המנהג הרווח כדעת חכמים, שזמן מנחה נמשך עד סוף היום, ואחר צאת הכוכבים הוא זמן מעריב (ברכות כו, א). אולם לדעת רבי יהודה, זמן מנחה הוא עד פלג המנחה. פלג הוא חצי, כלומר מחלקים את זמן 'מנחה-קטנה' לשניים. וכבר למדנו (הלכה ג) שזמן 'מנחה-קטנה' משעה תשע וחצי (של שעות זמניות) ועד סוף שתים עשרה, כלומר שעתיים וחצי, ואם כן פלג הוא שעה ורבע. הפלג הראשון הוא זמן מנחה, והפלג השני הוא כבר זמן תפילת ערבית לדברי רבי יהודה.
וזאת משום, שבפועל הכהנים היו מזדרזים ושוחטים וזורקים את דם התמיד בפלג הראשון של 'מנחה-קטנה', ולכן אז הוא זמן מנחה. ובפלג השני כבר היו מעלים את איברי המנחה על המזבח, וכיוון שתפילת ערבית נתקנה כנגד העלאת האיברים, אז מתחיל זמנה. ולחכמים, הואיל ומצד הדין אפשר לזרוק את דם התמיד עד סוף היום, גם זמן מנחה עד סוף היום. וזמן ערבית תואם את זמן קריאת שמע של ערבית, שהוא מצאת הכוכבים.
למעשה אין הכרעה במחלוקת זו, ומסקנת התלמוד (ברכות כז, א), שרשאי אדם לבחור לנהוג כחכמים או כרבי יהודה. והוסיפו הראשונים, ובתנאי שיאחז מנהג אחד, שאם ינהג כרבי יהודה, אזי יקפיד שלא יתפלל מנחה אחר פלג המנחה. ואם ינהג כחכמים, אזי יקפיד להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים. אבל אסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, ומעריב לפני צאת הכוכבים כדעת רבי יהודה (עיין להלן כה, ו-ז, שם מבואר שלכתחילה יש לנהוג תמיד כאחת השיטות, ובשעת הצורך אפשר לנהוג כשיטה השניה).[9]