הלכה יומית

 חמישי ב׳ באדר א׳ ה׳תשע״ו
פניני הלכה זמנים יד, ג

כידוע החודשים נקבעים על פי מחזור הלבנה, ואילו השנים על פי עונות השנה התלויות במחזור החמה, וזאת מפני שחג הפסח צריך להיות תמיד בתקופת האביב, שנאמר (דברים טז, א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלוֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". כדי להתאים את החודשים לשנת החמה, צריכים לעיתים לעבר את השנה, היינו להוסיף עוד חודש אחד, שתהיה אותה שנה בת שלושה עשר חודשים. ואין מעברים אלא חודש אדר, ועל ידי כך דוחים את חודש ניסן, כדי שיחול באביב. בעבר היה בית הדין מחליט על עיבור השנים לפי מצב החקלאות וחשבון השנה, ואילו כיום שאין לנו בית דין סמוך, קבעו חכמים מחזור קבוע של תשע עשרה שנה, שמתוכו שתים עשרה שנים פשוטות ושבע מעוברות.

בשנה מעוברת מקיימים את ימי הפורים וקריאת ארבע פרשיות באדר השני. פורים – כדי לסמוך את השמחה על גאולת פורים לגאולת מצרים. וארבע פרשיות, מפני שפרשיות 'שקלים', 'פרה' ו'החודש', נתקנו כהכנה לקראת חודש ניסן. ופרשת 'זכור' צריכה להיקרא לפני פורים שאף הוא באדר שני (עי' מגילה ו, ב).

אולם גם באדר הראשון יש חגיגיות מסוימת. לפיכך, אין מתענים ומספידים ונופלים אפיים בי"ד וט"ו שבאדר הראשון. ונכון להרבות בסעודה ביום י"ד שבאדר הראשון, והוא נקרא 'פורים קטן' (שו"ע רמ"א תרצז, א).

וכן מה שאמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", משמע שמרבים בשמחה משנכנס אדר הראשון (זמן בר מצווה ויורצייט מבואר בהערה 4).

 רביעי א׳ באדר א׳ ה׳תשע״ו ב׳ דראש חודש
פניני הלכה זמנים א, יג

אין להפסיק באמצע הלל אפילו בשתיקה. אבל לצורך חשוב, כמו למנוע עלבון – מפסיקים. וכן מותר להפסיק כדי לענות דברים שבקדושה. ויש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, והקורא אותו שלא כסדר, לא יצא, ועליו לחזור לקרותו כסדר מהמקום שטעה (שו"ע תכב, ד-ו). נכון לקרוא את ההלל בנחת ובנעימה, ורבים נוהגים לזמר חלקים ממנו.

תקנו לאומרו מיד אחר תפילת שחרית, שמתוך הזכרת עניינו המיוחד של ראש חודש בתפילת עמידה באמירת 'יעלה ויבוא', נכון להמשיך בשבח והלל לה' על שקידש את ישראל וראשי חודשים. בדיעבד, אפשר לאומרו כל היום, שמעיקר הדין כל היום כשר לקריאת ההלל (משנה מגילה כ, ב).

ישנם מנהגים שונים בסדר אמירת ההלל – איזה פסוקים כופלים ואיזה פסוקים אומר החזן ואחריו הקהל, וכל המנהגים טובים, וכל מקום ימשיך במנהגו (סוכה לח,א-לט,א; שו"ע תכב, ג).

נוהגים שהחזן אומר בקול רם ארבעה פסוקים (תהלים קיח): "(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג אשכנזים הקהל עונה אחר החזן ארבע פעמים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ולמנהג ספרדים הקהל חוזר על הפסוק שאמר החזן.

במנהג כפילת הפסוקים, התקבל בדורות האחרונים המנהג לכפול את כל הפסוקים מ"אוֹדְךָ" ועד סוף ההלל (תהלים קיח, כא-כט). והטעם לאמירתם פעמיים, מפני שבתחילת המזמור יש חזרה על כל עניין פעמיים, ומהפסוק "אוֹדְךָ" כבר אין חוזרים, ואנו ממשיכים את הרעיון של המזמור וכופלים את שאר הפסוקים. ועוד שפסוקים אלו נאמרו על ידי דוד, ישי אבי דוד ואחיו של דוד, כמסופר בתלמוד (פסחים קיט, א), ומפני חשיבותם רצו לאומרם פעמיים.

את הפסוק "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (שם קיח, כה), כופלים באופן מיוחד, תחילה אומרים את חציו הראשון פעמיים, ואח"כ את חציו השני פעמיים.

 שלישי ל׳ בשבט ה׳תשע״ו א׳ דראש חודש
פניני הלכה זמנים א, יב-יג

מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו של ראש חודש, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (הלל השלם הוא פרקים קיג-קיח בתהלים, ומדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).

נחלקו הראשונים בעניין הברכה. לדעת הרמב"ם ורש"י, כיוון שיסוד אמירת הלל בראש חודש ממנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, הרא"ש והר"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה, מנהג האשכנזים שאפילו יחיד מברך על ההלל. ומנהג הספרדים שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך כלל. ומנהג רוב הספרדים מצפון אפריקה, שהחזן מברך בתחילה ובסוף בקול רם ומוציא בברכותיו את כולם, אבל המתפלל ביחיד אינו מברך. וכל אדם ימשיך במנהגו.

יש להשתדל לומר את ההלל בציבור. ולדעת רבים מי שאיחר והגיע לבית הכנסת בשעה שהציבור אומר הלל, יאמר עמהם הלל, ואח"כ יתחיל בפסוקי דזמרה (מ"ב תכב, טז, ילקוט יוסף תכב, ח, ולכה"ח לח, עפ"י האר"י, אין לשנות את סדר התפילה).

קריאת ההלל צריכה להיות בעמידה, שהיא עדות על שבחו של ה', ועדות נאמרת בעמידה. בדיעבד אם אמר הלל בישיבה או שכיבה יצא, וחולה שאינו יכול לעמוד, לכתחילה יאמר את ההלל בישיבה או שכיבה (שו"ע תכב, ז, מ"ב כח).

שני כ״ט בשבט ה׳תשע״ו ערב ראש חודש
פניני הלכה תפילה ו, ד

בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש, והיה עליו לנהוג כמותם בענייני הלכה ותפילה. וכן מצינו משפחת 'אשכנזי' שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה 'אשכנזי' מפני שהיגרה מאשכנז לספרד. וכן משפחות שהיגרו מספרד לאשכנז, קיבלו עליהם מנהגי אשכנז. ואף אם במשך הזמן היגרו אנשים רבים מקהילה אחת לאחרת, עד שבמשך הזמן נהפכו לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד).

וכן דין אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, שהיא נחשבת כמי שהיגרה מקהילתה לקהילתו, ועליה לנהוג כמותו, בין להקל בין להחמיר. ואינה צריכה לעשות התרת נדרים לשם כך (אג"מ או"ח א, קנח).

אמנם אם אין הדבר מפריע לבעלה, יכולה להמשיך להתפלל כמנהגה הישן (הליכות שלמה א, הערה ז). אבל ראוי שתשתדל לעבור לנוסח בעלה עד שילדיה יגיעו לגיל חינוך, כדי שלא ייווצר אצלם בלבול מכך שהוריהם מתפללים בנוסחים שונים (תפילה כהלכתה ד, הערה ד).

כאשר קהילה שלמה נדדה למקום אחר, כיוון שהיא קהילה בפני עצמה, אין היא נגררת אחר שאר בני המקום, ואינה צריכה לשנות את מנהגיה (באו"ה תסח, ד). ואפילו אם בני המקום הוותיקים הם הרוב, כל זמן שהחדשים מאוגדים כקהילה עצמאית, עליהם להמשיך במנהגיהם הראשונים. וכן הדין בארץ ישראל, שבחסדי ה' זכינו לקיבוץ גלויות, ומכל עדה עלו רבים וביניהם תלמידי חכמים, וכל עדה ועדה הקימה לעצמה בתי כנסת משלה, ממילא אין עדה אחת מתבטלת כלפי חברתה, ועל כל עדה לשמור את מנהגיה.

ראשון כ״ח בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ו, ג2

מי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה; ובשני מתפללים בנוסח אחר, אבל יש בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. וכן לגבי בחירת ישיבה, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא יש לבחור את הישיבה שבה יוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, כגון שהם מבוגרים או צעירים ממנו, או שהם מעטים ואינם יוצרים חיי קהילה. ובשני מתפללים בנוסח שונה אבל ישנה שם קהילה מגובשת שמתאימה לו. אם הוא סבור שעל ידי השתתפותו בתפילותיהם, הקשר שלו לקהילה הדתית יתהדק, ועל ידי כך רמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר, מוטב שיתפלל עמהם אע"פ שאינם מתפללים בנוסח אבותיו (עיין פניני הלכה תפילה ו, הלכה ה' באיזה נוסח יתפלל שם).

 שבת כ״ז בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ז, ה

מי שאין לו לחם לסעודה שלישית, או שקשה לו לאכול לחם, יכול בדיעבד לקיים את מצוות סעודה שלישית במיני מזונות. ואף שאי אפשר לקיים את מצוות סעודה ראשונה ושנייה במיני מזונות (שו"ע רעד, ד), מכל מקום לגבי סעודה שלישית, יש אומרים שעיקרה לתוספת תענוג ולא לשביעה, ואין חיוב לאכול בה דווקא לחם. לכן בדיעבד אפשר לצאת בה במיני מזונות. ואם גם מזונות אין לו, או שאינו יכול לאוכלם, יאכל בשר או דגים. ואם אין לו בשר או דגים, יאכל פירות, ועדיף לאכול פירות מבושלים, שמבושלים נחשבים יותר כסעודה (שו"ע רצא, ה).

לכתחילה צריך אדם לתכנן את אכילתו כך שיוכל לאכול את הסעודה השלישית לתיאבון, ואם מזדמן לו לאכול את הסעודה השלישית סמוך לסעודה השנייה, ימעט באכילת הסעודה השנייה, כדי שיוכל לאכול את הסעודה השלישית לתיאבון. ומי שלא נזהר בזה והוא שבע, יכול לקיים את מצוות סעודה שלישית במעט יותר משיעור 'כביצה' לחם. ובדיעבד, יכול להסתפק אף ב'כזית' לחם. ואם אפילו 'כזית' לחם או מאכלים אחרים אינו יכול לאכול בלא לצער את עצמו, הפסיד את המצווה (שו"ע רצא, א; מ"ב ב).

צריך להתחיל את הסעודה לפני שקיעת החמה, וכל שהספיק לומר את ברכת 'המוציא' לפני השקיעה, קבע סעודה ומותר לו להמשיך בסעודתו אפילו כמה שעות אחר צאת הכוכבים. אבל אם היה אוכל לפני שקיעת החמה מזונות או פירות וירקות או שותה משקים, כיוון ששקעה החמה צריך להפסיק, מפני שאין בזה קביעות סעודה, וכיוון שכבר התחיל להגיע זמן הבדלה – אסור לו לאכול ולשתות (שו"ע רצט, א; מ"ב ב; ערוה"ש ג-ה; פניני הלכה שבת ח, ח).

מי שלא הספיק לאכול סעודה שלישית ושקעה החמה, רשאי להתחיל לאכול עד שלוש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה, ואח"כ מותר לו להמשיך בסעודתו אפילו כמה שעות. אבל אחר שעברו שלוש עשרה דקות וחצי מהשקיעה, לא יתחיל בסעודה שלישית.

אם היו בסעודה שלישית חתן וכלה ומניין גברים, מברכים בסיומה שבע ברכות. והמזמן, החתן והכלה, שותים מכוס היין אחר ברכת המזון, למרות שכבר יצאו הכוכבים ועדיין לא הבדילו, מפני ששתיית היין של ברכת המזון היא המשך הסעודה שלהם (ועיין פניני הלכה שבת ח, ח, שיש נוהגים לשתות יין מכוס של ברכה גם בלא חתן וכלה).

(לעניין היין בסעודה שלישית, בייחוד לדעת הרמב"ם עי' פניני הלכה שבת ז, ה).

שישי כ״ו בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה שבת ז, ד

הסעודה שמקיימים ביום השבת חשובה יותר מסעודת הלילה, ולכן את המאכלים הטובים ביותר יש לשמור לסעודה השנייה. ואמנם לעניין הקידוש, קידוש הלילה חשוב יותר, כי יש להקדים ולברך על קדושת היום סמוך לכניסת השבת. אולם לעניין כבוד השבת, כבוד היום קודם לכבוד הלילה (פסחים קה, ב; שו"ע רעא, ג).

יש סוברים, שהמכבד את סעודת ליל שבת יותר מסעודת יום השבת צריך להתיירא מעונש, שפגע בכבוד סעודת היום (רש"י גיטין לח, ב). ולכן היו שנזהרו שלא לאכול דגים בסעודת ליל שבת, כדי שלא ייווצר מצב שסעודת ליל השבת תהיה חשובה מסעודת יום השבת (יש"ש שם).

ויש מבארים, שאם יצא שסעודת ליל שבת מכובדת יותר מחמת שניתן להגיש בה תבשילים חמים וטריים, אין בכך פגם. ולכן אין להימנע מלהכין לסעודת ליל שבת דגים שצריכים להגישם חמים, וכן מרק ושאר תבשילים שאם ישהו אותם עד למחרת יתקלקלו, למרות שבפועל יצא שסעודת ליל שבת מכובדת יותר מסעודת היום. אולם בשאר המאכלים, שניתן להגישם הן בסעודת ליל שבת והן בסעודת יום השבת, כמו יין ופירות, יש להקפיד לתת כבוד ועדיפות לסעודת יום השבת. ואצל הרבה אנשים אין בכלל בעיה, מפני שלמרות שמגישים בליל שבת תבשילים חמים וטריים, הם אוהבים יותר את מאכלי היום, כדוגמת החמין והקוגל, שטעמם המיוחד נוצר על ידי השהייתם הארוכה על הפלטה (ערוה"ש רעא, ט).

למעשה, מי שאכן אוהב יותר את מאכלי היום, בוודאי מכבד בכך את סעודת היום. אבל מי שאינו אוהב אותם יותר, צריך להוסיף בסעודת היום מאכלים מיוחדים האהובים עליו, כדי לתת ביטוי לכך שסעודת היום חשובה יותר, ואין צריך לצמצם לשם כך בסעודת ליל שבת.

יש אומרים שראוי לכתחילה מיד לאחר קידוש היום לקיים את הסעודה על הלחם, ולא לטעום לפני הסעודה מזונות ושאר מאכלים. מפני שעיקר מצוות עונג שבת בסעודת השבת, ואם יאכלו לפני כן מאכלים שונים, לא יהיה להם תיאבון לסעודת השבת. ומכל מקום, אין בדבר איסור, שכן גם מה שמענגים את השבת סמוך לקידוש, נחשב בכלל כבוד היום. והעיקר שישאר להם תיאבון גם לסעודה על הלחם, שבה מקיימים את מצוות סעודה שנייה (דרכי משה רמט, ד; באו"ה ב, 'מותר'; ערוה"ש יב-יג).

יש נוהגים לאכול בסעודת שחרית של שבת סעודה קלה חלבית, כדי שישארו ערניים ורעננים ויוכלו ללמוד אח"כ תורה במשך כל היום, ואת הסעודה העיקרית הבשרית מקיימים לפנות ערב בסעודה שלישית (עיין רמב"ם שבת ל, י). ונראה שאף הם יוצאים ידי המצווה, מפני שהעיקר הוא שהסעודה החשובה תהיה ביום השבת.

חמישי כ״ה בשבט ה׳תשע״ו
פניני הלכה תפילה ו, ג1

צריך אדם לשמור על מנהג אבותיו, וסמכו זאת על הפסוק "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). אלא שמנהג זה אינו חשוב יותר מדינים אחרים, ולכן פעמים רבות שהוא נדחה. למשל, אדם שיודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה. אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, ורק לאחר שנים הוא מבין עד כמה הקשר שלו לנוסח אבותיו עמוק ומשמעותי.

אשכנזי שרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י, ולשם כך הוא רוצה להתפלל בנוסח ספרד, שעליו חוברו כוונות האר"י, רשאי לעשות כן. והיו מגדולי אשכנז שמפני זה שינו מנהגם לנוסח ספרד, וביניהם רבותיו של בעל ה'חתם-סופר' – רבי נתן אדלר ורבי פנחס בעל ה'הפלאה', אבל משפחותיהם ותלמידיהם המשיכו להתפלל בנוסח אשכנז, מפני שהבינו שרק הרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י רשאי לשנות, אבל מי שאינו מכוון – ראוי שלא ישנה. אמנם מנהיגי תנועת החסידות עודדו את כל חסידיהם לשנות מנוסח אשכנז לנוסח ספרד-חסידי, למרות שרובם לא ידעו את כוונות האר"י. ואכן גדולי הרבנים חלקו עליהם בתוקף, שהיאך שינו. אבל הם שהיו גדולי עולם החליטו לשנות את המנהג, ומן הסתם היו להם טעמים נכבדים לכך. וכיום כבר אין מערערים עליהם (עי' שערים המצוינים בהלכה יח, ד; אג"מ או"ח ב, כד).

 רביעי כ״ד בשבט ה׳תשע״ו
הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל
פניני הלכה תפילה ו, א-ב

בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות נוצרו הבדלים בין נוסחאות התפילה של העדות השונות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. ואף בעיקר סדר הקורבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקורבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות נעשים בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להיפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

וראוי שכל יהודי ימשיך במנהג אבותיו. ואפילו אם היה ידוע שנוסח מסוים מדויק יותר, ההוראה היא שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו, כי המשכת המסורת חשובה יותר מהדקדוק הפרטני במילה זו או אחרת (ירושלמי עירובין פ"ג ה"ט).

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו ב'צ' ו'ק', והן לגבי הניקוד, כמו בקמץ וחולם. ועל בני כל עדה להמשיך במנהגם. ומכל מקום אם שינו יצאו ידי חובתם, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה (אג"מ או"ח ג, ה, ואפילו בנוסח חליצה שלכל הדעות צריך לבטא את כל אותיותיו, יוצאים בכל מבטאי העדות).

כללו של דבר, לכל מנהג יתרון משלו, ואין בכוחנו להכריע איזה מנהג משובח יותר. וכן כתב בשו"ת 'חתם-סופר' (א, טו), שכל הנוסחים שווים, וזה שהאר"י חיבר את כוונותיו על נוסח ספרד הוא מפני שהיה רגיל להתפלל בו, אבל באמת אילו היה נמצא באשכנז איש כהאר"י, היה מחבר את סדר כל הכוונות לנוסח אשכנז.

ואף אם היינו יודעים שמנהג מסוים יותר מדויק, עדיין היה ראוי שבני כל מנהג ימשיכו במנהגם, מפני שגם במנהג הפחות מדויק יש ודאי נקודות טובות שאינם במנהג האחר. ורק אחר שתוקם הסנהדרין, יהיה מקום לתקן נוסח אחיד, הכולל את הנקודות הטובות שבכל המנהגים. ועדיין יהיה מקום לדגשים שונים בתוספת תפילות ובמנגינות שונות, כנגד י"ב השערים (עי' פניני הלכה תפילה ו, א), כל קהילה לפי עניינה.

שלישי כ״ג בשבט ה׳תשע״ו

איש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, הוא יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגדול – עדיף שירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, אבל לקטן שאינו יכול להיות חזן – תיקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום יחזור אחר המקריא מילה במילה, והקהל יענו אחריו אמן. (לפי כוונות האר"י, יש להקפיד שגדול יאמר יחד עם הקטן את קדישי היתום הכלולים בי"ב הקדישים שצריך לשמוע בכל יום. ועיין פניני הלכה תפילה כג, י).

איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש, אם יש להם נכד ירא שמים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. ונכד מהבן קודם לנכד מהבת. ואם אין להם עדיין נכד ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. והנכד או החתן רשאים לומר קדיש כאשר אחד מהוריהם נפטר, או כשהוריהם מסכימים שיאמר קדיש. אבל מי שהוריו מקפידים עליו שלא יאמר קדיש בעוד שניהם חיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו.

כשאין לנפטר חתן, יאמר האב על בנו קדיש. כשהאב אינו בחיים, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.

כשכל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש, וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. אם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.

ילד קטן שנפטר, אם כבר הגיע לגיל חינוך, אביו צריך לומר עליו קדיש (פ"ת יו"ד שעו, ג). ויש נוהגים לומר קדיש אף על תינוק קטן (עיין פני ברוך לד, ל).

המשכיר עצמו לומר קדיש, יכול להשכיר עצמו עבור כמה אנשים, ובתנאי שיצא לו לומר לפחות קדיש אחד ביום עבור כל אחד מהנפטרים (אג"מ יו"ד א, רנד; ועי' פני ברוך לד, כג-כח).