רוח-רעה בזמננו

שני כ״ט בתשרי ה׳תשע״ו ערב ראש חודש
פנה"ל תפילה ח, ד

על פי דברי הזוהר והמקובלים, יש ליטול ידיים סמוך לקימה מהשינה, כדי שלא להשהות את רוח הטומאה על הידיים. וכן צריך להיזהר שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני נטילת הידיים שחרית, ולכן צריך להכין מים לפני השינה, ולהניחם ליד המיטה, כדי שמיד עם הקימה יוכל ליטול את ידיו (שע"ת א, ב). ויש שהקילו בזה משום שלדעתם כל הבית נחשב כארבע אמות, וכל זמן שאינו צריך לצאת מהבית יותר ממרחק של ארבע אמות כדי ליטול את ידיו, אינו נחשב כמי שמשהה על עצמו רוח טומאה (שו"ת שבות יעקב ג, א).

ויש אומרים שרוח-רעה זו בטלה מהעולם. בעלי התוספות (יומא עז, ב) הזכירו דעה, שרוח-רעה זו אינה שורה באלו המלכויות (ארצות אשכנז). ובעל ה'לחם-משנה' כתב שמשמע מדברי הרמב"ם שאינו חושש לרוח הרעה שנזכרה בתלמוד (שביתת העשור ג, ב). גם המהרש"ל, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה אחד מגדולי הפוסקים באשכנז, כתב שאין רוח-רעה מצויה בינינו (יש"ש חולין ח, לא). וכך כתבו עוד כמה פוסקים.

עוד ישנה מסורת, הקשורה בגרף פוטוצקי, שהיה בן למשפחת אצילים בפולין שהתגייר בסתר ועסק בתורה. לבסוף תפסוהו הנוצרים והציעו בפניו שתי אפשרויות: לחזור לנצרות או להשרף חי. גר הצדק בחר למות בשריפה ולקדש שם שמים ברבים. באותה שעה אמר הגר"א, שרוח הטומאה איבדה מכוחה, ובעיקר ניכר הדבר ברוח הטומאה של שחרית. ולכן תלמידיו אינם מקפידים שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה.

למעשה: לדעת החיד"א, מ"ב (א, ב) ובא"ח, יש להקפיד שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. לעומתם ישנם פוסקים שמקילים בזה, או משום שכל הבית נחשב כארבע אמות, או משום שכיום רוח הטומאה שעל הידיים בטלה (עי' בירור הלכה ד, א, אוצרות יוסף ב). וכך הוא המנהג הרווח. אולם גם לדעת הסוברים שאין אותה רוח-רעה מצויה כל כך אצלנו, נוהגים להקפיד בכל מה שנזכר בתלמוד, היינו ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, ולא לנגוע בפתחי הגוף לפני הנטילה.

רוח-רעה

ראשון כ״ח בתשרי ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה ח, ג

אמרו חכמים (שבת קח, ב), שיש להיזהר לפני הנטילה שהידיים לא יגעו בפה, בחוטם, בעין ובאוזן, מפני שרוח-רעה שורה על הידיים לאחר השינה, והיא עלולה להזיק לאותם האיברים. ורק לאחר שיטול האדם את ידיו שלוש פעמים לסירוגין, תסתלק אותה רוח-רעה מידיו, ושוב אין סכנה אם יגע בידיו באחד מפתחי גופו.

ואף שעיקר טעם הנטילה כדי להתכונן ולהתקדש לקראת תפילת שחרית ועבודת היום החדש, ועל כך תקנו חכמים לברך 'על נטילת ידיים'; מכל מקום אנו חוששים גם לאותה רוח-רעה, ולכן אנו מקפידים ליטול את הידיים שלוש פעמים לסירוגין. דהיינו, קודם נוטלים את יד ימין, ואחר כך את שמאל, ושוב ימין ושמאל, ועוד פעם ימין ושמאל, נמצא שנוטלים כל יד שלוש פעמים לסירוגין.

וכן יש להקפיד שלא לנגוע לפני הנטילה באותם האיברים שיש בהם פתח כלפי פנים הגוף, כמו הפה, האף, האוזניים והעיניים (שו"ע או"ח ד, ג-ד; מ"ב יג). כמו כן צריך להיזהר שלא לנגוע באוכל או משקה לפני הנטילה (מ"ב ד, יד).

טעם העניין מבואר בקבלה (עי' זוהר ח"א קפד, ב), שבלילה, בעת שהאדם נרדם ונשאר דומם ללא מחשבה ומעשה, טועם כל אדם טעם של מיתה, ואז שורה עליו רוח של טומאה. ובעת שהוא מתעורר משנתו רוח הטומאה מסתלקת מכל גופו, ורק בקצה, דהיינו בידיים, נשארת רוח-טומאה. ועל ידי נטילת הידיים שלוש פעמים לסירוגין, מסתלקת רוח הטומאה גם מהן. וכדי לבטלה באופן השלם, יש להקדים בכל סדר הנטילה את יד ימין הרומזת למידת החסד. ולכן לוקחים תחילה את הנטלה עם המים ביד ימין, וכדי ליטול תחילה את יד ימין, מעבירים את הנטלה ליד שמאל, וכך נוטלים תחילה את ימין ואח"כ את שמאל, וחוזר חלילה עד שלוש פעמים כל יד (עי' כה"ח ד, יב; לטעם נוסף ע"ש יט, עפ"י סולת בלולה).

מנהגי שניים מקרא ואחד תרגום

שבת כ״ז בתשרי ה׳תשע״ו
פנה"ל שבת ה, י

יש נוהגים לקרוא ביום שישי שניים מקרא ואחד תרגום, ומשתדלים שלא להפסיק מתחילת הקריאה ועד סיום הפרשה (האר"י, של"ה, כה"ח רפה, ג וטו). ויש נוהגים לקרוא בכל יום אחת משבע העליות, עד שבשבת משלימים את כל הפרשה (גר"א, מ"ב רפה, ח). בכל אופן, כל שקרא במשך השבוע שניים מקרא ואחד תרגום – יצא.

לכתחילה קוראים את המקרא פעמיים ואח"כ את התרגום. למנהג האר"י קוראים כל פסוק פעמיים מקרא ואחד תרגום. ולמנהג השל"ה והגר"א, קוראים כל פרשייה פעמיים ואח"כ את תרגומה. פרשייה הכוונה לפרשה פתוחה או סתומה. ושני המנהגים טובים (מ"ב רפה, ב; כה"ח ג).

בדיעבד הסדר אינו מעכב, ואם קרא פעם מקרא ואח"כ תרגום ואח"כ מקרא – יצא (לבוש, ערוה"ש רפה ג). וכן אם קרא את הפרשה שלא כסדרה, שהקדים את סוף הפרשה לתחילתה – יצא. העיקר שיקרא את כל הפסוקים – פעמיים מקרא ופעם תרגום. וכן מי שמלמד את פרשת השבוע לילדים, אינו צריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, כי ברור שתוך שהוא מלמדם הוא קורא כל פסוק פעמיים ומפרשו (שו"ע רפה, ו).

מי שלא הספיק לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום עד הקריאה בתורה, מצד הדין רשאי לקרוא לעצמו שניים מקרא ואחד תרגום בשעת הקריאה (שם, ה). אלא שיש אומרים שאין נכון לנהוג כן, ולכן יותר טוב שיקרא יחד עם בעל הקורא בלחש, ותעלה לו הקריאה לפעם אחת מקרא (מ"ב רפה, יד). ואם רק שמע את הקריאה בלא שקרא עמו בלחש, נחלקו האחרונים אם נחשבת לו שמיעתו כקריאה אחת (מ"ב שם, ב).

מי שלומד את הפרשה עם רש"י, אם נוח לו יותר לקרוא פרשייה שלמה מקרא ואח"כ פסוק פסוק עם רש"י, יכול ללמוד כך. אלא שאותם הפסוקים שאין עליהם פירוש, צריך לקרוא פעם נוספת, כדי שיקראם שלוש פעמים (מ"ב רפה, ה). ואם ירצה, יוכל לקרוא בתחילה שתי פעמים את המקרא עם פירוש רש"י, ובעת הקריאה בתורה, יקרא את כל הפרשה בלחש עם בעל הקורא, ויועיל לו להשלמת הפעם השלישית באותם הפסוקים שאין עליהם פירוש.

נשים פטורות מחובת קריאת התורה ומקריאת שניים מקרא ואחד תרגום, ואם ירצו להשתתף בקריאת התורה וללמוד את פרשת השבוע, יש להן מצווה (פנה"ל תפילת נשים ב, י).

שניים מקרא ואחד תרגום

שישי כ״ו בתשרי ה׳תשע״ו
פנה"ל שבת ה, ט

בנוסף לקריאה בתורה שבבית הכנסת, תקנו חכמים לקרוא בכל שבוע את הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום. והעושה כן מאריכים לו ימיו ושנותיו (ברכות ח, א). בזמן שתקנו חכמים תקנה זו, המוני ישראל דיברו ארמית, וכיוון שהיו קוראים את התרגום הארמי שחיבר אונקלוס הגר, היו מבינים את הפרשה.

במשך הדורות גלו ישראל למקומות שונים בהם דיברו בשפות אחרות, והארמית כבר לא היתה ידועה להמוני העם, והתעוררה שאלה, האם אפשר במקום התרגום לארמית לקרוא את הפרשה עם תרגום לשפת המקום או עם פירוש רש"י.

לגבי שאר התרגומים, דעת רוב הפוסקים, שאין הם משתווים במעלתם לתרגום אונקלוס, שנתחבר בתקופת התנאים ויסודו מסיני, ולכן אין יוצאים בהם ידי חובה. אבל לגבי פירוש רש"י, הוסכם שאפשר ללומדו במקום תרגום אונקלוס, מפני שרש"י מפרש את הדברים הקשים שבתורה כמו שמפרש התרגום ואף יותר בהרחבה.

ויש מהדרים לקרוא את כל הפרשה שניים מקרא עם תרגום אונקלוס ועם פירוש רש"י, מפני שמעלת פירוש רש"י שמרחיב בפירושו ומביא את דברי חז"ל, ומעלת תרגום אונקלוס שיסודו מסיני, ולכן כתבו המקובלים, שאף מי שאינו מבין ארמית, יש לו תועלת בקריאת תרגום אונקלוס (שו"ע רפה, ב).

זמן קריאת שניים מקרא ואחד תרגום מתחיל מזמן תפילת מנחה של שבת, שאז מתחילים לקרוא את פרשת השבוע הבא. וזמנה נמשך עד סעודת שחרית של שבת, שכן מסופר על רבי יהודה הנשיא שציווה לבניו, שלא יאכלו סעודת שחרית של שבת לפני שישלימו קריאת שניים מקרא ואחד תרגום. ואם כבר אכל, ישלים את הקריאה עד לתפילת מנחה, שאז מתחילים את קריאת הפרשה הבאה. ואם לא הספיק, ישלים את הפרשה עד סוף יום שלישי, ששלושת הימים הראשונים של השבוע קשורים לשבת הקודמת. ומי שלא הספיק להשלים את הפרשה עד אז, יקפיד להשלימה עד סיום התורה בשמחת תורה (שו"ע רפה, ד).

נטילת ידיים של שחרית

חמישי כ״ה בתשרי ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה ח, א

תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך על הנטילה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".

על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל אבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. וכשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים.

ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר הוא קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.

במילים אחרות, לדעת הרא"ש נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' שבכל היום.

(עיין פנה"ל תפילה ח, ד; ט, ה-ו, לקמן יט חשון, בדין הנשאר ער כל הלילה או הקם באמצע הלילה, לעניין ברכות השחר וענט"י).

מנהג חסידות בלבישת הבגדים ונעילת הנעליים

רביעי כ״ד בתשרי ה׳תשע״ו
פנה"ל תפילה ז, ג

מנהג חסידות להקדים בכל דבר את הימין לשמאל, מפני שהתורה החשיבה יותר את הימין (בהזאה על בוהן יד ורגל). ועל פי הקבלה הימין רומז לחסד והשמאל לדין, ויש להגביר את החסד על הדין. לכן מדקדקים החסידים לאכול ביד ימין. וכן בעת רחצה וסיכה, מקדימים יד ימין ליד שמאל, ורגל ימין לרגל שמאל. והרוחץ את כל גופו, יקדים תחילה את ראשו ואח"כ יקדים ימין. גם בשעה שמתלבשים, מנהג חסידות להקדים תחילה את השרוול הימני לשמאלי, וכן במכנס ובגרב. וכשיסיר את בגדיו, יסיר תחילה את השמאלי.

לגבי הנעליים הדין מורכב. מצד אחד יש מקום להקדים את הימין, ומנגד לומדים מקשירת התפילין על יד שמאל, שבכל ענייני קשירה יש להקדים את השמאל. לפיכך ינעל תחילה את נעלו הימנית בלא קשירת השרוכים, ובזה יקדים את הימין, ואח"כ בקשירת השרוכים יקדים את השמאלית (שבת סא, א; שו"ע או"ח ב, ד).

מי שהוא שמאלי בידו ורגלו, יקדים את הימין הן בנעילה והן בקשירה.

מגמת ההלכה, שכל פעולה שאנו עושים, ואפילו פעולה שגרתית כנעילת הנעליים, תהיה עד כמה שאפשר בתכלית הדיוק. הרי ממילא כל אחד נועל בכל יום את נעליו, ואם כן מדוע שלא ילמד לעשות זאת באופן השלם ביותר. ברור עם זאת שמי שהפך את הסדר, אינו צריך לחלוץ את מנעליו כדי לשוב ולנעול אותם כסדר הראוי. על ידי הלכות אלו, מלמדים אותנו חז"ל לייחס ערך לכל פעולה שאנו עושים. ומתוך כך, אנו לומדים להבין באופן עמוק יותר, את כל פרטי המעשים המרכיבים את חיינו.

התלבשות בצניעות

שלישי כ״ג בתשרי ה׳תשע״ו אסרו חג
פנה"ל תפילה ז, ב

בעת שאדם מתלבש, אפילו כשהוא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות. ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו (עי' פנה"ל תפילה ז, ב לדיני לבישת 'לבנים').

ומנהג חסידות להיזהר, שכל מה שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יכסה גם בהיותו לבדו. ולכן מנהג חסידות שגם בהיותו לבדו בחדרו, לא ישהה בלא גופיה. ואפילו כשירצה להחליף גופיה מנהג חסידות שיעשה זאת בחדר הרחצה.

בשעה שאדם מצטער מחמת החום הגדול, גם לפי מנהג החסידות, הוא רשאי להסיר את הגופיה, אבל ודאי שלא יגלה את ערוותו. ותלמידי חכמים נוהגים להחמיר יותר, וגם כשהימים חמים והם לבדם בחדרם אינם מסירים את הגופיה, וגם אינם יושבים בביתם עם חברים קרובים או בני משפחה בלא חולצה.

וכל זה כשאין צורך ממשי, אבל כשיש צורך, כגון לשם רחצה או רפואה, מותר לגלות את מקום הערווה (אג"מ יו"ד ח"ג סח, ד).

תפילת הגשם

שני כ״ב בתשרי ה׳תשע״ו שמחת תורה
פנה"ל סוכות ז, ד

מצד עונת השנה, היה מקום להזכיר את הגשם ולבקש עליו כבר מתחילת חג הסוכות, מפני שאז מתחילה תקופת הגשמים. אלא שהגשם נחשב לסימן קללה בחג הסוכות, שכשהוא יורד אי אפשר לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, לפיכך דחו את הזכרתו עד לאחר חג הסוכות. וקבעו להתחיל להזכירו בתפילת המוסף של שמיני עצרת, מפני שאז כל הציבור נמצא בבית הכנסת, ויכולים להכריז בפני כולם להתחיל להזכיר את הגשם. אבל לתפילת ערבית לא כולם היו באים. ולפני תפילת שחרית אי אפשר להכריז, שאין להפסיק בין גאולה לתפילה (ב"י ושו"ע קיד, א-ב).

יחד עם תחילת הזכרת הגשמים אומרים את תפילת הגשם, שבה אנו מבקשים על גשמי השנה הבאה שירדו לברכה. ונוהגים לפתוח לקראתה את ארון הקודש, ולאומרה בכוונה ותחנונים. מנהג אשכנזים להשוות תפילה זו לתפילת הימים הנוראים, והחזן לובש 'קיטל' ואומר את התפילה במנגינה דומה למנגינת הימים הנוראים.

מנהג יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז, לומר את תפילת הגשם לפני תפילת מוסף. ומנהג רוב יוצאי אשכנז, לומר את תפילת הגשם בתוך חזרת הש"ץ של תפילת מוסף, יחד עם הזכרת הגשם. ולמנהג זה, הגבאי צריך להכריז בקול לפני תפילת הלחש – "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומכוח הכרזה זו, למרות שעדיין לא אמרו את תפילה הגשם, הקהל צריך להזכיר את הגשם בתפילת הלחש של מוסף.

לכאורה כבר בתפילת ערבית של מוצאי החג צריך להתחיל לבקש על הגשמים, אלא שדאגו חכמים לעולי הרגל שבאו מרחוק, ולכן דחו את בקשת הגשמים בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון. כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף היום אנו ממשיכים במנהג היקר הזה שמזכיר את ימי בית המקדש.

השוכח להזכיר גשמים במוסף ובתפילות שלאחר מכן, כיוון שאמר 'מוריד הטל' אינו צריך לחזור. ואם לאחר שיגיע ליל שביעי במרחשוון ישכח לבקש גשמים, עליו להשלים את הבקשה בברכת 'שומע תפילה'. ואם שכח, יחזור לברכת השנים, ואם סיים את תפילתו, עליו לחזור ולהתפלל (עיין פנה"ל תפילה יח, ד-ה).

נמשלה התורה למים, "מה מים – חיים לעולם, כך דברי תורה – חיים לעולם" (ספרי עקב מ"ח). שהמים נותנים חיים לגוף, והתורה נותנת חיים לנשמה. ולכן ראוי בתפילת הגשם לכוון גם על המים הרוחניים, שנזכה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה ברוכה בתורה.

גם בחוץ לארץ שמקיימים שני ימים טובים של גלויות, מתחילים להזכיר גשמים ב'שמיני עצרת', וביום השני שנקרא 'שמחת תורה' משלימים את התורה.

הושענא רבה

ראשון כ״א בתשרי ה׳תשע״ו הושענא רבה
פנה"ל סוכות ו, א; ג

יש שנהגו לקיים שמחה גדולה בליל הושענא רבה כמו בשאר הלילות של חג הסוכות (זרע אמת ב, קנז). אבל המנהג הרווח ללמוד תורה בליל הושענא רבה, ומשלבים את הלימוד בשמחת החג, אבל אין עורכים ריקודים עם תזמורת. ומנהג חסידות להישאר ער ולעסוק בתורה בכל ליל הושענא רבה, כדי לתקן את פגמי הנפש ולהזדכך לקראת גמר הדין. והיו שנהגו לקרוא בליל זה את כל התורה (שבולי הלקט שע"א). ועל פי האר"י סודר 'תיקון' שעיקרו קריאת ספר 'דברים' ו'תהלים' (כה"ח תרסד, ג-ד).

מנהג ישראל ליטול ערבה ביום השביעי זכר למקדש, וחובטים בה על הקרקע או על הכלי, כפי שהנהיגו הנביאים בזמן שבית המקדש היה קיים (רמב"ם הל' לולב ז, כב). ונחלקו האמוראים האם הנביאים קבעו את החבטה בתורת תקנה שמברכים עליה, או כמנהג שאין מברכים עליו (סוכה מד, א-ב, רש"י). למעשה נפסק שהוא מנהג ואין מברכים עליו (שו"ע תרסד, ב).

אורך הערבה צריך להיות שלושה טפחים כערבה שבלולב. מעיקר הדין אפשר להסתפק בערבה אחת לחיבוט, וכיום נוהגים על פי האר"י ליטול חמש ערבות (שו"ע תרסד, ד; מ"ב טז). יש שהעדיפו שלא לאגוד את חמש הערבות יחד, ויש שהעדיפו לקושרם יחד, וכך נוהגים (מ"ב תרסד, יז; כה"ח לה).

למרות שלמצוות ארבעת המינים, אם נשרו מהערבה רוב העלים – נפסלה, למנהג חיבוט הערבה מספיק שיישאר בערבה עלה אחד בלבד. אמנם אין ראוי להקל בזה, אלא נכון להדר במצווה ולקיים את החיבוט בערבות נאות וכשרות ללולב (שו"ע רמ"א תרסד, ד; כה"ח תרסד, לד).

לכתחילה נוהגים לקחת למנהג החביטה ערבות חדשות שעוד לא חבטו בהן, אבל להלכה אנשים רבים יכולים לקיים את המצווה באותן הערבות. מפני שהחבטה אינה פוסלת אותן, וכל עוד אורך הערבות שלושה טפחים ונותר בכל אחת מהן עלה אחד, אנשים נוספים יכולים לקיים בהן את מנהג המצווה.

חובטים בערבה פעמיים או שלוש על קרקע או כלי (רמב"ם, שו"ע תרסד, ד). ועל פי האר"י נוהגים לחבוט חמש פעמים על הקרקע. כמה אחרונים כתבו שטוב לחבוט תחילה על הקרקע כמנהג האר"י, ואח"כ על כלים כגון ספסלים, מפני שיש סוברים שטוב שייתלשו עלים בחבטה, ועל ידי חיבוט על כלים העלים נתלשים יותר (בכורי יעקב תרסד, טז; מ"ב יט). המדקדקים במנהגי האר"י מקפידים לחבוט חמש פעמים על קרקע שאינה מרוצפת, ומקפידים שהערבות ישארו כשרות ללולב עד סוף החבטות (כה"ח תרסד, לז).

נוהגים שלא ליטול את ארבעת המינים והערבות יחד, אלא את שבע ההקפות עורכים עם ארבעת המינים בלבד, ולאחר מכן ממשיכים לומר עמהם פיוטים ותפילות, לאחר מכן מניחים את ארבעת המינים ונוטלים את הערבות ואומרים עוד כמה פיוטים ותפילות וחובטים בערבות (רמ"א תרסד, ז; מ"ב כו, עפ"י האר"י; כה"ח לב). ומנהג תימנים לאחוז בעת ההקפות של הושענא רבה גם את הלולב וגם את הערבות (וכ"כ שו"ע תרסד, ג).

אין יוצאים ידי חובה בערבה שבלולב, שכל זמן שהערבה אגודה עם הלולב אין אפשרות לקיים בה את מצוות החבטה. אבל אם לאחר נטילת הלולב יוציאו את הערבה מאיגוד הלולב, יוכלו לקיים בה את מצוות החבטה (שו"ע תרסד, ה; מ"ב כא).

סוכה שדפנותיה מיריעות בד (סוכה לנצח)

שישי י״ט בתשרי ה׳תשע״ו – חוה״מ סוכות
פנה"ל סוכות ב, זח

גובה דפנות הסוכה צריך להיות לכל הפחות עשרה טפחים (כ-80 ס"מ). וצריך להקימן סמוך לקרקע, ואם נוצר רווח של שלושה טפחים (כ-22 ס"מ) בין הקרקע לדפנות, הדופן פסולה. אבל אין שום הגבלה לרווח שבין הדופן לסכך, מפני שרואים את הדופן כאילו היא ממשיכה לעלות עד לסכך (שו"ע תרל, ט).

מותר לעשות דפנות על ידי העמדת מוטות או מתיחת חוטים חזקים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה, שעל ידי כך חל עליהם דין 'לבוד'. כלומר, כיוון שיש ביניהם פחות משלושה טפחים (כ-22 ס"מ), הרי שכל השטח שביניהם נחשב מבחינה הלכתית מחובר (מאוחה). ואף שהרוח והשמש נכנסים שם, המוטות או החוטים נחשבים כדופן. ואין זה משנה אם המוטות או החוטים במאונך או מאוזן, כל שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, הרי הם לבודים. אלא שיש סוברים שהואיל וזו מחיצה גרועה, היא צריכה להקיף את הסוכה בכל ארבע דפנותיה (מ"א, ופתח כמובן שאינו פוסל). ואם המחיצה עשויה שתי וערב, כדוגמת גדר-רשת שמקיפים בה חצירות, אין זו מחיצה גרועה, ומספיק להקיף בה את הסוכה בשתי דפנות ועוד טפח (כמבואר בפנה"ל סוכות ב, ו). ומכל מקום צריך שהסוכה תהיה ראויה לאכילה ושינה בלא צער (כמבואר בפנה"ל סוכות ב, יד).

בדורות האחרונים החלו לייצר 'סוכות לנצח', היינו סוכות שמסגרתן מברזל ודפנותיהן מיריעות בד עבה (ברזנט). סוכות אלו מצויות מפני שזול לייצר אותן ולשווקן, קל לבנותן ולפרקן, ונוח לאחסנן. אלא שיש מפוסקי זמננו שפקפקו בכשרותן, מפני שלדעתם דפנות הסוכה צריכות להיות יציבות, וכאשר הרוח מניעה אותם אנה ואנה, הן פסולות.

אמנם להלכה, סוכות אלה כשרות, מפני שכל מה שהזהירו הראשונים הוא, שלא לעשות דפנות מיריעות שאינן מחוברות למטה, וכשהרוח נושבת בהן, הן עולות מעל שלושה טפחים מהקרקע ונפסלות בכך מלשמש דופן. ואף יש חשש שמא הרוח תנתק אותם לגמרי ממקום חיבורן. אבל ב'סוכות לנצח' אין חשש כזה, שכן היריעות מחוברות היטב מכל צדדיהן. ולכן סוכות אלו כשרות ואפשר לברך על הישיבה בהן. והרוצים להדר, מוסיפים בהן מוטות כדי ליצור דופן על ידי 'לבוד'.