מבואר בתלמוד (שבת סב, ב), שכל המזלזל בנטילת ידיים מגיע לידי עניות, ואמר רב חסדא על עצמו, שהיה נוהג ליטול ידיו בשפע מים ובזכות זה זכה לעשירות. לפיכך, ראוי להדר לשפוך מים בשפע על כל כף היד, ולא לקמץ וליטול את האצבעות בלבד (ב"י ושו"ע קסא, ד, וע' באו"ה).
אמנם בשעת הדחק, כאשר יש מעט מים, או כאשר ישנם פצעים בכף היד, ניתן לסמוך על הדעה המקילה וליטול את האצבעות בלבד עם ברכה (מ"ב קסא, כב).
ראוי לעמוד על כך, שהכל מסכימים שצריך ליטול את האצבעות, המחלוקת היא לגבי כף היד. הכלל הוא שהטומאה נדבקת יותר בקצה גופו של האדם, ולכן ברור שהטומאה שורה על האצבעות יותר מאשר על כף היד. אפשר להסביר בטעם הדבר, שפנימיותו של האדם טהורה, רצונו הפנימי מכוון לטוב, ואילו הסיבוכים והטומאה נובעים מהפגישה עם העולם החיצוני. ולכן הטומאה שורה יותר בקצה גופו של האדם, במקום המרוחק ממרכז גופו, מליבו, שרומז לפנימיות הטהורה שבו, כמו שנאמר (תהילים נא, יב): "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלוֹהִים".