הפנינה היומית – ה כסלו התשפב

י"ד – הידור מצווה

מצווה להדר במצוות, שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – "התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קלג, ב). וכן מצינו שקיבל ה' את מנחתו של הבל שהביא קרבן מבכורות צאנו ומחלביהן, ואילו את קרבנו של קין, שקימץ והביא מפירות האדמה הפשוטים, לא קיבל (בראשית ד, ג-ה; רמב"ם איסורי מזבח ז, י-יא).

אמרו חכמים שמצוות ההידור שיוסיף עד שליש ממחיר המצווה (ב"ק ט, א). שאם למשל הלך לשוק ומצא לולבים כשרים במחירים שונים, מצווה עליו להוסיף שליש על מחירו של הלולב הפשוט ביותר, כדי לקנות לולב יפה יותר. ואם ירצה להדר במצווה ולהוסיף יותר משליש, כדי לקנות לולב יותר מהודר, הקב"ה ישלם שכרו. ובתנאי שתוספת ההידור מעבר לשליש אינה על חשבון קיום מצוות אחרות שקודמות בחשיבותן, ואינה על חשבון תשלום חובותיו וסיפוק צרכי ביתו.

הרי שאם מציעים לאדם שלוש אפשרויות: סט של ארבעת המינים בשישים שקלים, וסט יותר יפה בשמונים שקלים, וסט יותר יפה במאה שקלים. מצוות ההידור מחייבת שיוסיף שליש ויקנה את הסט שעולה שמונים שקלים. ואם ירצה להדר יותר ולקנות את הסט שעולה מאה שקלים, הקב"ה ישלם שכרו.

וכל זה באדם רגיל, אבל מי שמצבו דחוק, אין עליו מצווה להוסיף שליש (יש"ש, מ"א, מ"ב תרנו, ו). ומנגד, מי שזכה לעשירות, ראוי שיהדר ויוסיף יותר משליש. ובמיוחד מי שרגיל תמיד להדר בקניית בגדים ורהיטים, ובהם הוא מוכן להוסיף ולשלם פי כמה ממחיר הבגדים והרהיטים הרגילים, שמצווה עליו להוסיף ולהדר במצוות לפחות כפי שהוא מוסיף בצרכי חול.^[9]

א – זמן המצווה

זמן נטילת לולב ביום ולא בלילה. ונוהגים ליטול את הלולב בשחרית, ומי שלא נטלו בשחרית יטלנו אח"כ, ואם כבר שקעה החמה – יטלנו בלא ברכה, ואם יצאו הכוכבים – הפסיד את המצווה (שו"ע תרנב, א; מ"ב ב).

מצווה ליטול את הלולב בעת אמירת הלל, ולנענע בו בפסוקי "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". והואיל ותקנו חכמים ברכה על נטילת לולב, נוהגים לברך על הלולב לפני אמירת הלל, ויש מקדימים לברך על הלולב בסוכה לפני התפילה (להלן ג).

לכתחילה אין ליטול את הלולב לפני הנץ החמה, שהוא הזמן שהשמש מתחילה להיראות במזרח. אבל מי שהוצרך להשכים לצאת לדרך, ולא יוכל ליטול לולב לאחר הנץ החמה, ייטול לולב בברכה משעה שיעלה עמוד השחר, היינו משעה שייראה האור הראשון במזרח (שו"ע תרנב, א; פ"ה תפילה יא, ב, 1).

כפי שלמדנו (ד, א), על פי התורה מצווה ליטול לולב ביום הראשון של החג בלבד, ורק במקדש מצווה ליטול לולב שבעה ימים. וכך נהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, שבכל העולם נטלו לולב ביום הראשון בלבד, ואילו בשאר הימים, רק העולים לרגל נטלו לולב. וכאשר חל היום הראשון של חג הסוכות בשבת, תושבי ארץ ישראל היו נוטלים לולב, וכדי שלא יבואו לטלטל אותו ברשות הרבים, תקנו שייטלו אותו בבית (סוכה מב, ב). ותושבי חוץ לארץ לא נטלו לולב, מפני שלא ידעו בוודאות אימתי נתקדש החודש בבית הדין, ולכן הוצרכו לעשות מספק שני ימים טובים של גלויות. וכיוון שלא היתה וודאות ששבת היא היום הראשון, גזרו חכמים שלא ליטול בו לולב, שמא למרות שקבעו ליטול את הלולב בבית, יהיו שיטעו ויטלטלו אותו ברשות הרבים תוך חילול שבת (סוכה מג, א).

לאחר שנחרב בית המקדש, תקנו חכמים, שבכל העולם ייטלו לולב שבעה ימים זכר למקדש, ומנגד תקנו שגם בארץ ישראל, אם יחול היום הראשון בשבת, לא ייטלו לולב, כדי שיהיו כל ישראל נוהגים מנהג אחד (סוכה מד, א). וגם לאחר שהחלו לקדש חודשים על פי הלוח, וכבר לא היה ספק לגבי זמנו של היום הראשון, נשאר האיסור במקומו, שלא ליטול לולב ביום ראשון שחל בשבת (רמב"ם הל' לולב ז, טז-יח).

אפשר אולי לומר בטעם העניין, שלאחר חורבן בית המקדש, נחלש כוח השפעתה של מצוות נטילת לולב, ולכן היה צורך לחזקו על ידי נטילת לולב בכל מקום שבעה ימים. ומנגד החשש מפני הפגיעה בכבוד השבת גבר מאוד, שהשבת נותרה יסוד החיים והברכה לקיומם של ישראל. וצריך לומר שקדושת השבת מועילה בזמן הזה במקום נטילת לולב. וכדי שלא יגיעו חס ושלום לחילול שבת, גזרו שגם כאשר היום הראשון חל בשבת לא ייטלו לולב. בפועל יוצא, שבשנים שיום ראשון של חג הסוכות חל בשבת, אין מקיימים את מצוות נטילת לולב מהתורה, מפני שנטילת הלולב בשאר הימים היא מצווה מדברי חכמים.