה צמוד לגוף ביניהם, נחשב חציצה (שו"ע או"ח סי' עד). לכתחילה עדיף ללבוש מכנסיים וחולצה בעת אמירת ברכות, ובעת אמירת ברכת המזון ראוי להקפיד יותר, ולאומרה בלבוש מכובד (מ"ב קפג, יא, להלן ד, יב). גברים צריכים לכסות את הראש בעת הברכה. נשים אינן חייבות לכסות את ראשן בעת אמירת ברכה, וגם אשה נשואה, כשהיא לבדה או עם בני ביתה, אינה חייבת לכסות את הראש בעת אמירת ברכות (פניני הלכה תפילת נשים י, ה-ו).

ח – ניקיון וטהרה בברכה

הנצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אסור לו לברך ברכות. ואם בירך, בדיעבד יצא ידי חובתו. ואם יכול להתאפק 72 דקות, רשאי לברך (כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, ט).

שתוי יכול לברך לכתחילה. שיכור שאינו יכול לעמוד בכבוד לפני המלך, לכתחילה לא יברך, אבל אם עד שימתין שיתפקח מיינו, יפסיד את זמן הברכה, יברך כשהוא שיכור. אבל שיכור כלוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות, וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (כמבואר שם ה, יא).

עשה צרכיו או שנגע בידיו במקומות המכוסים שבגופו, צריך לשטוף את ידיו במים לפני הברכה. ואם אין לו מים, ישפשף את ידיו בבגד או בדבר אחר שינקה אותן, ואח"כ יברך. וסתם ידיים, אינן צריכות שטיפה לפני ברכה (שו"ע ד, כג, מ"ב נט-סא).

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה (כמבואר בפניני הלכה תפילה ג, יא). וכן אסור לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה ושאר דברים שמסריחים כמותה. והאיסור הוא בתוך ארבע אמות של צואה או במקום שרואים אותה. ואם ריחה מתפשט, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה ריחה. בדיעבד, אם בירך במקום צואה, למרות שעשה איסור, לא יחזור לברך. אבל אם התפלל עמידה במקום צואה, לא יצא ידי חובתו (שם ג, ט-י).

תינוק בן פחות משנה, כיוון שצואתו אינה מסרחת כל כך, בשעת הדחק מותר לברך לידה. ואם התינוק הגיע לגיל שנה ועשה את צואתו בבגדיו, ובשעה שאמו מברכת הוא בא אליה. אם היא באמצע ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואין ביכולתה להתרחק או להניח אותו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות של ברכת המזון; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, 'אפילו', פניני הלכה תפילת נשים יא, ט).

ה – הברכה שלאחר האכילה

הברכה שלאחר האכילה יש בה חידוש, שכן לאחר שכבר הודינו לה’ בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך להודות לה’ לאחר האוכל. ועל כן נצטווינו בתורה, שגם לאחר שנאכל ונשבע, נתבונן בכל הטובה שהשפיע ה’ לנו ולכל ישראל, ונודה לה’ ונברך על כך, שנאמר (דברים ח, י): “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”. ועל ידי כך, נתחזק מכוח האכילה שאכלנו להוסיף טובה וברכה לעולם.

יש במצווה זו הדרכה חשובה מאוד. בדרך כלל, כאשר אדם רעב, הוא יודע שהוא זקוק לעזרה, והוא צועק אל ה’. אבל כשהוא שבע וטוב לו, הוא עלול להסתפק בשמחה הפשוטה והמגושמת שיש לו מן האוכל ולשכוח את ה’ ואת האידיאלים שניצבים לפניו – להתגדל באמונה, לגלות שכינה בארץ הטובה אשר נתן לנו ה’, להתקשר אל הברית שבין ישראל לה’, להתקשר אל התורה הקדושה, לבקש על ישראל ועל ירושלים ובית המקדש, ולתקן עולם במלכות שד-י. כל היסודות הללו, באים לידי ביטוי בברכות שאנו אומרים בברכת המזון, כמבואר בהמשך (ד, א-ד).

לברכת המזון המלאה זוכה רק מי שאכל פת. ומי שאכל משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובכלל זה כל חמשת מיני דגן, זוכה לברך ברכה אחת שהיא תמצית של ברכת המזון, ועל כן היא נקראת ‘מעין שלוש’, שיש בה תמצית של שלוש הברכות שבברכת המזון. ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם חיוב ברכה זו מהתורה או מדברי חכמים (להלן י, א-ב).

כהמשך לכך תקנו חכמים, שכל מי שאכל או שתה ונהנה ממאכלים שאינם משבעת המינים, יברך לאחר אכילתו ושתייתו ברכה קצרה לה’, הלא היא ברכת ‘בורא נפשות’ (להלן י, ד).

כדי לברך ברכה אחרונה צריך שיאכל אדם לכל הפחות כ’זית’, או ישתה כשיעור ‘רביעית’, כדי שתשאר לו מזה תחושה של נחת, שמתוכה אפשר יהיה לברך (שיעור זה יבואר להלן י, ה-י).

כאן המקום להוסיף, כי לעיתים מתפשטת בנפשו של האדם עגמומיות לאחר האכילה. אולי בגלל התקווה שהיתה לו לפני שהתחיל לאכול, שהמאכל הטעים יפיג את עצבונו ויביא אותו אל סיפוקו, והנה הוא אכל ונשאר עצוב. לפעמים תחושת הכבדות שמתגברת לאחר הסעודה, גורמת לדיכאון מסוים. לפעמים הוא מצטער על כך ששוב נכשל באכילה יתירה, ועתה בטנו מלאה והוא מרוגז ומיואש מעצמו. על ידי אמירת ברכת המזון בכוונה, יכול האדם להעלות את עצמו מן התחושות השליליות הללו, ולהעניק לאכילתו משמעות ערכית. ואפילו אם הפריז ואכל יתר על המידה, אם יאמר את הברכה בכוונה יתירה, עדיין הברכה תוכל לתקן את מה שפגם, ולהפוך את הכבדות והייאוש לחיוניות ושמחה (עי’ מידות ראיה, העלאת ניצוצות ו). וזה עניינה של כוס היין, שמברכים עליה ברכת המזון בסעודות גדולות, כדי לסיים את הסעודה בהתעלות של הודאה ושמחה לפני ה’ (ראו להלן ה, יג).

ו – נוסח הברכות

אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, תקנו את נוסח הברכות והתפילות (ברכות לג, א). ואמנם יסודה של ברכת המזון מהתורה, ואת עיקרי ברכותיה תקנו משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך ושלמה המלך, כפי שיבואר בהמשך (ד, א), אולם הנוסח הסופי שלה נחתם על ידי אנשי כנסת הגדולה (החינוך תל).

שלושה סוגים של ברכות תקנו חכמים: א) ברכות הנהנין, שהן ברכות שבח על ההנאה שאדם נהנה בעולמו של הקב”ה, ועיקר ספרנו מוקדש להם. ב) ברכות על המצוות, ועניינן לכוון את דעתו של האדם למצווה שהוא עומד לקיים. ג) ברכות הודאה ושבח, כדוגמת ברכות השחר וברכות הראייה (להלן פרק טו). ויש ברכות שבח שיש בהן בקשה, כמו הברכות שבתפילת עמידה (רמב”ם הל’ ברכות א, ד).

אין לשנות בנוסח הברכות, ואם שינה בנוסח הברכה, כל שלא אמר ‘ברוך’, או שלא הזכיר את שם ה’ (ה’ או אלוהינו) ומלכותו (מלך העולם), או שהשמיט את עיקר תוכנה של הברכה, לא יצא ידי חובה (שו”ע ריד, א, וכמבואר להלן יב, ו).

אמר את הברכה בתרגום לשפה אחרת, יצא ידי חובה (שו”ע קפה, א). אמנם לכתחילה יש לומר את כל הברכות בעברית, שהיא לשון הקודש ובה תקנו חכמים את נוסח הברכה (מ”ב קפה, א). מי שאינו מבין עברית, יכול לכתחילה, כל עוד לא למד עברית, לברך בלשון תרגום (ראו פניני הלכה תפילה יז, ח).

ג – יסוד הברכה

חסד גדול עשה ה’ עמנו, שגילה לנו שטוב לפניו שנברך ונודה לשמו, שנאמר (דברים ח, י): “וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹוהֶיךָ”. והוא יתברך כמובן אינו זקוק לשבחים שלנו, אלא שרצה הקב”ה להיטיב לנו, ונתן לנו את המתנה הגדולה ביותר, את האפשרות להודות לה’ ולברך לפניו. וזו זכות נפלאה, לומר לה’ ברכה ולדעת שיש לה ערך בעיני ה’. כל החיים מקבלים משמעות על ידי כך. כבר איננו כבעלי החיים שנולדים ומתים בלא פשר, אלא כבני אדם הזוכים להתקשר לרבונו של עולם, ולומר לפניו ברכה, ולהוסיף על ידי כך שפע של חיים לעולם.

יסוד הברכה לדעת את ה’ שהוא מקור הברכה, ולכן בכל ברכה אנו מזכירים את שמו – “ה’ אלוהינו”. וכדי שיהיה ברור שה’ שאנו פונים אליו אינו רק רם ונישא בגובהי מרומים, אלא גם מחיה את העולם, משגיח על בריותיו ומנהיגם, אנו מזכירים את מלכותו – “מלך העולם”. ואמרו חכמים, כל ברכה ששכח להזכיר בה את שמו או את מלכותו – אינה ברכה (ברכות מ, ב).

ויש לדעת, כי אף שה’ נתגלה אלינו ביציאת מצרים ומתן תורה והורה לנו דרך לברכו, רק מעט מאורו נתגלה, כי את כל אורו אין נברא שיכול לקלוט. ולכן בנוסח הברכה רמזו חכמים לשתי המדרגות הללו, למה שמתגלה אלינו, ולמה שמעבר לכך. בהזכרת שמו אנו אומרים שני שמות: הראשון, ה’, רומז למדרגה עליונה, שרק מעט מזער ממנה מתגלה אלינו. ואילו השני, אלוהינו, רומז למה שמתגלה אלינו. יתר על כן, בתחילת הברכה אנו פונים אליו ישירות ואומרים: “ברוך אתה ה’ אלוהינו”. אולם לאחר מכן אנו עוברים לדבר אליו כאל נסתר, ואומרים: “שהכל נהיה בדברו”, “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו”, שאז אנו מתכוונים כלפי מה שלגמרי מעבר להשגתנו.

משמעות לשון ‘ברכה’ – תוספת וריבוי. כמו שנאמר (שמות כג, כה): “וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ”, והכוונה יוסיף וירבה את לחמך. וכן נאמר (דברים ז, יג): “וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ”, והכוונה שירבה ויוסיף על פרי בטנך ואדמתך. ואם כן מהו שאנו מברכים את ה’, הלא הוא שלם ואין סופי, ומה אפשר להוסיף ולהרבות בו? אלא שהכוונה לריבוי גילוי שכינתו בעולם, שעל ידי שאנו נהנים מעולמו ויודעים שהכל ממנו, ואומרים זאת, אורו ושכינתו מתגלים יותר בעולם (נפש החיים שער ב’, פרקים ב-ד).

ומתוך כך מתווספים חיים לעולם, שכן חיי העולם וכל אשר בו תלויים בקשר של העולם אל הבורא, מקור החיים. הרי שבכל ברכה שאנו מברכים, נוצר צינור של שפע, שדרכו יורדים טללי ברכה וחיים אל העולם. ולזה אולי רמזו חכמים שאמרו, שהרוצה להיות חסיד ידקדק בענייני ברכות (ב”ק ל, א), שעל ידי ברכותיו הוא מוסיף חסד וברכה לעולם.

ד – הברכות שלפני האכילה

שני סוגים של ברכות על האוכל ישנן, לפני האוכל ואחריו. הברכה שלפני האוכל, היא הברכה שמברכים לה’ על ההנאה מהאוכל, והסברה מחייבת זאת, שאין לאדם ליטול דבר להנאתו מעולמו של הקב”ה בלא נטילת רשות ממנו. סברה זו פשוטה ומחייבת כל כך, עד שלא הוצרכה התורה לצוות על זה, כי נכון שיעשה זאת האדם מדעתו.

כשם שראוי לאדם שמקבל מתנות מחבירו להודות באופן ייחודי על כל מתנה, ואילו זה שמודה על הכל בנוסח סתמי, מראה שאינו מבחין במהות המתנה, וממילא תודתו מאבדת את משמעותה, כך ראוי לאדם לנהוג כלפי שמיים. לפיכך תקנו חכמים להודות בברכה מיוחדת על כל סוג וסוג של מאכל (להלן ח, ד).

על לחם מברך: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ” (להלן ג, א). על מיני מזונות: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם בורא מיני מזונות” (להלן ו, א). על יין: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן” (להלן ז, ג). על פירות העץ: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ”. על פירות האדמה: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם בורא פרי האדמה” (להלן ח, א-ב). ועל שאר מאכלים שאינם גדלים מהארץ, כדוגמת בשר וחלב: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו” (להלן ח, ג). כל ברכה וברכה מגלה את שורשו האלוקי המיוחד של המאכל, ולכן יש לדקדק מאוד בברכות, שלא לברך על מין אחד את ברכתו של חבירו.

א – מצוות ההודאה

הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. ויסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חכמים (ברכות לה, א), שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.

כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכל חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אך לא די שיכיר טובה בליבו, צריך גם שיבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם. בנוסף לכך, אדם שרגיל להכיר תודה נהנה ושמח בעולמו, הוא שם לב לכל הדברים הטובים שבחייו, הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, הוא מתפעל בכל פעם מחדש מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו, וכל חיוך קטן ומילה טובה משמחים את לבו.

אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, כאילו הוא האדם החשוב ביותר, וכל השאר חייבים לעמוד לשירותו. בנוסף לחטאו הוא גם לא יהיה מאושר, תמיד ירגיש שלא שרתו אותו כראוי, שלא התייחסו אליו מספיק יפה. והוא גם מזיק לכל הסובבים אותו, מפני שהוא גורם לאנשים טובים להרגיש רע ולהתייאש מלעשות חסד.

ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו. רבים יודעים שיש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד, ומתוך כך הוא יכול להידבק בבוראו, ללכת בדרכיו, למלא את ייעודו העליון ולתקן עולם במלכות שד-י. ואף רבונו של עולם לימד אותנו לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". שמתוך כך נוכל להתרומם למידה הטובה של ההודאה לה' ולהידבק בדרכיו.

במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה' לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה', היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים כלל לאכול מעץ הדעת. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהן, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה, מדוע מעץ הדעת אסור להם לאכול. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. גם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: "אתה ה' אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו", אולי היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. נמצא אם כן שבאמירת הברכות בכוונה אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון.

על פי כל זה מובן מדוע דקדקו כל כך חז"ל בדיני ברכות עד שתקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה, ודייקו בשיעור החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר.

ב – האוכל ואינו מברך מועל וגוזל

השמים מספרים כבוד א-ל, והארץ מלאה כבודו. העצים והעשבים מרננים תהילתו, החיות מתהלכות וזוחלות לפניו, העופות פורחים כנגדו, הים וכל אשר בו גועש ונע לכבודו. וכולם יחד וכל אחד לחוד אומרים לפניו שירה.

לכל נברא ונברא שברא הקב"ה בעולמו יש ייעוד משלו, והוא מגלה פן נוסף מהשפע האלוקי האין סופי, שאין הקב"ה בורא דבר בעולמו לבטלה.

לענבים ייחוד משלהם ולתאנים ייחוד משלהם, וכך לכל פרי ופרי. יש מתוקים ויש חמצמצים, יש מזינים ויש מעוררים, יש שמרקמם קשה ויש שהוא רך, ואף צבעו וצורתו של כל פרי ופרי משרים אווירה מיוחדת. וגם לכל ענב וענב שגדל בעולמו של הקב"ה ייחוד משלו, ואין ענב אחד יכול להחליף את חבירו. ואף שאיננו עומדים על סודו של כל פרי ופרי, הבורא שבראו יודע את סודו ונתן בו ניצוץ מיוחד שמכוחו הוא חי ומכוחו הוא גדל.

וכל הנוטל דבר מן העולם בלא רשות, פוגע בהרמוניה הכללית של העולם ונחשב לגוזל. אבל אם הוא מברך ומכיר טובה לקב"ה, הוא נחשב כנוטל רשות. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל… וכאילו נהנה מקדשי שמים". ועוד אמרו (ברכות לה, ב): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". כי המגמה של כל הבריאה היא לגלות את דבר ה' בעולם, וזה גם ייעודם של ישראל, שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וכאשר אדם נהנה מן העולם בלא לברך, הרי הוא גוזל את הקב"ה ואת ישראל.

אבל אם הוא מברך לה', לא רק שאינו פוגע בבריאה, אלא להיפך, הברכה נחשבת לגילוי שם ה' במדרגה גבוהה יותר מעצם קיומו של אותו נברא. שהברכה מגלה את שורשו של המאכל הטעים והיפה, שהקב"ה בראו. וזוהי תכליתו העליונה של כל נברא, שיתקדש על ידו שמו של ה' בעולם. ואף המברך עצמו זוכה על ידי כך להתרומם ולהתקשר לה'.

זהו שאמרו חכמים (ברכות לה, ב), שלפני הברכה, כל הארץ ומלואה שייכת לה', ואין לאדם רשות ליהנות ממנה, שנאמר (תהלים כד, א): "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ". אבל אחר שהאדם מברך, רוצה ה' שיהנה מכל אשר ברא למענו בארץ, שנאמר (תהלים קטו, טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".

עוד מבואר שם בתלמוד, שמי שאינו יודע לברך, תקנתו שילך אצל חכם וילמדנו ברכות. כפי הנראה לא מספיק ללמוד את הברכות בשטחיות, צריך ללכת לחכם, כדי ללמוד את הלכותיהן ולעמוד על סודן ומשמעותן, ולדעת כיצד לקדש על ידן את שמו של הקב"ה כראוי.