הלכה יומית

שני כ״ה באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כב, ב

הקריאה בתורה צריכה להיות מתוך ספר תורה כשר. היינו ספר שנכתב לשם שמים בדיו על הקלף, כפי שנכתב ספר התורה הראשון על ידי משה רבנו מפי הגבורה. כלומר גם ציבור שקובע עיתים לתורה, צריך להיפגש לפחות כל שלושה ימים עם ספר התורה המקורי כפי שניתן למשה מסיני. ואם אין שם מניין, אינם יכולים לקיים את מצוות הקריאה בתורה, מפני שזהו דבר שבקדושה, שכדי לקיימו צריך מניין מישראל שבו שורה השכינה.

ואם ספר התורה חסר אפילו אות אחת – כולו פסול, ואין מקיימים בו את מצוות הקריאה בתורה. הלכה זו מבליטה את אופיה המיוחד של התורה שכולה רעיון אלוקי אחד שלם, המתבטא בכל התורה על כל מצוותיה, הדרכותיה ואותיותיה. ואם תחסר אפילו אות אחת מן התורה, כבר יש כאן פגם בשלמותה המוחלטת של התורה האלוקית.

ואמנם לדעת כמה מהראשונים, אפשר בדיעבד לקרוא בספר פסול (תשובת הרמב"ם לחכמי נרבונא, מרדכי). אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שרק בספר תורה כשר אפשר לקיים את מצוות הקריאה בתורה וכך הלכה (רשב"א רא"ש ורמב"ם בהלכותיו, שו"ע קמג, ג).

ואם באמצע הקריאה נתגלתה אות פגומה שפוסלת את ספר התורה, מוציאים ספר אחר וממשיכים לקרוא בו מן המקום שפסקו לקרוא בספר הראשון. מצד אחד, אין ממשיכים לקרוא בספר הראשון, מפני שלדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בספר פסול; ומצד שני, אין מצריכים את הקהל לחזור ולקרוא מתחילת הפרשה, מפני שבדיעבד סומכים על הפוסקים שסוברים שיוצאים ידי חובה גם בקריאה מספר פסול.

אם נמצא פגם באחת האותיות, ויש ספק בהלכה אם הוא פוסל את ספר התורה, ממשיכים לקרוא באותו הספר. מפני שיש כאן שני צדדים להקל. ראשית, יתכן שהספר כשר; שנית, אף אם יש בו פסול, הרי למדנו שיש דעות שבדיעבד אפשר לקרוא בספר תורה פסול. ואחר הקריאה יזדרזו לתקן את הספר.

ראשון כ״ד באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כא, ח

אין אומרים תחנון במניין שבעלי שמחה של מצווה מתפללים בו. לפיכך אין אומרים תחנון במניין שמתפלל בו חתן בשבעת ימי המשתה שלו. אבל בשחרית ומנחה שלפני חתונתו אומרים תחנון, ואם מתפללים מנחה סמוך לחתונה באולם השמחות, כבר אין אומרים תחנון.

וכן במניין שמתפלל בו אחד מבעלי הברית אין אומרים תחנון. בעלי הברית הם: אבי הבן, המוהל והסנדק. והפטור נמשך מהבוקר ועד הסעודה, שאם עורכים את הברית בבוקר, בשחרית אין אומרים תחנון. ואם הברית אחר תפילת מנחה, גם בשחרית וגם במנחה אין נוהגים לומר תחנון (מ"ב קלא, כב, ועי' פס"ת יט).

ולא רק במניין שאחד מבעלי הברית מתפללים בו אין אומרים תחנון, אלא אף בבית הכנסת שבו תיערך הברית אין אומרים תחנון. ובבניין שיש בו כמה אולמות תפילה, רק באולם שתיערך בו הברית אין אומרים תחנון. ואם הם קהילה אחת, בכל המניינים שבכל האולמות אין אומרים תחנון.

בר מצווה: רבים נהגו שלא לומר תחנון במניין שמתפלל בו נער שהגיע באותו יום למצוות, ויש נוהגים לומר בו תחנון.

פדיון הבן: רבים נוהגים שלא לומר תחנון במניין שמתפלל בו אבי הבן, ויש נוהגים לומר.

בתפילה שנערכת סמוך למסיבת סיום מסכת או הכנסת ספר תורה – רבים נוהגים שלא לומר תחנון, ויש נוהגים לומר.

וכבר למדנו שבמקום שיש ספק אם לומר תחנון, הנכון שלא לאומרו (עי' פניני הלכה תפילה כא הערה 1).

בימי הילולא של גדולים וצדיקים, דעת רובם המוחלט של הפוסקים שצריך לומר תחנון, וכן המנהג. והפוסקים החסידיים סוברים, שאותם ההולכים בדרכו של צדיק מסוים, ועוסקים בתורתו בכל השנה, וביום ההילולא שלו עורכים לכבודו סעודה, באותו יום לא יאמרו תחנון. אבל בשאר ימי ההילולא של צדיקים אחרים, צריכים לומר תחנון.

שבת כ״ג באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כז, יד

חיילים שיוצאים לסיור רכוב, אסור להם לסטות מהמסלול כדי לאכול במוצב ביתר נוחיות או כדי לפגוש חברים, כי רק לצורך ביטחון הותרה הנסיעה. אמנם אם תוואי הסיור אינו קבוע, מותר להם לתכנן את הנסיעה באופן הנוח להם, כגון שאם נקבעו להם הפסקות של חצי שעה לאכילה ומנוחה, יוכלו לקיים את ההפסקה במקום שנוח להם. ואם במסגרת הסיור עליהם לסייר גם בתוך הישובים, כדי להפגין נוכחות ולהרתיע מחבלים, אזי מותר להם לחנות ליד בית הכנסת או במקום שיוכלו לאכול.

חיילים שיודעים שיצטרכו לצאת באמצע השבת לפעילות קרבית, צריכם לשבות בבסיס, שאם יסעו בערב שבת לביתם, יגרמו לעצמם לחלל שבת בנסיעה מביתם לבסיס (עיין מ"ב שמד, יא). וגם כאשר מדובר במפקד נשוי, שהשארותו בבסיס בשבת תגרום לבני משפחתו צער רב, כל זמן שברור שהפעולה תתקיים בשבת, לא ישבות בביתו כדי שלא יגרום לעצמו לנסוע בשבת. אבל אם יש סיכוי שהפעולה תתבטל, מותר לו לשבות בביתו. שכל זמן שאין ודאות שהפעולה תתבצע בשבת, מותר לו לדאוג לעונג השבת שלו ושל בני משפחתו, ויקפיד לומר להם שיש ספק אם יקראו לו, ולכן הוא רשאי לפי ההלכה לשבות בבית, ועל ידי כך לא ילמדו מזה לזלזל בשמירת השבת. ואם יקבל בשבת הודעה שהפעולה מתבצעת, יסע לבסיס. ואם יש אפשרות שנהג גוי יסיע אותו לבסיס בשבת, גם כאשר יש ודאות שהפעולה תתבצע בשבת, מותר לו לשבות בביתו, ויסע עם הגוי לבסיס. ולאחר הפעולה, אם יש שם נהג גוי שיכול להחזירו לביתו, מותר לו לנסוע עמו, ואם אין לו נהג גוי, אסור לו לחזור לביתו.

אם הזעיקו חיילים לאירוע, ועוד לפני שהגיעו התברר שאין בהם צורך, יש להודיע להם שלא יבואו, כדי למעט בחילולי שבת. בנוסף לכך, אם יתברר לחיילים שלא הודיעו להם על ביטול הקריאה מפני שלא רצו להתקשר בשבת, יש לחשוש שבעתיד כאשר יקראו להם לאירוע בשבת, יתרשלו (עיין פניני הלכה שבת כז, הערה 10).

כאשר נקבעה לחייל דתי תורנות שמירה או סיורים בשבת, ויש שם חייל חילוני שמעוניין לשמור במקומו בשבת כדי שהדתי ישמור במקומו ביום חול, אם אין חשש שהחלפת השמירות תגרום לזלזול בחובת השמירה, טוב שיחליפו את השמירות. שעל ידי כך הדתי יוכל להתפלל ולענג את השבת וגם לחילוני תהיה בזה זכות. בנוסף לכך, בעת שהחילוני ישמור, יקיים מצווה ולא יחלל את השבת. אבל אין החייל הדתי צריך ליזום זאת, כי העיסוק בצרכי הביטחון הוא מצווה, ואין צורך לחפש דרכים להיפטר ממנו בשבת (עיין בהצבא כהלכה פרק כז).

שישי כ״ב באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כז, יג

בעת מלחמה בשבת יש לעשות הכל למען הניצחון, ואסור להתעכב בהפניית שאלות לרבנים, וגם אין להטריד את המפקדים בשאלות, מה הכרחי ומה לא, אלא עושים את כל מה שנצרך במהירות המירבית.

אבל בעת שיגרה, כאשר מקיימים פעילות של ביטחון שוטף או פעילות מודיעינית, יש למעט באיסורים, ורק פעולה שנועדה למניעת סיכון חיים עושים, ואם אפשר, עדיף לעשותה בשינוי או בדרך שאסורה מדברי חכמים בלבד. לשם כך צריכה הרבנות הצבאית לקבוע נהלים מיוחדים לשבת, שיאפשרו לקיים בכל חיל וחיל את שגרת הביטחון בפחות איסורים. ואימונים אסור לקיים בשבת, ורק בעת כוננות, כאשר יש צורך ביטחוני, מותר לאמן חיילים לקראת מבצע שהם צריכים להשתתף בו.

במצב תקין ניתן לסמוך על המפקד שמכיר את צרכי הביטחון ואת ההלכה כפי הוראות הרבנות הצבאית, ואם נתן פקודה הכרוכה בחילול שבת, משמע שהיא נצרכת לשמירת הביטחון ויש לקיים אותה. אולם כאשר האמון במפקדים נסדק, או מפני שהם מזלזלים בהוראות הרבנות הצבאית, או מפני שהרבנות הצבאית אינה ממלאת את תפקידה, או מפני שהפקודה אינה הגיונית, החייל צריך לברר עם מפקדו האם באמת מדובר בפעולה הכרחית לצורך ביטחון. ואם למרות דברי המפקד ברור לחייל שהפקודה הכרוכה בחילול שבת אינה נוגעת לביטחון, אסור לו לקיים אותה, שאין מחללים שבת שלא לצורך פיקוח נפש. וכל זמן שהוא בספק, יקיים את הפקודה, שספק נפשות דוחה שבת. אלא שלאחר השבת חובה עליו לברר עם הרבנות הצבאית, ובשעת הצורך עם רבותיו, האם הפקודה ניתנה כהלכה או לא. ואם ניתנה שלא כהלכה, חובה עליו להגיש קובלנה על מפקדו ולהתלונן עליו בכל הדרכים העומדות לרשותו.

הדרך העיקרית לדעת אם הפעולה נוגעת לפיקוח נפש היא לפי ההתייחסות אליה בפועל. שאם רגילים בכל השבוע להתייחס לפעולה כזו כפעולת הצלה הכרחית, ומבצעים אותה גם כאשר הדבר כרוך בביטול מנוחה או בהפסקת מופע בידור – מותר לבצעה בשבת. ואם במשך השבוע מזלזלים בביצועה ומפני סיבות של נוחיות מבטלים אותה – אין היתר לחלל שבת כדי לקיימה.

חמישי כ״א באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כא, ז

הואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה שיש בה צער על חולשותינו וחסרונינו, שעל כן איננו יכולים לעמוד לפניו, אלא משתחווים ונופלים על פנינו, לפיכך אין ראוי לאומרה בימים של שמחה. וכיוון שמעיקרה תפילת תחנון היא רשות, לפיכך גם בימים שהסתפקו אם ראוי להגדירם כימים של שמחה, נוהגים שלא לומר תחנון (מקורות הדינים בשו"ע קלא, ו-ז, ובמפרשים).

ואלו הימים שאין אומרים בהם תחנון: שבתות, ימים טובים, חול המועד, ראשי חודשים. ואת שאר הימים נמנה לפי סדר השנה: שחרית של ערב ראש השנה; שחרית של ערב יום כיפור; מי"א בתשרי עד סוף חודש תשרי, הואיל ואלו ימים שסביב חג הסוכות; חנוכה; ט"ו בשבט; שני ימי הפורים, ובשנה מעוברת גם בי"ד וט"ו באדר ראשון; כל חודש ניסן, שהואיל ויצא רובו בקדושה, שבתחילתו היתה חנוכת המשכן ואח"כ חג הפסח, אין אומרים בכולו תחנון; י"ד באייר שהוא פסח שני; ל"ג בעומר; מר"ח סיוון ועד י"ב בסיוון, שעד אז הקריבו את תשלומי קרבנות חג השבועות; תשעה באב (או מפני האבלות או מפני שנקרא מועד); ט"ו באב. וגם במנחה שלפני כל הימים הללו אין אומרים תחנון, מלבד במנחה של ערב ראש השנה ומנחה של ערב יום הכיפורים שרבים אומרים בהם וידוי אבל לא תחנון.

ואחר שהתחיל ה' להצמיח את גאולתנו, אין אומרים תחנון ביום העצמאות ובכ"ח באייר – יום שחרור ירושלים, ובמנחה שלפניהם.

רביעי כ׳ באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כא, ו

ראוי שלא להפסיק בשיחה בין שמונה עשרה לתחנונים, מפני שכשהם נאמרים בצמידות לשמונה עשרה הם מתקבלים יותר (שו"ע קלא, א, מ"ב א).

בנוסח אמירת התחנונים ישנם הבדלים בין העדות, והסיבה לכך, שבזמן שרוב ישראל ישבו בארץ או בבבל, עדיין היה המנהג שכל אחד מתחנן בלשונו, ורק בתקופת הראשונים, כשכבר נתפזרו הגלויות, נתגבשו הנוסחים. בנוסף לכך, לפני כארבע מאות שנה, נשתנו כמה דברים בנוסח ספרד על פי כוונות האר"י.

על פי כוונות האר"י נוהגים בנוסח ספרד להוסיף ולומר לפני המזמור של נפילת אפיים וידוי וי"ג מידות רחמים, כדי שמתוך הכפרה הבאה על ידם יגיע המתפלל לשיא של נפילת אפיים (כה"ח קלא, ה). ולמנהג אשכנז, רק בימי שני וחמישי, שבהם מרבים יותר בתחנונים פותחים בוידוי וי"ג מידות, אבל בשאר הימים אומרים מיד אחר סיום התפילה נפילת אפיים. ואדרבה, ראוי להצמיד עד כמה שאפשר את נפילת אפיים לתפילה. ולמנהג תימן (בלדי), לעולם מסמיכים נפילת אפיים לסיום התפילה.

בנפילת אפיים, אומרים לנוסח ספרד מזמור כ"ה מתהלים, ולנוסח אשכנז וספרד-חסידים אומרים מזמור ו'.

בשני וחמישי מוסיפים עוד תחנונים, מפני שהם ימי רצון והתפילה בהם מקובלת. ואומרים אותם בעמידה (שו"ע ורמ"א קלד, א). ונוסח 'והוא רחום' נתחבר על ידי שלושה זקנים מגולי ירושלים, כמובא בספרי הראשונים (אבודרהם, ראב"ן, המנהיג, כל בו י"ח), ולכן אין בו הבדלים גדולים בין הנוסחים. אלא שהספרדים הוסיפו לפניו עוד תחנונים, והאשכנזים הוסיפו תחנונים אחריו.

עוד הבדל, שבנוסח ספרד, אומרים את התחנונים הנוספים של שני וחמישי אחר נפילת אפיים, ובנוסח אשכנז אומרים אותם לפני נפילת אפיים.

הנוהג כנוסח אחד ומתפלל במקום שהרוב מתפללים בנוסח אחר, רשאי לנהוג כפי שירצה. ואם יחליט לנהוג כמנהגו, לא יבליט את מנהגו השונה. ואם החזן אומר י"ג מידות, גם מי שאינו נוהג לאומרן, יצטרף עם הציבור. ומי שהנוסח שלו ארוך יותר, ועד שלא הספיק לסיימו כבר אומר החזן קדיש, יפסיק את התחנונים ויענה לקדיש וימשיך לשלב הבא של התפילה. שאין נוסח התחנונים מעכב, וכל שהתחנן מעט כבר יצא ידי חובת המנהג. ואם ירצה יוכל להשלים את התחנונים אחר התפילה.

שלישי י״ט באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כא, ד

כאמור, למנהג אשכנזים וחלק מספרדים, נפילת אפיים נעשית על ידי הרכנת הראש והשענתו על זרוע היד. לדעת השולחן ערוך, נופלים תמיד על יד שמאל. ולדעת הרמ"א, בבוקר כשמניחים תפילין על יד שמאל – נופלים על יד ימין, ובמנחה נופלים על יד שמאל, וכן מנהג יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א קלא, א, מ"ב ו).

כשנופלים על יד שמאל מטים מעט את הפנים לצד ימין כדי שלא יהיה מופנה ישר כלפי הרצפה, וכן כשנופלים על יד ימין מטים את הפנים לצד שמאל. ונוהגים כן כשם שנהגו בעת שהשתחוו על הארץ ממש, שאז ההטייה נועדה כסייג מפני איסור השתחוויה על רצפת אבנים (מ"ב קלא, מ, באו"ה קלא, א).

נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בטמינת הראש בזרוע, מפני שהזרוע והפנים הם גוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו (מ"ב קלא, ג). ועיקר הכיסוי הוא לשם צניעות, כאדם המסתיר את פניו מפחד ובושה מפני ה' יתברך. ומי ששרווליו קצרים, אם יש בידו מטפחת, יניחה על זרועו ויליט בה את פניו. ואם אין לו, יפול על זרועו המגולה אבל לא על כף ידו, מפני שאי אפשר להליט בה את פניו. ואם יש שם שולחן, ישעין את ראשו וזרועו עליו, והשולחן יחשב לכיסוי העיקרי לפניו.

נהגו ליפול אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה או אפילו ספרי קודש אחרים בדפוס, ובמקום שאין ספרים קדושים -אומרים את המזמור בישיבה בלא נפילה על הזרוע.

בחדרים הסמוכים לבית הכנסת שאין בהם ספרי קודש, אם יכולים לראות משם את ארון הקודש – נופלים על פניהם, וכשאין יכולים לראות – אומרים בישיבה.

בירושלים נהגו ליפול אפיים גם במקום שאין ספרים, מפני שקדושת העיר מועילה במקום ספרים.

במקום שאין אפשרות לומר נפילת אפיים בישיבה, כגון שאין שם כסא, או שבדיוק מאחריו עומד חבירו באמצע תפילת עמידה, ואינו יכול ללכת למקום אחר, יאמר תפילת נפילת אפיים בעמידה (מ"ב קלא, י). ומוטב שיסמוך את עצמו על הקיר, כך שבלא הקיר היה נופל, ונחשב לו כקצת ישיבה ונפילת אפיים (כה"ח לח).

שני י״ח באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כא, ג

מתחילה היו נוהגים ליפול אפיים בהשתחוויה או בקידה. בהשתחוויה המתפלל מפיל את כל גופו על הארץ, כשידיו ורגליו פשוטות על הארץ. בקידה המתפלל יורד על ברכיו ומרכין ראשו ומצמידו לארץ (ברכות לד, ב; רמב"ם תפילה ה, יג-יד).

אלא שמפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או קידה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, ולכך שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון.

והעיקר שחששו לדברי הזוהר (במדבר קכא, א) שהגדיל מאוד את מעלת נפילת אפיים, שבה צריך המתפלל למסור את נפשו לה', ולראות עצמו כאילו נפטר מהעולם, ועל ידי כך כל עוונותיו מתכפרים. "ותיקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם שיודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות רבונו בלב רחוק ולא ברצון. כמו שנאמר (תהלים עח, לו-ז): וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. הוא אומר: אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא (תהלים כה), וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו". וכיוון שאנו חוששים שמא אין כוונתנו שלימה ואיננו ראויים לכך, נמנעים מלהשתחוות או לקוד.

למעשה, מנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע, ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים שהיא מעין קידה, אבל אינה קידה שלמה, ואין בה חשש של השתחוויה על רצפת אבן (באו"ה קלא, א). ואולי כדי שלא להיכנס לסכנה המוזכרת בזוהר, נהגו האשכנזים שלא לומר את המזמור "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא", שמבואר בזוהר שכוונתו למסירת הנפש, ובמקומו אומרים מזמור ו' מתהילים (מ"א קלא, ה). והנוהגים כבן איש חי, חוששים ואינם נופלים כלל על פניהם, וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח.

ראשון י״ז באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה כא, ב

אע"פ שגדולה מאוד מעלתה של תפילת נפילת אפיים, לא תקנוה חכמים כתפילת חובה, ולא תקנו לה נוסח קבוע, וכל הרוצה היה מוסיף ומתחנן בנפילת אפיים אחר התפילה. אולי דווקא מפני מעלתה העליונה, שהיא מבטאת התבטלות גמורה כלפי הבורא יתברך, ראוי לה שתצא מהלב ברצון חופשי.

בתקופת הגאונים, החל להתגבש נוסח קבוע לנפילת אפיים ולתחנונים שאחר התפילה, ובתקופת הראשונים הלך הדבר ונקבע, עד שכל ישראל קיבלו על עצמם כחובה לומר תחנונים מסוימים. כנראה שבעקבות יסורי הגלות שהלכו והתגברו, נטמטמו הלבבות כל כך עד שהוצרכנו לנוסח קבוע של תחנונים. ומכיוון שנוסח התחנונים התפשט אחר שנתפזרו הגלויות, בולטים בו יותר ההבדלים שבין נוסח ספרד לאשכנז.

והואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה של שברון לב בביטול הגוף ומסירות הנפש, אין אומרים אותה בימים של שמחת מצווה. וביארו המקובלים, שכל התיקונים הנעשים בימים רגילים על ידי תפילת נפילת אפיים, נעשים בימי שמחה של מצווה על ידי הקדושה שביום (כה"ח קלא, נד). וכן כשנמצאים בעלי שמחה של מצווה בבית הכנסת, אין אומרים תחנונים (כמבואר בפניני הלכה תפילה כא, ז-ח). וכבר למדנו שמעיקר הדין אין חיוב לומר תחנון, ולכן בכל מקום שיש ספק אם צריך לאומרו, ההוראה שלא לומר תחנון.

וכן בבית האבל נוהגים שלא לומר תחנון, מפני שמידת הדין מתוחה שם, וצריך להיזהר שלא להגביר את מידת הדין (מ"ב קלא, כ). פירוש העניין, שבנפילת אפיים המתפלל ממחיש לעצמו כי קיומו תלוי בה', והוא בטל ומבוטל כלפיו, והאבל כבר חש זאת היטב, ואין צורך להוסיף על כך.

שבת ט״ז באב ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת כז, יב2

מחללי שבת שיצאו לטייל בשבת במקום שצריך אבטחה, ואין דרך למנוע מהם את הטיול, מצווה על החיילים לשמור עליהם גם כשהדבר כרוך בחילול שבת. ואף שכל הצורך לאבטח את המקום נגרם עקב חילול השבת שלהם, מכל מקום כיוון שבפועל הם נמצאים במקום מסוכן, יש להגן עליהם מפני האויב (הרב גורן במשיב מלחמה ח"א ז, ח"ב קי. ועיין בהצבא כהלכה פרק כא). אבל אסור לחיילים לסייע להם בחילול השבת, כגון לפתוח להם מחסום כדי שיוכלו לעבור ולנסוע, או לתת להם אישור לנסוע, או לעלות על האוטובוס שלהם כדי שיוכלו לנסוע. אלא רק אחר שהם כבר נוסעים לטיול, מותר לאבטח אותם.

מותר לפנות חללים משדה הקרב ביום השבת, כדי שלא יפלו בידי האויב. ואף שמעיקר הדין, אין מחללים שבת כדי להציל גופות. כיוון שבפועל נפילת הגופות פוגעת במורל החיילים, והחברה הישראלית מוכנה לשחרר מחבלים עבור החזרתם, הרי שיש בהצלת גופות משום פיקוח נפש. ואחר שהגופות פונו משטחי הקרבות, אסור להמשיך לחלל שבת כדי לטפל בהם (משיב מלחמה ח"א עמ' סא, ח"ב סימן קיז. הצבא כהלכה פרק כ).

המלחמה לכבוש את ארץ ישראל היא מלחמת מצווה, ואם יש תועלת מבצעית בכך, מותר לפתוח בה אפילו בשבת, וכפי שנהגו ישראל בימי יהושע שכבשו את יריחו בשבת (ירושלמי שבת פ"א ה"ח, טור או"ח רמט, א).