הלכה יומית

למדנו בהלכות הקודמות שאסור מן התורה למחוק או לאבד אחד מן השמות הקדושים שנתכנה בהם הקב"ה.

אולם צריך לדעת שלכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות ארצית אחרת, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. כגון אחד מן השמות הוא 'א-ל', ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: "משה הלך אל אהרן". ברור שבמילה 'אל' במשמעות זו אין קדושה, ומותר לכותבה ולמוחקה בלא שום חשש.

כמו כן אחד מן השמות הוא 'צבאו-ת', וניתן להשתמש במילה זו במשמעות ארצית, כגון: "צבאות האויב ערכו את חייליהם אל מול העיר". ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה.

וכן בשם 'שד-י', אם יתכוונו לכתוב שדה שהיא שלי, יצא שנכתוב את אותן האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא 'שדי-חמד' ושוב מדובר על אותן האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר הסמיכות מבהירה שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם.

וכן לגבי השם 'אדנ-י', אפשר לכותבו במשמעות אחרת כגון: "יסד מכונו על אדני פז", ואין במשמעות זו קדושה.

גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו, מצד אחד אין בו קדושה, כיוון שהשמות לא נכתבו לשם קדושת השם, ומצד שני אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. ועובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה הזה. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה, הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל. וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה, תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב"ם הל' יסודי התורה ו, ח; שו"ע יו"ד רפא, א).

וכן ספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מיסיונרים יחד עם הברית החדשה, כדי להעביר את ישראל על דתם ולמושכם לעבודה זרה, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (עיין ציץ אליעזר טו, לב, ג; ועיין אג"מ יו"ד ח"א קעב, יו"ד ח"ב קלז, ומשמע שאפשר לשרוף את הברית החדשה ולגנוז את התנ"ך, אבל לא עם ספרי קודש אחרים. והרצי"ה זצ"ל סבר שצריך לשרוף הכל).

איסור מחיקת השם שלמדנו אתמול, חל על שם שנכתב לשם קדושה, שאם כתבו את השם לשם קדושה אפילו אם כתבוהו על כלי או על בגד – אותו שם נתקדש ואסור למוחקו, ויש לחתוך את הבגד או את הכלי סביבותיו ולגנוז את המקום שעליו נכתב השם, כדי שלא יבוא לידי ביזיון.

אבל מי שכתב אחד מן השמות של הקב"ה בטעות, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם – לא נתקדש. ולכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה'ד' ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם, אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב"ץ ח"א קעז; סמ"ק ק"ס, הובאו בב"י בד"ה רעו, ט).

וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, אף שהתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה – אין בזה כל קדושה, מפני שכוונת התורה לאלילים ועל כן לא ניתן להחיל את קדושת השם על המילה 'אלהים אחרים' (תשב"ץ שם, רמ"א יו"ד רעו, ב).

אסור מן התורה למחוק אחד מהשמות שנקרא בהם הקב"ה. ויש הבדל בין שמות שכל עניינם להיות שם לקב"ה, ובין כינויי שבח כגון 'רחום' ו'חנון', שניתן לאומרם גם על אדם וגם על הקב"ה. איסור המחיקה מן התורה הוא על השמות ולא על הכינויים. כאמור, שבעה שמות נזכרו בתורה, ואלו הם: שם ההויה ('י' 'ה' 'ו' 'ה'); שם אדנות (א-ד-נ-י), 'א-ל', 'אלהי-ם', 'שד-י', 'צבאו-ת', 'אהי-ה אשר אהי-ה'. וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הללו עובר באיסור תורה (שבועות לה, א; שו"ע יו"ד רעו, ט). ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש (ט"ז יו"ד רעו, ב; ש"ך רעו, יב).

אבל שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה כגון: 'חנון' 'רחום' 'הגדול' 'הגיבור' 'הנורא', 'הנאמן', 'קנא', 'חזק', וכיוצא בהם, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקם (רמב"ם שם ו, ה).

ואף שהתורה לא אסרה לאבד פסוקים שאין בהם שמות קדושים, מכל מקום מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב"ם יסודי התורה ו, ח; תשב"ץ ח"א ב). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק.

את הקב"ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם. שכן הוא נתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ולכל סוג של גילוי ישנו שם מיוחד.

בשבעה שמות קדושים נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם.

מבחינה הלכתית שבעת השמות מחולקים לשלוש רמות של קדושה.

השם הקדוש ביותר הוא השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ולרוב קדושתו מותר לכותבו ואסור לאומרו. ואף בכתיבתו משתדלים למעט, ולכן כתבתיו בהפרדת אותיות, כדי שלא תחול עליו הקדושה. ויש אומרים שאפילו להזכיר את אותיותיו זו אחר זו – אסור, ולכן אומרים: "יוד קי ואו קי", ק' במקום ה', וכך נוהגים (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח עפ"י התוס', ח"א ה, כז).

ובכל מקום שכתוב בתורה או בסידור השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', אנו קוראים אותו כשם אדנות (א-ד-נ-י) שהוא השני לו בקדושתו. ואמרו שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם (פסחים נ, א; רא"ש יומא פ"ח יט).

השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות, שאותיותיו הן: 'א' 'ד' 'נ' 'י'. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שבכל פעם שכתוב בתורה או בסידור את השם המפורש, אנו אומרים שם אדנות.

שאר חמשת השמות הם: 'א-ל', 'אלהי-ם', 'אהי-ה', 'שד-י', 'צבאו-ת'. ויש לנהוג בהם קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למחוק אחד משמות אלו.

החלק הקטן ביותר שאפשר לכתוב מן התורה הוא חומש שלם, שאף שאינו נחשב לספר תורה, מכל מקום כיוון שהוא חומש שלם – מותר לכותבו כדי ללמוד בו. אבל פחות מחומש שלם, לא התירו בתקופת האמוראים לכתוב.

לצורך גדול של לימוד או תפילה, מותר כיום לכתוב קטעים מן התורה.

אלא שנחלקו האחרונים בשאלה, האם גם לצורך קל מותר לכתוב פסוקים מן התנ"ך. יש אומרים שבכל עת שיש מטרה של קדושה בכתיבת הפסוקים, אף שאין בזה הכרח, אפשר להקל (בני יונה). ויש מחמירים שרק במקום שיש הכרח לימודי מותר לכתוב פסוקים מן התורה (ט"ז).

לדוגמא, הועלתה שאלה, האם מותר לכתוב את הפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב), כדי לתלותו בסוכה. לדעת בעל ה'משנה-ברורה' אסור, ויש מקילים בזה. וכן לגבי י"ג מידות רחמים, יש אומרים שאין לכותבם כדי לתלותם על קיר בית הכנסת, ויש מקילים משום שהדבר משפיע על האווירה הטובה בבית הכנסת ומיקל על המתפללים לומר את י"ג מידות רחמים בלא להביט בסידור. וכן לגבי כתיבת פסוקים שיש בהם משמעות מוסרית, יש מקילים לכותבם ולתלותם בכיתות הלימוד, ויש אוסרים.

למעשה, אפשר להקל לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות חינוכיות שאינן הכרחיות, ובתנאי שלא יכתבום באופן הכשר לכתיבת ספר תורה. וכתב דפוס הרגיל שלנו אינו כשר לכתיבת ספר תורה.

כאשר נתגלתה טעות בספר התורה, כפי שלמדנו אתמול, אם הטעות פוסלת בוודאות יש להוציא מהארון ספר תורה כשר ולהמשיך לקרוא בו. אלא שאם נמצאה הטעות באמצע הקריאה, יש הבדל מסוים בין דעת ה'שולחן-ערוך' לרמ"א.

לדעת ה'שולחן-ערוך', צריך מיד להחליף את ספר התורה הפסול בכשר, ולהמשיך ולקרוא בו לפחות שלושה פסוקים, כדי שהעולה יוכל לברך את הברכה האחרונה על ספר תורה כשר.

אבל לדעת הרמ"א, אם הקורא הגיע למקום שניתן לסיים בו את הקריאה (היינו שאינו פחות משלושה פסוקים לפני או אחרי פרשה), יברך העולה ברכה אחרונה על מה שקרא בספר הפסול, וזאת כדי שלא להחליף את הספרים באמצע העלייה. אבל אם נמצאה הטעות במקום שבו לא ניתן להפסיק, מאחר שגם אי אפשר להמשיך ולקרוא בספר הפסול, עליהם להחליף את הספרים ולהמשיך לקרוא בספר הכשר, והעולה יברך את הברכה האחרונה על הספר הכשר (שו"ע קמג, ד, מ"ב יג).

אם התחילו לקרוא בתורה, ובאמצע הקריאה נתגלתה טעות שפוסלת את הספר, צריך להוציא ספר תורה כשר מן הארון, ולהמשיך ולקרוא בו עד לסוף הפרשה. אבל על מה שכבר קראו אין צריך לחזור, והטעם לכך, שהואיל ויש כמה פוסקים שסוברים שמצד הדין יוצאים ידי חובה בקריאה בספר פסול, אף שמלכתחילה אין פוסקים כמותם, מכל מקום בדיעבד, לגבי מה שכבר הספיקו לקרוא לפני שנתגלתה הטעות, ניתן לסמוך על דעתם, שכבר יצאו ידי חובה בקריאה בספר הפסול. אבל לגבי ההמשך, הואיל ורוב הפוסקים סוברים שאסור לקרוא בספר תורה פסול, חייבים להוציא ספר אחר ולקרוא בו.

וכן כשיש ספק לגבי הטעות שנמצאה, אם היא אכן פוסלת את ספר התורה. מספק אין להוציא ספר תורה אחר, משום שיש כאן שני צדדים להקל. ראשית, יתכן שאכן הטעות אינה פוסלת את הספר, שנית, אף אם האמת שהטעות הזו פוסלת את הספר, יש דעות שבשעת הדחק אפשר לקרוא בספר תורה פסול, ולכן במקרה שיש ספק אם הטעות פוסלת את הספר, ממשיכים לקרוא בו.

אם טעו בטעות שמשנה את המשמעות, ושמו לב לטעות רק אחר שהמשיכו לקרוא, צריכים לחזור ולקרוא את המילה כהלכתה, ולהמשיך ולקרוא ממנה והלאה כסדר, עד לסיום קריאת העולה. לפעמים לא מספיק לקרוא נכון מאותה המילה שטעו בה, מפני שקריאה כזו לא תמיד מובנת, שהרי פעמים רבות הטעות נעשתה באמצע משפט, וכדי שהתיקון יהיה מובן, צריך לחזור ולקרוא מתחילת הפסוק שבו נעשתה הטעות. אבל אם הקורא תיקן את עצמו מיד, אין צורך לחזור אלא מאותה המילה שבה נעשתה הטעות.

לעיתים קורה שהטעות נעשתה בעת הקריאה של העולה הראשון, אבל הגבאים ובעל הקורא חשבו שאין בכך טעות. ורק בעת העלייה השביעית הגיעו למסקנה שאכן נעשתה טעות.

פסק ה'משנה-ברורה', שטוב להשלים ממקום הטעות ברצף, ולכן העולה השביעי צריך לברך את הברכה הראשונה, ואחר כך יקרא בעל הקורא ממקום הטעות שבעלייה הראשונה ועד לסוף הפרשה (מ"ב קמב, ב. אמנם כתב בשעה"צ ג, שמצד הדין יוכל לקרוא שלושה פסוקים ובתוכם הפסוק שטעה בו, ואח"כ ידלג ויקרא את עליית השביעי).

אבל אם כבר גמרו את הקריאה בתורה, ורק לאחר מכן נזכרו שנפלה טעות בקריאה, יחזרו ויקראו לפחות שלושה פסוקים סביב המקום שבו טעו, מפני שאין קוראים בתורה פחות משלושה פסוקים, אולם לא יברכו על קריאה זו, וכן לא יקראו שוב את כל הפרשה.

בדיעבד, כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, יקראו בלא טעמים, שאין הקריאה בטעמים מעכבת, ואף יברכו את ברכות התורה על קריאתם (שו"ע קמב, ב). אבל כשיש ביניהם שני אנשים מוזיקליים שמכירים את הטעמים, אפשר שאחד יחזיק בידו ספר מודפס עם טעמים, והוא ילחש על אוזנו של הקורא את מנגינת הקריאה, וכך הקורא בספר התורה הכשר יוכל לקרוא עם טעמים (מ"ב קמב ח). אבל כאמור, אם אינם מסוגלים לכך, יקראו בלא טעמים.

ואם הקורא טעה בניקוד האותיות, אפילו באות אחת, אם זו טעות שגורמת לשינוי במשמעות המילה, מחזירים אותו כדי שיקרא נכון. אך על טעות בניקוד שאיננה משנה את משמעות המילה – אין מחזירים (רמ"א או"ח קמב, א). ויש מדקדקים ומחזירים גם על טעות שאין ממנה שינוי משמעות.

למשל, אם קרא יָשַב במקום יוֹשֵב, יש כאן שינוי משמעות בין עבר להווה. וכן יַעשה בפתח תחת ה'י', במקום יֵעשה בצירי. אבל כשהטעות הדקדוקית אינה משנה את המשמעות, כגון שקרא ידעתם במלעיל במקום ידעתם במלרע, כיון שאין הבדל במשמעות בין הביטוי הנכון לבין הטעות, אין להחזיר על כך את הקורא.

ואפילו אם טעה בטעמים, טעות כזו שגורמת לשינוי בהבנת המשפט, צריך להחזיר על כך את הקורא (מ"ב קמב, ד). (ונחלקו כאשר השמיט או הוסיף אות אחת עי' פנה"ל ליקוטים א' ד, יג)