הלכה יומית

 רביעי כ״ב באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה טז, ד

ברכת 'יוצר אור' היא שבח לה' המחדש בכל יום מעשה בראשית, והוסיפו פיוטים על כך, פיוט מיוחד ליום חול ופיוט מיוחד לשבת. ואף המלאכים והשרפים, שהם ברואים רוחניים עליונים, מברכים ומשבחים ומפארים ומקדישים ומעריצים וממליכים את שמו יתברך, ואומרים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה'

צְ-בָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", ו"בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". וגם זה נכלל בברכת 'יוצר המאורות'.

נחלקו הראשונים, האם היחיד יכול לומר את קדושת המלאכים שבברכת 'יוצר'. יש אומרים שאלו דברים שבקדושה, כדוגמת קדושה שבחזרת הש"ץ, ולכן מי שמתפלל ביחידות אינו יכול לאומרם, אלא ידלג על הפסוקים הללו (ר"ן, רי"ו). ויש אומרים שאין זו קדושה ממש, אלא שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שמו, ולכן גם היחיד יכול לאומרם (תר"י, רא"ש). כדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמר את פסוקי הקדושה כמי שקורא בתורה עם ניגון של טעמי המקרא, שכן לכל הדעות היחיד רשאי ללומדם, ובאופן זה גם יצא ידי אמירתם (תה"ד, שו"ע נט, ג). ואין צריך לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שישתדל להֵראות כקורא בנביא.

יש אומרים שהקהל צריך לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע שהוא שומע מהחזן (רא"ש), ויש אומרים שאין לענות אמן, כדי שלא להפסיק בין הברכות לקריאת שמע (תר"י עפ"י הרמב"ם).

למעשה, מנהג ספרדים, שהאומר את ברכות קריאת שמע אינו עונה אמן אחר החזן, כי זה הפסק לגביו. וכדי שלא להיכנס לספק, לכתחילה ראוי לסיים את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות לא יצטרך לענות אחריו אמן. ומכל מקום, גם מי שסיים לפני החזן – לא יענה אחריו אמן.

ומנהג אשכנזים לענות אמן אחר ברכת 'יוצר המאורות' בשחרית, ואחר ברכות 'המעריב ערבים' ו'גאל ישראל' בערבית. אולם את הברכה הסמוכה לקריאת שמע, משתדלים לסיים עם החזן או מעט אחריו, כדי שלא יצטרכו לענות אחריה אמן ויפסיקו בכך בין הברכה לקריאת שמע. ומכל מקום, מי שכבר סיים את הברכה ושמעה מהחזן, צריך לענות אחריה אמן (מ"ב נט, כד-כה; כה"ח כו, כח).

 שלישי כ״א באדר א׳ ה׳תשע״ו
הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל
פניני הלכה תפילה טז, ג

אחר הקדיש אומר החזן "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונה אחריו: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואף החזן חוזר אחר הקהל ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שו"ע נז, א).

עיקר עניינו של 'ברכו', לפתוח את ברכות קריאת שמע, שבהכרזת 'ברכו' קורא החזן למתפללים לומר את ברכות קריאת שמע. ואף שאפשר לאומרו גם כשבח בפני עצמו, כפי שאכן אומרים 'ברכו' בסיום התפילה, מכל מקום עיקר תקנתו כדי לפתוח בו את ברכות קריאת שמע. לכן צריך כל אדם להשתדל לסיים את פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח' לפני 'ברכו', כדי שמיד אחר 'ברכו' יוכל להתחיל בברכות קריאת שמע. ורצוי אף לדלג לשם כך על שירת הים. אבל מי שעדיין לא הספיק לומר את ברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה, אף שענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", יסיים את הברכה ואח"כ ימשיך בברכות קריאת שמע.

נחלקו המנהגים בשאלה אם צריך לעמוד בעת שעונים על קדיש ו'ברכו'. למנהג רוב הספרדים, אין צריך לעמוד לקראת עניית דברים שבקדושה, אבל מי שכבר היה עומד, צריך להישאר לעמוד בקדיש ו'ברכו' (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא; יחו"ד ג, ד). ורוב האשכנזים נוהגים לעמוד בעת עניית הקדיש ו'ברכו', שהם דברים שבקדושה (מ"ב נו, ז-ח; קמו, יח; וכן נוהגים לעמוד ב'ישתבח', פניני הלכה תפילה יד, ג). אמנם לגבי 'ברכו' שהענייה עליו קצרה, נוהגים רבים מבני אשכנז, שאם כבר היו יושבים, כגון בקריאת התורה או לפני מעריב, שאין קמים לגמרי, אלא רק מתרוממים מעט מהכסא בעת שעונים. וכפי שרבים נוהגים בעת שעונים על הזימון בעשרה.

כשיאמר החזן 'ברכו' יכרע מעט, ויזקוף כשיאמר ה'. ולגבי הקהל נחלקו המנהגים: יש נוהגים לכרוע, ויש נוהגים לכרוע מעט, ויש נוהגים שלא לכרוע כלל. וכל אדם ימשיך כמנהג אבותיו. ובמקום שמתפללים ביחד בעלי מנהגים שונים, ראוי שכולם יכרעו מעט (עיין פניני הלכה תפילה טז, יז, הערה 3).

 שני כ׳ באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יד, ו

בכל מקרה צריך לומר לפני התפילה את ברכת 'אלוהי נשמה' וברכות התורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, ולומר 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' ולהמשיך לברכות קריאת שמע. לפיכך המאחר לתפילה, אם יכול לומר את הדברים הללו ולהספיק להתפלל עם השליח ציבור, ידלג על כל השאר כדי להתפלל במניין, ואחר התפילה ישלים את הברכות שהחסיר, וטוב שישלים גם את שאר הדברים שהחסיר. ואם יש לו יותר זמן לפני התפילה, צריך לדעת את סדר החשיבות של הברכות והמזמורים, כדי לדעת את מה לומר תחילה. ונסכם את סדר מעלתם:

תחילה יקדים את כל שאר ברכות השחר. ואף שבדיעבד אפשר להשלימם אחר התפילה, מכל מקום כיוון שחובה גמורה לאומרם, ואמרו חכמים (ברכות ס, ב) שזמן אמירתם לכתחילה עם הקימה מהשינה, יקדימם לכל שאר המזמורים והקרבנות.

כשיש יותר זמן, יוסיף עוד מזמורים לפי סדר חשיבותם. ואף שכל המזמורים והפסוקים חשובים, מכל מקום לצורך התפילה יש מזמורים חשובים יותר ויש פחות. וזהו סדר מעלתם: ראשונים במעלה אחר 'אשרי' הם שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח קנ בתהלים), שלדעת רש"י (שבת קיח, ב) הם עיקר פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום.

אחריהם במעלה, כל שאר הפרקים הפותחים ומסיימים ב"הללויה", שלדעת הרי"ף והרא"ש הם הנקראים בתלמוד (שבת קיח, ב) פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום. נמצא שכשיש יותר זמן צריך לומר ברציפות את הפרקים מ'אשרי' עד "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה".

אחריהם במעלה, פסוקי קרבן התמיד ופסוקי הקטורת, שמקור אמירתם נסמך על דברי התלמוד (תענית כז, ב), שכל הקורא בענייני הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם.

אחריהם במעלה, 'ויברך דוד' (מ"ב נב, ד), ולאחר מכן יש דעות מה יקדים, והבוחר יבחר.

בשבת יקדים את 'נשמת' לכל פרקי ההללויות, מפני שהיא חלק מ'ישתבח'. ואח"כ יקדים את הפרקים שרגיל לומר בכל יום לפני הפרקים שנוספו בשבת, שהתדיר קודם לשאינו תדיר.

כאן המקום להוסיף, שגם מי שנאלץ להתפלל ביחידות ולקצר את תפילתו כדי שלא יאחר לעבודתו, יקצר על פי הכללים האמורים. וכן מורה שהתעורר מאוחר וצריך להגיע בזמן לתלמידיו, יקצר על פי הכללים האמורים (אג"מ או"ח ח"ד צא, ב).

 ראשון י״ט באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יד, ה

המאחר לתפילה ורואה שהציבור עומד לסיים את פסוקי דזמרה, מוטב שידלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, מפני שמעלת התפילה במניין גדולה ממעלת אמירת פסוקי דזמרה. שכל עניין אמירת פסוקי דזמרה הוא כדי להתכונן לתפילה, שמתוך כך תתקבל יותר, אבל המתפלל במניין בוודאי תפילתו מקובלת ורצויה (ברכות ח, א). לפיכך, המאחר לתפילה מוטב שידלג על רוב ברכות השחר, קרבנות ופרקים מפסוקי דזמרה, כדי שיספיק להתפלל שמונה-עשרה במניין.

אבל על 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' לא ידלג, כדי שלא להפסיד את אמירתם. מפני שברכות פסוקי דזמרה נתקנו על אמירת השבחים שלפני התפילה, ומי שלא הספיק לאומרם לפני התפילה, אינו רשאי לאומרם אחריה. וכדי לומר את הברכות של פסוקי דזמרה, חייבים לומר לכל הפחות פרק אחד, לפיכך יאמר את הפרק החשוב ביותר שהוא 'אשרי'.

וכן צריך להקפיד לומר לפני התפילה את ברכת 'אלקי נשמה' וברכות התורה, שאם לא יאמרם לפני התפילה – יפסידם (מ"ב נב, ט, ובאו"ה שם). וכן צריך לפני התפילה להתעטף בטלית ולהניח תפילין.

ואם אין לו זמן לומר את כל הברכות הללו ו'אשרי' ולהספיק להתפלל במניין, יתפלל ביחידות בלא שום דילוג.

לכתחילה ישתדל לכוון את דילוגיו כך שיספיק להתפלל עם הציבור, היינו עם עשרה שמתפללים עמידה בלחש. אבל אם הוא רואה שלא יוכל לומר את הברכות ו'אשרי' ולהספיק להתפלל בלחש עם הציבור, ישתדל להתפלל עם חזרת הש"ץ, שגם באופן זה הוא נחשב כמתפלל במניין לרוב הפוסקים.

מי שנאלץ לדלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, טוב שישלימם אחר התפילה.

 שבת י״ח באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ח, ג2

כמו בכל 'כוס של ברכה', יש להקפיד שהכוס תהיה נקייה מבחוץ ומבפנים. ומהדרים להבדיל על גביע יפה. וצריך שהכוס תכיל שיעור של 'רביעית הלוג' יין, שהוא כ-75 מיליליטר. (פניני הלכה שבת ו, ה; ולשיטת חזו"א 150 מ"ל). ואם כוס ההבדלה גדולה יותר, מצווה למלאה ביין, שכן ראוי לכבד את הברכה בכוס מלאה. ואף שבשאר כוסות של ברכה, כגון בכוס של קידוש או נישואין, ראוי שלא למלא את הכוס ממש עד גדותיה, כדי שהיין לא ישפך. את כוס ההבדלה נוהגים רבים למלא ממש עד גדותיה, כדי שמעט מהיין ישפך, שיש בזה סימן של ברכה (רמ"א רצו, א. ועיין פניני הלכה שבת ו, ו, בשאר דיני כוס של ברכה).

לכתחילה טוב שהמבדיל ישתה את כל שיעור 'רביעית' היין שבכוס, כדי שיוכל לברך אח"כ ברכה אחרונה על היין. אמנם מצד מצוות ההבדלה, די שישתה כשיעור 'מלא לוגמיו', היינו שיעור שממלא את חלל פיו כשלחי אחת נפוחה (כמבואר בפניני הלכה שבת ו, ה. ועיין שם בהערה 6 במקרה שלא שתה כמלא לוגמיו. ועיין בפניני הלכה ברכות י, י).

השומעים צריכים לשתוק עד שהמבדיל יסיים לשתות 'מלא לוגמיו', שכיוון שמצוות ההבדלה לאומרה על הכוס, רק לאחר שהמבדיל יסיים לשתות 'מלא לוגמיו' תסתיים ההבדלה. בדיעבד, אם השומע דיבר לפני שהמבדיל התחיל לשתות מהכוס, יצא ידי מצוות הבדלה (שש"כ ס, לט; מח, ו, ועיין פניני הלכה שבת ו, 10).

 שישי י״ז באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ח, ג1

כיוון שתקנו חכמים לומר את ההבדלה על כוס יין, יש לאחוז בכוס בעת ההבדלה. ואוחזים אותה ביד ימין, שהיא היד החשובה. וכן הדין לגבי כל הברכות, שבכל עת שמברכים על דבר מה, יש לאוחזו ביד ימין. לפי זה, בעת שמגיעים בהבדלה לברכת הבשמים, צריך המבדיל לאחוז את הבשמים ביד ימינו. ובאותו זמן רבים נוהגים להניח את הכוס על הצלחת, ולאחר מכן כשמגיעים לברכת ההבדלה, שבים ואוחזים בכוס. ויש מהדרים לאחוז את הכוס גם בעת ברכות הבשמים והנר, וכיוון שיד ימין צריכה להישאר פנויה לצורך אחיזת הבשמים ואח"כ לצורך ההתבוננות בה לאור הנר, אוחזים בינתיים את הכוס ביד שמאל, וכשמגיעים לברכת ההבדלה מחזירים את הכוס ליד ימין (שו"ע רצו, ו; מ"ב שם).

יש נוהגים לומר את ההבדלה בישיבה, שעל ידי הישיבה כל השומעים קובעים עצמם עם המבדיל, לצאת ידי חובתם בשמיעתו (שו"ע רצו, ו). ויש נוהגים לעמוד בהבדלה, כדי לכבד את השבת ביציאתה (רמ"א). וכדי שיהיה ניכר שכולם מתכוונים לצאת ידי ההבדלה בשמיעה, צריכים השומעים לעמוד סביב המבדיל. בדיעבד, גם מי שעמד רחוק, אם התכוון לשמוע את ההבדלה – יצא ידי חובה.

 חמישי ט״ז באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יד, ד

כיוון שברכת 'ברוך שאמר' היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו'ישתבח' היא הברכה שאחריהם, הרי שכל פסוקי דזמרה הם חטיבה אחת ואסור להפסיק באמצע אמירתם.

אמנם לצורך גדול, כגון למנוע הפסד, מותר להפסיק בדיבור (טוב שיאמר לפני ההפסק ואחריו פסוקי 'ברוך ה" שלפני 'ויברך דוד'. עי' מ"ב נא, ז). וכן כדי למנוע עלבון מותר לומר שלום (עיין פניני הלכה תפילה טז, ו; ודין הפסקה בין ישתבח לברכו מבואר בפניני הלכה תפילה טז, ב).

הנצרך להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, אף שיש אומרים שכדי לא להפסיק באמצע פסוקי דזמרה, מוטב שידחה את ברכת 'אשר יצר' לאחר התפילה. מכל מקום יותר טוב לברך 'אשר יצר' מיד, שאם ידחה אותה לאחר התפילה – אולי ישכחנה.

אם שמע באמצע פסוקי דזמרה ברכות או קדיש, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", אבל אמן מותר לענות. ואף שמותר לענות אמן – אין חובה לענות, שהואיל והוא עוסק במצוות אמירת פסוקי דזמרה הוא פטור מהמצווה לענות אחר דברים אחרים שבקדושה. ומי שמכוון כראוי בפסוקי דזמרה וההפסקה לעניית אמן תטריד את כוונתו, מוטב שימשיך לאומרם בכוונה, ולא יענה אמן. אבל אם שמע את הציבור אומרים קדושה, יעמוד ברגליים צמודות ויצטרף אליהם, כדי שלא יבלוט כמי שאינו משתתף עם הציבור בדברים שבקדושה. וכן אם הגיעו ל'מודים דרבנן' או 'ברכו', ישחה מעט ויענה עמהם. ואם הוא מתפלל במניין שנמצא בפסוקי דזמרה, ושמע ממניין אחר קדושה או 'מודים' או 'ברכו', רשאי להמשיך לשבת ולומר פסוקי דזמרה, הואיל ואינו נראה כפורש מהציבור בזה שהוא ממשיך להתפלל כסדרו.

אין לקרוא לתורה למי שנמצא בפסוקי דזמרה. ורק אם הוא כהן או לוי, ואין שם כהן או לוי אחר, יקראוהו לתורה. וכיוון שהוא באמצע פסוקי דזמרה, לא יפסיק כדי לבקש מהגבאי לומר לו 'מי שברך'. ואם הגבאי טעה וקרא לישראל שעומד באמצע פסוקי דזמרה – יעלה, משום כבוד התורה והציבור (מ"ב נא, י).

רביעי ט״ו באדר א׳ ה׳תשע״ו
שושן פורים קטן
פניני הלכה תפילה יד, ג

אומרים את הזמירות בנחת ולא במרוצה (שו"ע נא, ח).

מפני מעלתה המיוחדת של ברכת 'ברוך שאמר', שרומזת לעניינים עליונים, נהגו לאומרה בעמידה (מ"ב נא, א; כה"ח א). ולמנהג אשכנז עומדים גם בברכת 'ישתבח' החותמת את פסוקי דזמרה, ולמנהג ספרד אין עומדים (רמ"א נא, ז, כה"ח מב).

וכן נהגו לעמוד ב'ויברך דוד' עד "אשר בחרת באברם", משום כבודה של מלכות ישראל שנוסדה על ידי דוד המלך.

אחד משני הטעמים לאמירת 'אשרי' (תהלים קמה) הוא מפני שנזכר בו הפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", צריך לומר פסוק זה בכוונה. ואם אמרו בלא כוונה – צריך לחזור ולאומרו בכוונה. ואף שכבר הגיע לפרקים אחרים – יחזור לאומרו בכוונה, כי הוא החשוב שבפסוקי דזמרה. ויש אומרים שהואיל ולא כיוון בפסוק העיקרי, כל מה שאמר אחר כך עד סוף הפרק אינו נחשב, ועליו לחזור ולומר מפסוק 'פותח' ועד סוף הפרק (מ"ב נב, טז). אבל לרוב הפוסקים מספיק לחזור ולומר את הפסוק 'פותח' בלבד (שו"ע נב, ז).

שלישי י״ד באדר א׳ ה׳תשע״ו פורים קטן
פניני הלכה תפילה יג, א

נהגו ישראל לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. ואמנם אין על כך תקנת חכמים, ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה גמורה. מכל מקום, כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד (כפי שיבואר בהמשך), ואף תקנו חכמים את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו ישראל לומר את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כחובה.

וכן נכון לומר בכל יום לפני התפילה את פרשת הקטורת, שאף היא היתה מוקטרת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) שבחו מאוד את האומרה בכל יום. וגם הממהר, ראוי שישתדל לומר לכל הפחות את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת.

טוב לומר גם את שאר הפרשיות והתפילות המודפסות בסדר הקרבנות, אבל אין חובה לאומרם.

מי שאין לו זמן לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת וכל פסוקי דזמרה, יותר טוב שידלג על מזמור ל' ("מזמור שיר חנוכת הבית", והספרדים מתחילים "ארוממך ה'") כדי לאומרם. ואם לא יספיק לו הזמן, ידלג גם על 'הודו לה". ואף על 'ויברך דוד' ושירת הים ו'יהי כבוד' אפשר לדלג כדי לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת. מפני שיסוד אמירת פרשת התמיד והקטורת מדברי התלמוד, ואילו פרקים אלו נוספו לפסוקי דזמרה על ידי הסבוראים והגאונים. אבל על עיקר פסוקי דזמרה, כלומר על 'ברוך שאמר', 'אשרי' עד סוף ההללויות ו'ישתבח', לא ידלג כדי לומר את פסוקי הקרבנות. מפני שעיקר פסוקי דזמרה נתקנו לחובה, ואף תקנו ברכות על אמירתם.

שני י״ג באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה יב, ז-ח

הרגיל לשתות תה או קפה בבוקר, ובלעדיהם אין דעתו מתיישבת עליו, מותר לו לשתותם לפני התפילה, שאין בשתייתו גאווה אלא צורך, כדי שדעתו תתיישב ויוכל לכוון בתפילה. ויש אנשים שרק אחר שעתיים מקימתם מרגישים צורך לשתות קפה, ועל כן בימות החול שהתפילה קצרה, מוטב שלא ישתו קפה לפני התפילה, אבל בשבתות וימים טובים, שהתפילה נמשכת בהם זמן רב, מוטב שישתו קפה לפני התפילה.

מי שמתקשה לשתות את הקפה או התה בלא סוכר, רשאי לערב בהם סוכר כדי שיוכל לשתות וליישב את דעתו. אבל לא יוסיף חלב בקפה. ומי שבלא חלב אינו יכול לשתות את הקפה – כיוון שהוא שותה כדי ליישב את דעתו, מותר לו להוסיף גם חלב לקפה.

לפני תפילת השבת רבים מקילים לאכול עוגות, אבל מנהגם מוטעה ואין להם על מה לסמוך. שכל מה שהתירו הוא רק לשתות קפה שנחשב כמים, ומי שהתרגל לשתותו מתמכר לקפאין, ובלא שישתה אותו אין דעתו מתיישבת עליו. אבל אכילת עוגות היא האכילה האסורה לפני התפילה. ורק מי שהוא רעב מאוד או שחושב שבהמשך יהיה רעב מאוד, עד שלא יוכל לכוון כראוי בתפילתו, מותר לו להקל ולאכול מעט עוגות לפני התפילה.

איסור אכילה ושתייה מתחיל מעמוד השחר, שאז הוא הזמן המוקדם ביותר לתפילת שחרית. וגם בחצי שעה שלפני עמוד השחר אסור לקבוע סעודה, שמא יגרר בסעודתו וישכח לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. אבל לאכול אכילת ארעי מותר לפני עמוד השחר. לפיכך, מותר לאכול לפני עלות השחר ירקות ופירות ותבשילים בלא הגבלה. ואפילו תבשילים העשויים ממיני מזונות כפתיתים ואיטריות, מותר לאכול בלא הגבלה לפני עמוד השחר. אבל פת ועוגה מותר לאכול רק בשיעור של פחות מכביצה, שבשיעור זה אין קביעות סעודה (שו"ע רלב, ג, מ"ב לה, שעה"צ פט, לג).

לפני חצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, מותר לאכול הכל. ובכל אופן, בשעה שיגיע עמוד השחר, צריכים להפסיק כל אכילה ושתייה (שו"ע פט, ה, מ"ב כז, וכט).

על פי הקבלה, יש נוהגים להחמיר, שכל מי שקם אחר שינת קבע בלילה, ואפילו קודם חצות הלילה, לא יאכל ולא ישתה עד אחר תפילת שחרית. ואף שלהלכה מותר לאכול ולשתות לפני עמוד השחר, לכתחילה ראוי להיזהר בזה. אבל אם חסרון האכילה או השתייה יגרום לביטול תורה, מוטב לאכול ולשתות לפני עמוד השחר (מ"ב פט, כח). וכן הנוהגים לקום בליל שבת לאמירת בקשות, רשאים לאכול ולשתות, אם על ידי כך הם מתעוררים יותר לעבודת ה' (והנוהגים על פי הקבלה מחמירים בזה יותר, עיין כה"ח פט: כח, מג; יבי"א ח"ה כב, ה-ו).