להשמיע לאוזנו ודין הרהור

חמישי ה׳ בטבת ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה א, ט
ישנן מצוות שמתקיימות על ידי דיבור, כמו תפילה, קריאת שמע וברכת המזון. ונחלקו האמוראים בשאלה, האם בדיעבד גם על ידי הרהור אפשר לקיים מצוות אלו. לדעת רבינא הרהור כמוהו כדיבור, והמהרהר בליבו את התפילה או הברכה – יצא ידי חובתו. לעומתו סובר רב חסדא שהרהור אינו נחשב כדיבור (ברכות כ, ב). ואף שיש אומרים שהרהור נחשב כדיבור (רמב"ם, סמ"ג, ריא"ז), למעשה דעת רוב הראשונים שהלכה כדעת רב חסדא, והרהור אינו נחשב כדיבור (ר"ח, תר"י, או"ז, רא"ש, ראב"ד ועוד). וכן נפסק בשולחן ערוך לעניין קריאת שמע (סב, ג), ולעניין ברכות (קפה, ב; רו, ג).
אם חיתך את האותיות בשפתיו, למרות שלא השמיע את קולו לאוזנו – יצא בדיעבד, הואיל ועשה איזה מעשה בהנעת שפתיו. אמנם לכתחילה, בכל המצוות שמתקיימות בדיבור, צריך המדבר להשמיע את קולו לאוזנו.
יש חלקים בתפילה שנאמרים על ידי כל הציבור, כדוגמת עניית אמן וקדושה שהקהל עונה אחר החזן, שאותם לכתחילה אומרים בקול. ובמיוחד יש להקפיד לענות בקול רם על הקדיש, שיש בזה כבוד שמיים, שכל הקהל עונה במקהלה "אמן" (שו"ע נו, א). ואמרו חכמים שעל ידי עניית "אמן, יהא שמיה רבא" בקול רם, מתבטלות גזרות קשות. וכן נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון של 'שמע' בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד).
שאר התפילה, כדוגמת פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ושאר מזמורים, אומרים בקול רגיל. ולכל הפחות באופן שישמיעם לאוזנו. ואם רק חיתך את האותיות בשפתיו בלא שהשמיע את קולו לאוזנו – יצא.
תפילת עמידה, שהיא פנימית ועמוקה, נאמרת בלחש. לדעת רוב הפוסקים, גם בתפילה בלחש לכתחילה צריך המתפלל להשמיע את המילים לאוזנו, אלא שיזהר ששכניו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולפי מנהג רוב המקובלים, בתפילת לחש לכתחילה צריך לחתך בשפתיים בלבד בלא להשמיע את הקול לאוזנו (כה"ח קא, ח).
אפשר ללמוד מדין זה רעיון כללי, שאין די במחשבה בלבד, כוונה טובה ללא מעשה איננה מספיקה. הרי הנשמה שבפנימיות הלב טהורה, האתגר הוא לגלות את טוּבה כלפי חוץ ולתקן את העולם, ולכן צריך לבטא את התפילה על ידי השמעת קול, ולכל הפחות על ידי הביטוי בשפתיים (מהר"ל נתיב העבודה פרק ב).

כלב נְחִיָה בביה"כ והאיסור לשבור ממנו

רביעי ד׳ בטבת ה׳תשע״ו
פניני הלכה ליקוטים א, ו, ייא
עוורים רבים נוהגים כיום להיעזר בכלבי נְחִיָה, המאולפים לסייע להם כדי שלא יכשלו בדרכם. והתעוררה שאלה, האם מותר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת?
הרב משה פיינשטיין התיר על סמך כמה מקורות מדברי חז"ל, שמשמע מהם שהיו רגילים להכניס לבית המדרש בעלי חיים, חמור או כבש. ועוד, שהואיל והעיוור זקוק מאוד לכלבו, מן הראוי להקל בדבר, כשם שהקילו בכמה דברים נוספים בדיני בית הכנסת. אך הוסיף שטוב שישב סמוך לפתח כדי שלא לבלבל את הציבור (אג"מ או"ח ח"א מה).
אבל כמה פוסקים אסרו על העיוור להכניס את כלבו לבית הכנסת, מפני שיש בזה פגיעה בכבוד בית הכנסת, ועלול הדבר להיתפש בעיני הרואים כחילול ד'. ומה שהוזכר בדברי חז"ל שהיו באים לבית המדרש עם בעלי חיים, הכוונה שהשאירו אותם בחוץ. ועוד שיש חשש שמא הילדים יתעסקו עם הכלב ולא יתרכזו בתפילה. ולכן ראוי שהגבאים יתקינו עמוד מחוץ לבית הכנסת, כדי שהעיוור יוכל לקשור אליו את הכלב (שערים המצוינים בהלכה יג, ב; ילקו"י קנא, כה).
נאמר בתורה (דברים יב, ב-ד): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם… וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם… לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלוֹהֵיכֶם". ובספרי (דברים פיסקא סא) למדו מכאן שכל המנתץ דבר מן המקדש או המזבח עובר בלא תעשה.
והואיל וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת המקדש, ובית הכנסת אף נקרא 'מקדש-מעט', אסור לשבור ממנו דבר. ולכן יש להיזהר שלא לקלף בלא משים צבע מקיר בית הכנסת, שכן גם זה נכלל באיסור. וכן אין לבעוט בקיר בית הכנסת מבחוץ, שמא יפיל מעט מן הטיח שבחוץ (שאלת יעבץ ח"ב נד). ואף רהיטי בית הכנסת כלולים באיסור, ויש להיזהר שלא להשחיתם (באו"ה קנב ד"ה 'ואסור').
אבל מותר לקלף את הצבע כדי לסייד מחדש את בית הכנסת, וכן מותר לקדוח חורים בקירותיו כדי לחבר אליהם מנורות וארונות וכדומה, מפני שאין זה נתיצה אלא תיקון צרכי בית הכנסת (שו"ע או"ח קנב, א"ר, מ"ב יב).

בית מדרש, קדושתו וכיצד נוהגים בו?

שלישי ג׳ בטבת ה׳תשע״ו
פניני הלכה ליקוטים א, ו, ז
קדושת בית מדרש שנועד ללימוד תורה, מרובה מקדושת בית כנסת שנועד לתפילה, מפני שמצוות תלמוד תורה גדולה ממצוות התפילה. ואף-על-פי-כן בכמה דברים ניתן להקל בבית המדרש יותר מאשר בבית הכנסת. למשל, בבית הכנסת אסור לאכול או לשתות, מפני שיש בזה קלות ראש, אבל בבית המדרש התירו לחכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות. והטעם לכך, מפני ביטול תורה. שכן הלומדים שוהים בבית המדרש שעות ארוכות, ואם בכל פעם שיצטרכו לאכול או לשתות ייאלצו ללכת לביתם, יגרום הדבר לביטול תורה. לכן התירו להם חכמים, לאכול ולשתות בבית המדרש, כדי למנוע מעצמם ביטול תורה (שו"ע קנא, א; מ"א סק"ב).
אבל בישיבה, שחדר האוכל שלה סמוך לבית המדרש, אין לאכול בתוך בית המדרש, מפני שאין בדבר צורך. ואפילו מים אין לשתות בבית המדרש, כאשר ניתן לשתותם מחוץ לבית המדרש, בלי שהדבר יגרום לביטול תורה. ותלמידים שרוצים להכין לעצמם כוס קפה או תה, ומעוניינים לשתותו בתוך בית המדרש כדי שיוכלו להמשיך בלימוד תוך כדי שתייתו, מותר להם לשתות בתוך בית המדרש. בפועל, ההוראה למעשה מסורה לראש הישיבה.
וכן התירו ללומדים לנמנם מעט בבית המדרש. ואף על פי שבבית כנסת אסור לישון או לנמנם, מכל מקום בבית המדרש התירו, שהואיל והתלמידים נמצאים שם כל היום, אי אפשר שלא ינמנמו מעט. ועוד, שאם בכל שעה שהם עייפים ייאלצו לעזוב את בית המדרש, ייגרם להם ביטול תורה רב, ועדיף שינמנמו מעט ואחר כך ימשיכו ללמוד ביתר צלילות.
עוד חשוב לציין, שכשם שאסור לאכול ולשתות בבית כנסת כך גם אסור לעשן. ואמנם בבית המדרש, למי שהיה קשה ללמוד בלא לעשן, נהגו בעבר להתיר לעשן, כשם שהתירו ללומדי תורה לאכול בבית המדרש. אבל כיום, לאחר שנתגלה שהעישון מזיק לבריאות ומסכן את הנפש ממש, אסור לעשן בכל מקום, וקל וחומר בבית המדרש, במקום שהדבר עלול לגרום נזק לסובבים. וכן הורו כמה מגדולי הדור, שלא לעשן בבית המדרש, וביניהם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ראש ישיבת מרכז הרב.

על הנסים, הלל וקריאה בתורה

שני ב׳ בטבת ה׳תשע״ו זאת חנוכה
פניני הלכה זמנים יא, ח
תקנו חכמים את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה' על הישועה שעשה לישראל. ותקנו לכך נוסח 'על הנסים', ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה. וכן נוהגים לאומרו בברכת המזון בברכת 'נודה לך'. ובברכה מעין שלוש אין מזכירים את החנוכה. ואם לא אמר 'על הנסים' בתפילה או בברכת המזון, אינו חוזר. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה 'על הנסים', יחזור לומר 'על הנסים'. אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור (שו"ע תרפב, א). אבל טוב שיאמר 'על הנסים' בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה כרצונו. וכן השוכח לומר 'על הנסים' בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם 'הרחמן', ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד).
וכן מצווה לומר בכל יום משמונת ימי החנוכה הלל שלם בברכה (ערכין י, א). שכך ההלכה, שבכל עת שישראל נמצאים בצרה גדולה כשעבוד של עבדות או בגזירת מיתה, כשנגאלים מצרתם צריכים לומר הלל (פסחים קיז, א; מגילת תענית ט, ב).
מהמצווה לומר הלל שלם בברכה בכל ימי החנוכה אפשר ללמוד על מעלת חנוכה, שאפילו בחג הפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואילו בימי החנוכה אומרים הלל שלם בכל הימים.
נשים פטורות מאמירת הלל מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. ואשה שרוצה להתנדב ולומר הלל – תקיים בזה מצווה, ולמנהג אשכנז וחלק מיוצאות ספרד אף תברך. ולדעת רבים מפוסקי ספרד לא תברך (עי' פניני הלכה תפילת נשים ב, ט, 10).

הדלקה בשעת הדחק לפני השקיעה ומאוחר בלילה

 ראשון א׳ בטבת ה׳תשע״ו ז׳ דחנוכה ר״ח
פניני הלכה זמנים יג, ח
מי שלא הספיק להדליק נרות חנוכה עד סביבות השעה תשע, ידליק כל הלילה עד עמוד השחר, ויברך על ההדלקה רק אם יש סבירות גבוהה שיעבור אדם ברחוב ויראה את נרותיו, או שיש בביתו אדם נוסף, כגון אשתו או אחד מבני ביתו, שיראה את נרותיו. אבל אם כל בני ביתו הלכו לישון, ויצטערו אם יעירם, וגם ברחוב סביר שלא יהיה אדם שיראה את נרותיו, ידליק בלא ברכה.
מי שלא הדליק נרות כל הלילה, הפסיד את המצווה של אותו יום, אבל למחרת ידליק נרות כמו שאר בני אדם (רמ"א תרעב, ב).
אף שבערב שבת מדליקים נרות חנוכה לפני השקיעה, ביום רגיל אין להדליק את הנרות לפני השקיעה. ורק בלית ברירה אפשר להדליק נרות אחר פלג המנחה. כגון מי שמוכרח לצאת מביתו לפני השקיעה, ויחזור לביתו מאוחר מאוד בלילה, בזמן שכבר לא יהיה אדם שיראה את נרותיו. וגם אין מי שיכול להדליק נרות בביתו בשליחותו. כיוון שאין לו ברירה אחרת, ידליק את הנרות מפלג המנחה, היינו ארבעים דקות לפני שקיעת החמה, ואף יברך על הדלקתו, כדעת רוב הפוסקים. ואם יצטרך לצאת מביתו עוד לפני כן, יוכל בשעת הדחק להקדים את הדלקת הנרות עד כשעה לפני השקיעה אבל ידליק בלי ברכה.

האם להמתין לבן משפחה שמאחר לחזור

שבת ל׳ בכסלו ה׳תשע״ו ו׳ דחנוכה ר״ח
פניני הלכה זמנים יג, ז
במשפחות רבות מתעוררת שאלה, כיצד ראוי לנהוג כאשר הבעל אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים, האם עדיף שאשתו תדליק נרות בצאת הכוכבים, או שתמתין לו עד שיחזור?
על פי שורת ההלכה, אין חובה ששני בני הזוג יהיו נוכחים בשעת הדלקת הנרות, וכאשר האשה או הבעל מדליקים נרות בביתם, גם בן הזוג השני יוצא ידי חובתו, לפיכך עדיף לכאורה שהאשה תדליק נרות בצאת הכוכבים. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. ככלל, ישנם שלושה שיקולים עיקריים לדחיית הדלקת הנרות עד לחזרת בן הזוג.
הראשון, כאשר הבעל לא יוכל לשמוע את הברכות של הדלקת הנרות בבית הכנסת או במקום אחר. וזאת משום שיש אומרים שאמנם בהדלקת אשתו הוא יוצא ידי חובת ההדלקה, אבל כל זמן שלא ישמע את ברכת 'שעשה נסים' לא יצא ידי חובת ההודאה, ולכן אם אין לו מקום לשמוע את הברכות, עדיף להמתין לו (וכן הדין כאשר האשה אינה בבית בצאת הכוכבים).
השני, כאשר עלול להיגרם עלבון או צער לבעל אם ידליקו את הנרות בלעדיו. וכן להיפך, כאשר האשה מתאחרת ועלול להיגרם לה צער או עלבון אם לא ימתין לה.
השלישי, כאשר יש חשש שאם לא ימתינו לבן הזוג, הקשר שלו למצווה ייפגע. שיקול זה קיים כאשר בן הזוג מאחר לחזור מעבודתו באופן קבוע, שאם בכל הימים או ברובם לא יהיה נוכח בעת הדלקת הנרות, הקשר שלו למצווה עלול להיפגע.
השיקול השלישי משמעותי מאוד למנהג רוב הספרדים (פניני הלכה זמנים יב, ג), לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות. וכאשר יש חשש שאם לא ימתינו לשובם של הבנים והבנות, הקשר שלהם למצווה ייחלש, מוטב להמתין להם.
נמצא אם כן, שרק כאשר המאחר יכול לשמוע את ברכות הדלקת הנרות במקום אחר, והאיחור הוא חד פעמי, כך שאין חשש להפרת שלום הבית או לפגיעה ביחס למצווה, עדיף להדליק נרות בזמן המהודר שהוא צאת הכוכבים. אולם בשאר המצבים, מוטב להמתין עד לחזרת בן הזוג, ולמנהג ספרדים – לחזרת שאר בני הבית. ומכל מקום גם אז אין לאחר את הדלקת הנרות מעבר לשעה תשע. ועל בני המשפחה להימנע מאכילת קבע מחצי שעה לפני צאת הכוכבים ועד לאחר קיום המצווה (כמבואר בפניני הלכה זמנים יב, י).

זמן הדלקת הנרות בערב שבת ובמוצאי שבת

שישי כ״ט בכסלו ה׳תשע״ו ה׳ דחנוכה ערב ר״ח
פניני הלכה זמנים יג, ה
תקנו חכמים להדליק נרות חנוכה לאחר שקיעת החמה, מפני שלפני השקיעה עדיין ישנו אור רב, ואור הנרות אינו ניכר. אולם בערב שבת ברור מאליו שלא ניתן להדליק נרות אחר השקיעה, מפני שבשקיעת החמה השבת נכנסת ואסור להדליק אש. וגם סמוך לשקיעה אין להדליק נרות, כי מצווה להוסיף מהחול על הקודש ולקבל את השבת לפני שקיעת החמה. בפועל, נוהגים ברוב הקהילות לקבל את השבת כעשרים דקות לפני השקיעה, וזה זמן הדלקת נרות שבת המודפס בלוחות. ובשבת חנוכה צריך להדליק נרות חנוכה לפני הדלקת נרות שבת.
אף שמדליקים נרות חנוכה לפני השקיעה, מכל מקום עיקר פרסום הנס יעשה בלילה, ולכן צריכים להקפיד שיהיה מספיק שמן בנרות, כדי שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים.
טוב להתפלל מנחה בציבור לפני הדלקת נרות חנוכה, מפני שתפילת המנחה שייכת ליום הקודם ואילו הדלקת הנרות שייכת ללילה העומד לבוא. אבל אין להתפלל לשם כך תפילת מנחה ביחיד (שו"ע תרעט, א, מ"ב ב; כה"ח תרעא, עט).
במוצאי שבת, מתפללים ערבית תחילה, ואח"כ מדליקים נרות חנוכה. רבים נוהגים להקדים את ההבדלה להדלקת הנרות, מפני שההבדלה מסיימת את השבת ונרות החנוכה כבר שייכים ליום הבא (ט"ז תרפא, א, ערוה"ש ב, בא"ח וישב כא). ויש נוהגים להדליק נר חנוכה תחילה, כדי להסמיך עד כמה שאפשר את הדלקת הנר לצאת הכוכבים, ועוד, שכמה שאפשר לאחר את ההבדלה עדיף, כדי להמשיך בכך במידה מסוימת את קדושת השבת. אמנם כדי שיהיה מותר להדליק נרות לפני ההבדלה, צריך לומר לפני כן 'אתה חוננתנו' או: 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' (שו"ע רמ"א תרפא, א). למעשה, לשני המנהגים יש מקום בהלכה (באו"ה שם), וכל אדם רשאי לבחור בזה את מנהגו.

בשעת הצורך מותר לאחר את זמן ההדלקה

חמישי כ״ח בכסלו ה׳תשע״ו ד׳ דחנוכה
פניני הלכה זמנים יג, ו
בזמן חז"ל היו האנשים רגילים לחזור לביתם עם חשכה, ולכן אמרו חכמים שמצוות הדלקת הנר "משתשקע חמה ועד שתכלה רגל מהשוק". והכוונה, עד שהעניים שהיו מלקטים דברים שנותרו בשוק היו חוזרים לבתיהם (שבת כא, ב). וזה היה כחצי שעה אחר זמן ההדלקה (רי"ף).
גם בזמנינו, שיש תאורת חשמל, ורוב האנשים ממשיכים לעבוד כמה שעות אחר החשכה, הזמן המובחר להדלקת הנרות הוא בזמן שקבעו חכמים – מצאת הכוכבים עד חצי שעה לאחריו.
אבל מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, רשאי להדליק מאוחר יותר, וישתדל להקדים את חזרתו עד כמה שאפשר, כדי להדליק קרוב יותר לזמן שתקנו חכמים. וישתדל שלא לאחר את ההדלקה מעבר לשעה תשע, שעד אז עוד מקובל בימינו לחזור מהעבודה, ואפשר לומר שהוא בכלל מה שאמרו חכמים: "עד שתכלה רגל מהשוק" (ועיין בהערה 13). ויזהר שלא לאכול אכילת קבע, שהוא שיעור כביצה של פת או מזונות, עד שידליק נרות (מ"ב תרעב, י; תלא, ו; פניני הלכה זמנים יב, יג).
במקום שמתקיים שיעור תורה קבוע אחר תפילת ערבית, ואם ילכו להדליק נרות אחר תפילת ערבית הלימוד יתבטל, עדיף שיקיימו את השיעור ואח"כ ידליקו נרות, שמצוות לימוד התורה עדיפה על הדלקת נרות בזמן המהודר (ועיין בהערה 13).

זמן ומשך ההדלקה

רביעי כ״ז בכסלו ה׳תשע״ו ג׳ דחנוכה
פניני הלכה זמנים יג, ד
קבעו חכמים להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר, לא היתה תאורת רחוב בלילה, ובני האדם היו מתכנסים לביתם לפנות ערב, ואז היו הרחובות מלאים אנשים שחזרו לביתם. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות: "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב). אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, האם התכוונו חכמים לתחילת השקיעה, היינו כשהשמש נעלמת מן העין, או לסוף השקיעה שאז גם האור שוקע ונראים הכוכבים. מצד אחד בעת שהחמה שוקעת היו יותר אנשים ברחוב, ומנגד כיוון שעדיין יש אור רב יחסית, הנרות אינם נראים היטב, ולכן מוטב להמתין בהדלקה עד צאת הכוכבים. למעשה, המנהג הרווח להדליק בצאת הכוכבים, כעשרים דקות אחר שקיעת החמה.
אלא שהגברים חייבים בתפילת ערבית, ורבים נוהגים להתפלל ערבית מיד בצאת הכוכבים, ואם כן עליהם להקדים את תפילת ערבית להדלקת הנרות, שכן תפילת ערבית תדירה יותר, ומקיימים בה גם מצווה מהתורה של קריאת שמע של ערבית. ואחר התפילה יזדרזו לחזור לביתם כדי ששעת ההדלקה תהיה סמוכה עד כמה שאפשר לצאת הכוכבים. והרגילים להתפלל ערבית בשעה מאוחרת יותר, ידליקו נרות בצאת הכוכבים, ואח"כ יתפללו ערבית בזמן שהם רגילים.
אף שבנר בשיעור של חצי שעה יוצאים ידי חובה, יש אומרים שטוב להדר בזמנינו להתקין נרות שידלקו שעתיים ואף יותר, מפני שכיום אנשים רגילים להתהלך ברחוב זמן רב אחר צאת הכוכבים, וטוב שיראו את הנרות ויתפרסם הנס.

הברכות ו'הנרות הללו'

שלישי כ״ו בכסלו ה׳תשע״ו ב׳ דחנוכה הרב משולם ראטה זצ"ל
פניני הלכה זמנים יב, ה
תקנו חכמים לברך שתי ברכות לפני הדלקת נרות חנוכה, כדי שנכוון את דעתנו לשני העניינים שבמצווה. הברכה הראשונה על עצם המצווה, וזה נוסחה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה", ובנוסח ספרד מסיימים 'להדליק נר חנוכה'. הברכה השנייה היא הודאה על הנסים שעשה ה' לאבותינו בימי החנוכה, ותקנו לברך אותה בעת הדלקת הנרות, מפני שנרות החנוכה נועדו להזכיר את הנסים ומשמעותם. וזה נוסחה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". וביום הראשון מוסיפים את ברכת 'שהחיינו', והיא הודאה לה' שהחיינו וקיימנו שנה נוספת, עד שזכינו להגיע פעם נוספת לימי החנוכה, ושוב אנחנו זוכים לקיים את מצוות הדלקת הנרות.
מיד לאחר סיום הברכות מתחילים להדליק את הנרות, ואין להפסיק בדיבור בין הברכות להדלקת הנרות. ולאחר סיום הדלקת הנר הראשון נוהגים להתחיל לומר את נוסח 'הנרות הללו' (שמקורו במסכת סופרים כ, ו), ותוך כדי אמירתו ממשיכים להדליק את שאר הנרות. ואף שעדיין לא הדליקו את שאר הנרות, אין בזה חשש הפסק, מפני שחובת המצווה מתקיימת בהדלקת הנר הראשון ושאר הנרות הם להידור מצווה. ואף שלכתחילה אין לדבר עד סיום הדלקת הנרות, נוסח 'הנרות הללו' הוא ביאור עניין המצווה, ולכן אדרבה יש מקום לאומרו תוך כדי המשך קיום המצווה. אמנם מי שמתקשה לומר 'הנרות הללו' בעוד שהוא מדליק נרות, יכול לומר 'הנרות הללו' אחר סיום הדלקת כל הנרות (עי' מ"ב תרעו, ח, משב"ז ה).
בנוסף לברכות ולאמירת 'הנרות הללו' יש מקדימים לומר לפני הברכות 'לשם יחוד', כדי להוסיף כוונה במצווה.
יש להדליק כל נר היטב, ולהמתין עד שהאש תאחז ברוב הפתילה באופן יציב, ולא כמו אלה שנחפזים ולפני שהנר נדלק כראוי עוברים לנר הבא (באו"ה תרעג, ב, 'הדלקה').