המלאכות שהותרו ביום טוב

ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת, שנאמר (שמות יב, טז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". וכן נאמר (ויקרא כג, ז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". הרי שרק 'מלאכת עבודה' אסורה, אבל מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו דבר יום ביומו לצורך הכנת מאכליו – מותרת (רמב"ן שם).

לפיכך, מותר ללוש בצק ולאפות חלות ועוגות. וכן מותר לבשל בשר ודגים, פירות וירקות וכל שאר המאכלים. וכן מותר לשחוט בהמות, חיות ועופות לצורך היום. וכן מותר להגביר את האש ולהחלישה לצורך הבישול והאפיה. וכן מותר להוציא מאכלים לצורך הסעודה מרשות לרשות.

סימן ל'מלאכת עבודה' שנאסרה ביום טוב, הוא שרגילים לעשותה על ידי פועלים, ובבת אחת מכינים כמויות גדולות לימים רבים או לצורך מסחרי. לעומת זאת, המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש הן מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו לצורך אותו היום.

וצריך להדגיש, המלאכות שנחשבות 'מלאכת עבודה' אסורות ביום טוב גם כשהן נעשות בקלות לצורך האכילה ביום טוב עצמו. למשל, אסור לקטוף מעט פירות מהעץ שבגינה לצורך סעודת יום טוב, וכן אסור לצוד דג מבריכת דגים שבחצרו לצורך סעודת יום טוב.

הידור מצווה

מצווה להדר במצוות, שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – "התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קלג, ב). אמרו חכמים שמצוות ההידור שיוסיף עד שליש ממחיר המצווה (ב"ק ט, א). שאם למשל הלך לשוק ומצא לולבים כשרים במחירים שונים, מצווה עליו להוסיף שליש על מחירו של הלולב הפשוט ביותר, כדי לקנות לולב יפה יותר. ואם ירצה להדר במצווה ולהוסיף יותר משליש, כדי לקנות לולב יותר מהודר, הקב"ה ישלם שכרו. ובתנאי שתוספת ההידור מעבר לשליש אינה על חשבון קיום מצוות אחרות שקודמות בחשיבותן, ואינה על חשבון תשלום חובותיו וסיפוק צרכי ביתו.

הרי שאם מציעים לאדם שלוש אפשרויות: סט של ארבעת המינים בשישים שקלים, וסט יותר יפה בשמונים שקלים, וסט יותר יפה במאה שקלים. מצוות ההידור מחייבת שיוסיף שליש ויקנה את הסט שעולה שמונים שקלים. ואם ירצה להדר יותר ולקנות את הסט שעולה מאה שקלים, הקב"ה ישלם שכרו.

וכל זה באדם רגיל, אבל מי שמצבו דחוק, אין עליו מצווה להוסיף שליש (יש"ש, מ"א, מ"ב תרנו, ו). ומנגד, מי שזכה לעשירות, ראוי שיהדר ויוסיף יותר משליש.

כללי הפסולים בארבעת המינים

חמישה סוגי פסולים ישנם.

הראשון: ארבעת המינים צריכים להיות אלו שצוותה התורה ולא מינים אחרים. פרי עץ הדר הוא אתרוג ולא לימון, וגם אתרוג מורכב פסול (ע"ע פנה"ל סוכות ד, י). 'ענף עץ עבות' הוא הדס שעליו משולשים ולא הדס שוטה.

הפסול השני: נשתנתה צורתו מדרך ברייתו. כגון לולב שעליו צומחים רק בצד אחד, או הדס וערבה שנשרו רוב עליהם.

השלישי: שאין בו שיעור. שכל שהוא קטן מדי, אינו ראוי להיקרא 'פרי עץ הדר' או 'כפות תמרים' או 'ענף עץ עבות' או 'ערבי נחל' (ע"ע פנה"ל סוכות ד, ז; ח; ט; יב).

כל שלושת הפסולים הללו פסולים כל שבעת הימים.

הרביעי: שאינו הדר, היינו שהמין לא נשתנה כל כך אבל איבד את צורתו הטבעית הנאה, כגון שהתייבש לגמרי. לרוב הפוסקים הנפסל משום הדר פסול רק ביום הראשון (רמב"ם ורמב"ן). ויש אומרים שהוא פסול בכל שבעת הימים (רא"ש).

החמישי: חסר. באתרוג הכוונה שחסר מבשרו (ע"ע פנה"ל סוכות ד, יא); בלולב הכוונה שנחלקה תיומתו (ע"ע פנה"ל סוכות ד, ו). חסרון פוסל רק ביום הראשון שבו המינים צריכים להיות תמימים, אבל בשאר הימים אינו פוסל (עיין סוכה לד, ב, תוס' 'שתהא'; רש"י לו, ב, 'ומשנינן').

הרי שכדי שאחד מהמינים ייפסל, עליו לעבור שינוי משמעותי. לפיכך, אין מקום למתח המלווה חלק מהעוסקים בבחירת המינים.

צילתה מרובה מחמתה

הסכך צריך להגן מן השמש, וכל זמן שהסכך חוסם את רוב קרני השמש – כשר, שרובו ככולו (סוכה ב, א). ומקום המדידה בסכך. ואם במקום הסכך הצל מרובה מהחמה, וברצפת הסוכה נראה שהחמה מרובה מהצל – הסוכה כשרה. מפני שדרך קרני החמה שהן מתרחבות בדרך ירידתן, אבל בתוך כך הן נעשות קלושות, ובאמת צילתה של הסוכה מרובה מחמתה.

לכתחילה טוב שהסכך יעשה צל רב, כדי שיהיה נעים לשבת בסוכה, אבל מנגד לא יהיה מעובה מדי כדרך בית קבע. כלומר, לכתחילה טוב שיוכלו לראות דרכו כוכבים בלילה, או לכל הפחות נצנוצי חמה ביום. אמנם בדיעבד, גם אם הסכך אטום לגמרי עד ששום קרן חמה אינה חודרת דרכו – הסכך כשר (שו"ע תרלא, ג). ואם הסכך אטום עד שגם גשם לא יכול לחדור בעדו, יש אומרים שהסוכה פסולה, מפני שהיא אטומה כדירת קבע (ר"ת). ויש לחוש לדעתם. אמנם בשעת הדחק, כשלא ניתן לדלל את הסכך, כגון בשבת וחג, אפשר לשבת בסוכה זו ואף לברך על ישיבתה.

אם רוב הסכך צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו חמתו מרובה מצילתו, כל הסוכה כשרה, וגם היושבים תחת הסכך הדליל שחמתו מרובה מצילתו – יכולים לברך על הישיבה בסוכה.

סוכה דירת עראי

מצווה לשבת בסוכה במשך שבעת ימי חג הסוכות.

סוכה היא דירת ארעי (סוכה ב, א), שני תנאים צריכים להתקיים בסוכה כדי שתחשב דירת ארעי: א) שתהיה ראויה לדירה, ב) שתהיה ארעית.

כיוון שהסוכה דירת ארעי, אין צורך שיהיו לה ארבע דפנות, אלא די שיהיו לה שתי דפנות וטפח. ואמרו חכמים שצריך להעמיד טפח זה במרחק של פחות משלושה טפחים

מהדופן השנייה (ע"ע פנה"ל סוכות ב, ו).

ויש לדעת שעיקר ביטוי הארעיות שבסוכה צריך להיות בסכך, אבל הדפנות יכולות להיות קבועות לגמרי, כל זמן שאין הכרח בכך לצורך הסכך. ולכן מותר להסיר את תקרת

הבית ולהניח במקומה סכך, שהואיל וגובה הסכך פחות מעשרים אמה, הוא לא נזקק למבנה קבע כדי להעמידו.

בית שהגג שלו עשוי מעץ פסול לסוכה, מפני שהסכך צריך להיות ארעי, ואילו תקרת הבית קבועה. וכדי שלא יטעו להתיר תקרה של עץ, הוסיפו חכמים ואסרו לסכך בנסרים

שהיו רגילים לעשות מהם תקרה (ע"ע פנה"ל סוכות ב, ד).

היו דפנותיה של הסוכה רעועות באופן שאינן יכולות לעמוד ברוח מצויה, או שהיה הסכך שלה עשוי גבעולים ועלים שעומדים להתייבש ולנשור במשך שבעת ימי החג – פסולה,

שאפילו לכלל דירת ארעי לא הגיעה (שו"ע תרכח, ב; תרכט, יב).

רחיצה

כל רחיצה של תענוג אסורה ביום הכיפורים, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת הגוף אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או בצואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שכוונתו להסיר את הלכלוך ולא לתענוג. וכן כאשר מחליפים חיתול לתינוק, רוחצים את המקום המלוכלך ואת הידיים בסבון, כדי להסיר את הלכלוך והזוהמה. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג (שו"ע או"ח תריג, א).

וכן כשמכינים מאכלים לילד, מותר לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג.

מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד).

וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים, ואם יוכל להחמיר בזה תבא עליו ברכה. מי שנצטברו לו אחר השינה קורי שינה בזוויות עיניו ואינו יכול להסירם בלי מים, רשאי להסירם במעט מים (שו"ע רמ"א תריג, ד, מ"ב ט).

קטנים

משעה שהקטנים מגיעים לגיל חינוך, היינו לגיל שבו הם מבינים את מצוות יום הכיפורים, מחנכים אותם שלא לרחוץ ולא לסוך ולא לנעול את הסנדל. בדרך כלל הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש או שש. ויש מהדרים לחנכם שלא לנעול סנדל כבר מגיל שלוש.

בנוסף למצווה לחנך את הקטנים למצוות התענית, אסור לגדולים להכשיל קטנים אפילו בני יומם בדבר אסור. שכשם שאסור לגדולים להאכיל את הקטנים בשרצים ודם, או לטמא כהן קטן, כך אסור לגדולים לרחוץ ולסוך ולהנעיל סנדל לתינוקות (פנה"ל שבת כד, ב). אבל כאשר יש בכך צורך רפואי מסוים, מותר לרחוץ או לסוך את הקטן. ואין בזה איסור רפואה שגזרו חכמים בשבת וחג, מפני שלצורך חולי או מיחוש של קטן, התירו חכמים את האיסורים שקבעו לגדולים (שם ו). וכן כאשר הקטן עלול להינזק בלא נעליים, מותר להנעיל לו נעליים.

לגבי הצום, אי אפשר לחנך את הקטנים מגיל חמש או שש לצום, מפני שהם עדיין חלושים, והצום עלול להזיק להם. לכן ממתינים עד שיגיעו לגיל תשע, ומשיגיעו לגיל תשע מתחילים לחנך את הבנים והבנות הבריאים לצום שעות, שאם היו רגילים לאכול תמיד בשעה שמונה בבוקר, יאכלו ביום הכיפורים בשעה תשע או עשר. ואם הם חלושים, אין מחנכים אותם לכך מגיל תשע אלא רק מגיל עשר.

מגיל אחת עשרה מחנכים את הבנים והבנות לצום יום שלם, ואם הם חלשים יכולים להקל ולצום עד הצהרים בלבד.

בגיל שתים עשרה הבנות חייבות לצום מהתורה. והבנים צריכים לצום מדברי חכמים, כדי להתחנך למצווה. וגם בן שהוא חלוש, צריך להתאמץ לצום יום שלם. אמנם אם הבן חולה, למרות שאין במחלתו סכנת נפשות, כיוון שעוד לא הגיע לגיל מצוות, אינו חייב לצום, וישתדל לצום עד הצהרים. ומגיל שלוש עשרה, גם הבנים חייבים לצום מהתורה.

רבים נוהגים לעודד ילדים קטנים שהגיעו לגיל חינוך שלא יאכלו וישתו בלילה. ואף שיש סוברים שאין ראוי להחמיר בזה, מכל מקום כך הוא מנהגם של רבים כדי לחנך את הקטנים להשתתף קצת בצום. אלא שאם הקטנים מבקשים לאכול או לשתות – יש לתת להם (אלף המגן תרטז, ה).

רבים סברו שלפני גיל תשע, צריך למנוע מהקטנים לצום אפילו מספר שעות במשך היום, שמא יסתכנו בנפשם (רמ"א תרטז, ב). אולם רוב הילדים רוצים לצום כמה שעות עוד לפני הגיעם לגיל תשע, וכיוון שהרופאים סבורים שאין בזה סכנה, נוהגים רוב ישראל לתת להם לצום מספר שעות בבוקר, ואין צריך לבטל את מנהגם (אשל אברהם בוטשאטש עפ"י רש"י).

הדברים שאינם מתכפרים ביום הכיפורים

אמרו חכמים (יומא פה, ב): "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו". שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". כלומר, דווקא על העבירות שלפני ה' יום הכיפורים מכפר, אבל כאשר החטא הוא כנגד החבר, כל זמן שלא פייס את החבר, החטא נותר במקומו.

עוד אמרו חכמים (יומא פה, ב): "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב – אין מספיקים בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכפורים מכפר – אין יום הכפורים מכפר". הטעם ברור: כאשר אדם חוטא על סמך שישוב אח"כ בתשובה, נמצא שרעיון התשובה הוא שגרם לו להגדיל את חטאיו, ולכן "אין מספיקים בידו לעשות תשובה". כלומר מקשים עליו להתעורר לתקן את מעשיו. אמנם אם למרות הקשיים יתאמץ לשוב בתשובה, תשובתו תתקבל.

וכן החוטא על סמך שיום הכיפורים יכפר עליו, רק אם יתאמץ מאוד לשוב בתשובה, ויבין עד כמה גדולה טעותו, ויקבל עליו להיזהר שלא לחטוא עוד, תשובתו תתקבל.

יום הכיפורים

כיוון שיסוד הכפרה הוא מאת ה' ועל פי רצונו, גם כאשר ישראל אינם חוזרים בתשובה, יום הכיפורים מגלה את הצד הפנימי הטוב שבהם, ועל ידי כך שורשי נשמותיהם מתנקים. אבל כיוון שהחטאים עוד נותרו במקומם, יש צורך בייסורים כדי לבטל את השפעתם, וזו תכלית הייסורים בעולם הזה ובעולם הבא. וככל שישראל מתחרטים יותר על עוונותיהם ושבים יותר אל ה', כך פעולתו של יום הכיפורים נמשכת ומטהרת גם את ענפי החטא, עד שאין עוד צורך בייסורים.

סגולתו המיוחדת של יום הכיפורים מתגלה על ידי מצוות היום. ראשית, יש בו שלוש מצוות שבהן הוא שווה לימים קדושים אחרים:

א) לעשותו 'מקרא קודש', כלומר לייעדו לדברים שבקדושה ולכבדו בבגדים מכובדים וסידור הבית,

ב) לשבות בו מכל מלאכה כמו ביום השבת,

ג) להקריב קרבנות מוסף בדומה לשאר המועדים וראשי חודשים.

עוד נוספו ליום הכיפורים שלוש מצוות מיוחדות:

א) תענית,

ב) לשוב בתשובה ולהתוודות על העוונות,

ג) סדר קרבנות מיוחד ליום הכיפורים.

כיום שבית המקדש חרב, עיצומו של יום הכיפורים עם התענית והתשובה, מכפרים על ישראל, ותפילות היום ובמיוחד תפילת מוסף – מהוות תחליף מסוים לקרבנות (רמב"ם תשובה א, ג; פנה"ל ימים נוראים י, יח).

תורה וחסד

לימוד התורה הוא יסוד גדול בתשובה, וכן אמרו חכמים (ברכות טז, א), שכשם שהנחלים מעלים את האדם שטובל בהם מטומאה לטהרה, כך הנכנס לאוהלה של תורה ללמוד בשקידה, עולה מכף חובה לכף זכות.

וראשית הלימוד ביראת ה', שנאמר (תהלים קיא, י): "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'". ועל כן ראוי לכל אדם מישראל לקבוע לו בכל יום לימוד בספר מוסר (האר"י, הגר"א, מ"ב תרג, ב). ובמיוחד בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה ראוי להתחזק בלימוד מוסר, ולקבל בלא נדר להמשיך ללמוד מוסר במשך כל ימות השנה.

כתבו הראשונים סדרי תעניות וסיגופים לבעלי תשובה, כיצד לשוב ולכפר על כל חטא ועוון. אולם כתבו האחרונים שסדרי התעניות והסיגופים הללו נועדו למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו, ויראתו קודמת לחכמתו, עיקר כפרתו ותקנתו על ידי לימוד תורה בשקידה (אר"י, ספר חרדים סה; של"ה, באו"ה תקעא, ב; נו"ב או"ח קמא לה).

נהגו ישראל להרבות במתן צדקה בעשרת ימי תשובה, שנאמר (משלי יא, ד): "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". וראוי לכל אדם לערוך בימים אלו חשבון נפש על ענייני החסד והצדקה שלו, ולהתחזק במתן מעשר כספים ללימוד תורה וצרכי עניים, ומי שזכה לעושר, ראוי שיתחזק ויתן חומש.