שהחיינו והטוב והמטיב

שתי ברכות תקנו חכמים על דברים חדשים ומשמחים. האחת: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והשנייה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הטוב והמטיב". ההבדל ביניהן הוא, שכאשר השמחה שייכת לאדם אחד, ברכתו 'שהחיינו'. אולם כאשר השמחה משותפת לשני אנשים ויותר, הרי שהשמחה גדולה יותר, ועליהם לברך 'הטוב והמטיב', שכך הוא פירושה של הברכה: 'הטוב' לי, 'והמטיב' לאחרים. למשל, בני זוג שקונים לעצמם רהיטים כדוגמת שולחן, כסא, תנור חימום או תנור אפיה, הואיל והשמחה נוגעת לשניהם במשותף, יברכו 'הטוב והמטיב'. אבל אדם בודד שקנה לעצמו את אותם הרהיטים יברך 'שהחיינו'.

על קניית בגד חדש ששמחים בו מברכים 'שהחיינו'. ואף שהבעל שמח בזה שלאשתו יש שמלה חדשה, והאשה שמחה שלבעלה יש בגד חדש, מכל מקום הואיל והשמחה המוחשית נוגעת רק לזה שלובש את הבגד, רק הוא מברך 'שהחיינו'.

אמנם הורים שקנו לילדם בגד חדש או קיבלו עבורו בגד חדש במתנה, והם שמחים בו, יברכו 'הטוב והמטיב'. שהואיל והם אחראים על מלבושיו, הם מתכבדים בהופעתו הנאה, ויש להם מזה שמחה מוחשית. וכך יברכו עד הגעת הילדים לגיל מצוות, שעד אז הם אחראים עליהם לגמרי ומלבושיהם בהתאם להנחייתם. ונראה שמשעה שהילדים יגיעו לגיל חינוך (סביב גיל שש), יברכו אף הם על הבגד החדש שלהם 'שהחיינו'

הפנינה היומית – טז כסלו תשפא

ו – פירות בוסר ובר וקנה סוכר

פירות שטעמם חמוץ אך אפשר לאוכלם בשעת הדחק – אם גדלו והבשילו כדרכם – מברכים עליהם את ברכתם. ואם טעמם חמוץ כי הם עדיין בוסר – נחלקו הפוסקים אם אפשר לברך עליהם את ברכתם, ולכן מוטב לברך עליהם 'שהכל'.

על פירות הגדלים בעצי סרק שאינם טעימים כל כך, כמו תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדלים על עצי בר, אע"פ שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כיוון שלא ניטעו לשם כך, אין להם חשיבות והאוכלם מברך 'שהכל'. ואף אם בישלם ונעשו טעימים, כיוון שלא ניטעו כדי לגדל פירות, אין לפירותיהם חשיבות, וברכתם 'שהכל' (שו"ע רג, ד-ה). וכן על גבעולים שיש להם טעם מסוים והם גדלים בר, מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, א). אבל על פירות טעימים, אפילו שגדלו על עצי בר, מברכים 'העץ' (מ"ב רג, ה; רד, יח-יט). לפיכך, על פרי הצבר (סברס) שהוא טעים, מברכים 'העץ' (כה"ח רב, ו). וכן על אגוזים טעימים שגדלים על עצי בר, מברכים 'העץ'.

על מציצת קנה סוכר מברכים 'שהכל', ואף שהקנים גדלים מהאדמה, ולכן יש סוברים שברכתם 'האדמה', כיוון שאין אוכלים את הקנים עצמם אלא רק מוצצים מהם טעם, ברכתם 'שהכל' (שו"ע רב, טו, מ"ב עו).

 

ז – ירקות ופירות הגדלים בעציץ ובמים

על פרי אדמה שגדל בעציץ שאינו נקוב, מברכים 'אדמה', למרות ששורשיו אינם מתחברים לאדמה, הואיל והגדל שם הוא מין אדמה, בנוסף לכך, גם בעציץ עצמו יש אדמה.

יש מסתפקים לגבי עלים ופירות אדמה שגדלו במים בלא אדמה, שאולי כיוון ששורשיהם אינם מחלחלים באדמה, אין נכון לברך עליהם 'אדמה', ולכן הורו שעדיף לברך עליהם 'שהכל' (רשז"א). אולם למעשה, הואיל והם צמחים שרגילים לגדל באדמה, ואף מקורם של הצמחים והפירות הללו בצמחים ופירות שגדלו באדמה, ברכתם 'האדמה' (אול"צ ח"ב יד, יג; הרב אליהו; שבט הלוי א, רה).

אבל על נבטים, שידוע שגדלים על מים, התעורר ספק, שאולי ברכתם 'אדמה' הואיל והם דומים בגידולם לפירות אדמה, ואולי ברכתם 'שהכל' הואיל ואין רגילים לגדלם באדמה. ומחמת הספק נכון לברך עליהם 'שהכל'.

הפנינה היומית – טו כסלו תשפא

ד – משמעות ברכת 'שהכל' ודין ספק

כיוון שיש בברכת 'שהכל' שבח כללי, היא יכולה לפטור את כל מיני המאכלים, שאם טעה ובירך 'שהכל' על פרי עץ או פרי אדמה, ואף על לחם או מזונות או יין – יצא ידי חובה. אלא שלכתחילה יש לברך על כל מין ומין את ברכתו הראויה. ורק כשיש ספק לגבי מאכל מסוים אם ברכתו 'שהכל' או ברכה אחרת, כדי לצאת מהספק מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, יג; רו, א).

כאשר יש ספק לגבי פרי, אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', מברכים 'האדמה' (לעיל הלכה ב). ואף שגם אם נברך עליו 'שהכל' נצא ידי חובה, עדיף לברך 'האדמה' שהיא ברכה מבוררת יותר, שיש בה ביטוי לכך שמדובר בפרי.

כל מה שלמדנו שבמקום ספק מברכים 'שהכל' או 'האדמה', הוא רק במקום שאין את מי לשאול, או שזה ספק שלא הוכרע להלכה. אבל כאשר אפשר לשאול חכם, מה הברכה הראויה, אסור לברך מספק 'שהכל' או 'האדמה', אלא חובה לברר איזו ברכה צריך לברך (שועה"ר רב, כד; מ"ב רב, פד).

ככלל יש עדיפות לומר ברכה מיוחדת לכל סוג של מאכל, שכל סוג מאכל מעניק לאדם תועלת והנאה ייחודית, ואם יברך על כל הסוגים באופן אחיד וסתמי, לא יתן ביטוי לשפע הברכה שהשפיע ה' לעולם. ומנגד, אם יברך על אפרסק ברכה משלו ועל תפוז ברכה משלו, וכך על כל מין ומין, לא יעמוד על המגמה הכללית של הקב"ה בעולמו, אלא ישקע בתוך פרטי הפרטים שבעולם המגושם. על ידי תקנת הברכות לסוגים השונים של המאכלים, יש מצד אחד ביטוי להתפרטות של הברכה האלוקית ומצד שני ביטוי למגמה הכללית. ברכת 'שהכל' היא הברכה שנותרה כמייצגת את העניין הכללי. מצד אחד היא אינה מבוררת, ולכן מעלתה פחותה, וכל אימת שאפשר, צריך לברך ברכה מבוררת. אולם מצד שני היא מבטאת את הרעיון הכללי "שהכל נהיה בדברו". ודווקא בה ישנו דגש על המקור הרוחני של הבריאה, שעל ידי דיבור ברא הקב"ה את עולמו, שככל שנפגשים יותר עם הצד הכללי, האחדותי, שבבריאה – כך עומדים יותר על השורש הרוחני שלו.

 

ה – קליפות וגרעיני הפירות

מפני חשיבותם של פירות העץ ופירות האדמה תקנו להם חכמים ברכות מיוחדות, אבל על שאר הדברים הגדלים על העצים והשיחים לא תקנו ברכה מיוחדת, וממילא אם הם ראויים לאכילה ברכתם 'שהכל'. לפיכך הרוצה לאכול עלים וגבעולים של עץ או שיח חד שנתי, כמו גבעולים רכים שבגפן או בתבואה – מברך 'שהכל' (שו"ע רד, א).[2]

קליפות פרי שרגילים לאכול עם הפרי, כמו קליפת תפוחים, אגסים ומלפפונים, נחשבות כחלק בלתי נפרד מהפרי, ולכן גם מי שאוכלן לבדן, מברך עליהן את ברכת הפרי. על קליפות מלפפונים 'האדמה', ועל קליפות תפוחים ואגסים 'העץ'. אבל על קליפות שאין רגילים לאכול, כמו קליפות תפוזים, אם המתיקו אותן על ידי סוכר או שוקולד, מברכים 'שהכל', שהואיל ורגילים לזורקן, אינן נחשבות חלק מהפרי (מ"ב רב, לט).

האוכל שרביטים לחים של קטניות, כמו תרמילי שעועית ירוקה. אם אוכלם עם השעועית, מברך על השעועית 'האדמה' ופוטר את התרמיל. ואם אוכל את התרמיל לבדו – יברך 'שהכל' (מ"ב רד, ט).

על גרעיני פירות שראויים לאכילה מברכים 'שהכל', מפני שאין הם עיקר הפרי. אבל כאשר הם נאכלים יחד עם הפרי, הרי הם טפלים לפרי וברכת הפרי פוטרתם.

אבל על גרעינים שחורים של חמניות מברכים 'האדמה', מפני שהם עיקר הפרי. וכן על גרעיני דלעת (לבנים), ועל גרעיני אבטיח – מברכים 'האדמה', מפני שמגדלים אותם מזנים מיוחדים שבשרם מועט וגרעיניהם מרובים, ועיקר שתילתם לצורך הגרעינים, וכיוון שהם עיקר הפרי, ברכתם 'האדמה' (עי' שו"ע רב, ג, ומ"ב שם).


[2]. כל מה שרגילים לאוכלו ונוטעים את העץ גם למענו, אבל אינו שייך לעיקר הפרי, ירד ממדרגת ברכת העץ לברכת האדמה, וכפי שלמדנו לגבי התמרות והקליפות של הצלף (ברכות לו, א, שו"ע רב, ו). ואם הוא דבר שלא חושבים עליו בעת הנטיעה, למרות שניתן לאוכלו, ברכתו 'שהכל'. ולגבי אגוז קשיו שגדל על עץ, רצו לומר בתחילה שברכתו 'האדמה', מפני שאגוז הקשיו גדל בקצה הפרי של אותו העץ, וכיוון שאינו עיקר הפרי, ברכתו 'האדמה'. אלא שבאמת עיקר גידולו של העץ הוא בשביל אגוז הקשיו, ולכן מברכים עליו 'העץ', וכ"כ באול"צ ח"ב מו, לו.על קורא, שנקרא כיום לבבות דקל, שגדל בראש דקלים שנקראים פלמיטו, מברכים 'שהכל', מפני שאין האילן ניטע עבורו. ולהיפך, כשחותכים אותו גורמים לפגיעה בצמיחתו (שו"ע רד, א, מ"ב ט). אולם ב'וזאת הברכה' בירור לו, הביא תשובה שכיום נוטעים את הפלמיטו בשביל הקורא, ומחירו גבוה, והוא יותר חשוב מהאגוזים שגדלים עליו. ואע"פ שבשבילו נוטעים את העץ, אין ברכתו 'העץ', מפני שאינו פרי, וכשחותכים אותו הצמח מת. ולכן ברכתו 'האדמה'. ולמעשה, הבוחר יבחר, שבשני הנוסחים יוצאים.

קשת בענן

הרואה את הקשת בענן, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובכל פעם שרואים קשת יש לברך מחדש על ראייתה, למרות שלא עברו שלושים יום מראייתה הקודמת. משום שכל הופעה של קשת היא חדשה, שכן הקשת הקודמת חלפה לה (ברכ"י; מ"ב רכט, ב).

הנוסח המיוחד של הברכה מכוון כנגד הברית שכרת ה' עם נח וזרעו אחריו שלא יהיה עוד מבול על הארץ.

אמרו חכמים (חגיגה טז, א), שאין ראוי להסתכל בקשת, מפני שהקשת מגלה את כבודו ואת בריתו של ה', וכל המסתכל הרבה בקשת אינו חס על כבוד קונו. אבל הסתכלות קצרה כדי לברך את הברכה ודאי מותר. ויש אומרים, שמאחר שאין ראוי להסתכל בקשת, הרואה אותה יברך, אבל אין ראוי לספר לחבירו שהקשת נראית בשמיים (מ"ב רכט, א). ויש אומרים להיפך, שאדרבה נכון לומר לחבירו שיראה את הקשת, כי לכך נועדה, להזכיר לבני האדם שבזכות הברית – ה' מקיים את העולם ויתעוררו לתשובה (ברית כהונה מערכת ק, ג). וכך נוהגים.

תנאים בברכת הטוב והמטיב

אין מברכים ברכת 'הטוב והמטיב' אלא כששותים את היין השני לכל הפחות שני אנשים יחד, מפני שאין שמחה אמיתית בשתייה שאדם שותה לבדו. וכך משמע מלשון הברכה – 'הטוב והמטיב' – הטוב לו והמטיב לחבירו. וכמובן שגם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, נחשבים כשניים ששותים יחד (שו"ע קעה, ד).

ככלל, עדיף שאחד יברך 'הטוב והמטיב' עבור כל שאר המסובים, שעל ידי כך הברכה נאמרת יותר בכבוד. אבל אם הם טרודים באכילתם ואינם מפסיקים לשתות יחד, עדיף שכל אחד יברך לעצמו (עיין שו"ע קעה, ה, ו; ריג, א; ופנה"ל ברכות יב, ז; יג, ח).

אם נגמר להם היין הראשון והביאו יין אחר, אין מברכים על השני 'הטוב והמטיב', כי אין בו כל כך שמחה של ריבוי יין, שהרי הביאו אותו מפני שנגמר להם היין הראשון (מ"ב קעה, ג).

היה להם שם יין שלישי, שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, גם עליו יברכו 'הטוב והמטיב', וכן על יין רביעי והלאה.

אמרו קידוש על מיץ ענבים, ואח"כ בסעודה שתו יין ממש, אין מברכים עליו 'הטוב והמטיב', מפני שלדעת כמה פוסקים אין מחשיבים את מיץ הענבים ליין ראשון, מכיוון שאינו משמח. ואם עירבו בו יין, והרגישו בטעמו, יברכו על היין השני 'הטוב והמטיב', ובתנאי שיהיה שונה מהיין שעירבו עם מיץ הענבים.

הפנינה היומית – יד כסלו תשפא

ב – בין פרי אדמה לפרי עץ

טעה ובירך על פרי אילן 'בורא פרי האדמה', יצא ידי חובה, מפני שגם האילן גדל מן האדמה ונמצא שלא שיקר בברכתו. אבל אם טעה ובירך על פרי אדמה 'בורא פרי העץ', לא יצא, מפני שפרי האדמה לא גדל על העץ, ונמצא שלא אמר ברכה ראויה, ועליו לחזור ולברך 'האדמה'. ולכן על כל פרי שישנו ספק אם הוא פרי אדמה או עץ, מברכים 'האדמה' (שו"ע רו, א).

לעץ יש גזע שמתקיים שנים רבות, וממנו צומחים ענפים ועליהם פירות. ואפילו אם הוא נמוך ונקרא בפינו שיח, כיוון שגזעו מתקיים משנה לשנה הוא נחשב כעץ. למשל, על אוכמניות מברכים 'העץ' הואיל והם גדלים על שיחים שגזעם וענפיהם מתקיימים במשך שנים. וצמח שצריכים לזורעו או לשותלו בכל שנה, ברור שעל פירותיו מברכים 'האדמה'.

לגבי צמחים רב-שנתיים כדוגמת בננות ואננס, נתעורר ספק. מצד אחד בסוף כל עונה גזעם נובל לחלוטין כפירות האדמה, ומצד שני, אין צריכים לזורעם בכל שנה כי הם צומחים מחדש מתוך שורשיהם, והם גם מתנשאים לגובה של ארבעה מטרים כעצים גדולים. לדעת הרא"ש, כיוון ששורשיהם מתקיימים משנה לשנה, ברכתם 'העץ'. ולדעת הגאונים, כיוון שגזעם אינו מתקיים, ברכתם 'האדמה', וכן נפסק להלכה (שו"ע רג, ב-ג). ואפילו לגבי פפאיה התעורר ספק, שאמנם גזע הפפאיה מתקיים כמה שנים, אבל הוא חלול כדוגמת גבעול עבה, וכבר בשנתו הראשונה הוא נותן פרי כמו ירק. וכיוון שיש בזה ספק, גם על פרי הפפאיה מברכים 'האדמה'. וכן על פירות פטל ואסנה מברכים 'האדמה', מפני שבכל שנה הם מוציאים מהאדמה ענפים חדשים, שנותנים פרי בשנתם השנייה ואח"כ נובלים. ולכן גם אין בהם איסור ערלה.[1]

 

ג – על מה מברכים 'שהכל'

על מאכלים שאין גידולם מן הארץ, כגון בשר בהמה, חיה, עוף ודגים, וכן על ביצים, חלב וגבינה, תקנו חכמים לברך "שהכל נהיה בדברו". וכן השותה מים לצמאו מברך 'שהכל'. וכן על פטריות מברכים 'שהכל', ואף שהן נראות כפירות האדמה, כיוון שאינן יונקות את מזונן מן האדמה, ברכתן 'שהכל' (שו"ע רד, א).

וכן על פירות בר ועלים שראויים לאכילה בשעת הדחק מברכים 'שהכל', ואף שגדלו על עץ או מהאדמה, כיוון שאין נוטעים מינים אלו כדי לאוכלם, אין להם חשיבות של פרי, וברכתם 'שהכל' (כמבואר להלן בהלכה ו).

וכן על מיצי פירות, כגון מיץ תפוזים ותפוחים, מברכים 'שהכל', ואף שהמיץ יצא מהפרי, כיוון שנשתנה כל כך עד שהמאכל הפך למשקה, ברכתו 'שהכל' (כמבואר להלן בהלכה טו). וכן על שֵׁכר הנעשה משעורים, או קפה ותה שטעמם נוצר מצמחים או פירות, הואיל ונעשו משקים, ברכתם 'שהכל' (כמבואר להלן יז).

וכן האוכל מאכלים שנתקלקלו אבל עדיין ראויים לאכילה בשעת הדחק, כמו למשל פת שהתעפשה, ותבשיל שנשתנתה צורתו ונתקלקל, מברך 'שהכל'. אבל אם התקלקלו לגמרי עד שאינם ראויים למאכל אדם, אין מברכים עליהם (שו"ע רד, א; מ"ב א-ב).

וכן פירות שרגילים לאוכלם כשהם מבושלים, כגון דלעת ותפוחי אדמה, אם אכלם חיים – מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א, להלן יד).

ככלל אפשר לומר שברכת 'שהכל' נתקנה לשני סוגי מאכלים, האחד, מאכלים חשובים שמקורם מן החי – בשר, מוצרי חלב וביצים, וכן פטריות שיניקתם מהאוויר. השני, מאכלים שהשתנו מטבעם עד שאבדו את ברכתם המקורית. כגון מאכלים שהפכו למשקה, ומאכלים שהתקלקלו אבל עדיין ראויים לאכילה בדוחק. וכן גידולים שלא הגיעו לחשיבות פרי, כמו פירות בר. חלק נכבד מהדיונים ההלכתיים בפרק זה עוסק בשאלה, אימתי השלב שבו מאכל משתנה ומאבד את ברכתו המקורית לברכת 'שהכל'.


[1]. ברכות מ, ב: "היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק (כאשר קוטפים ממנו פירות אין גווזא שאח"כ חוזר להוציא פירות) – לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה". בפנה"ל כשרות ב, ח, 12-13, מובא שאמנם יש סוברים שנחלקו הראשונים בהגדרת גווזא, וממילא יצא לדעתם מחלוקת לעניין ערלה וברכות בכמה מינים. אולם להלכה ולמעשה נראה שהכל מסכימים שעץ הוא צמח שיש לו גזע ושורשים שמתקיימים ומתעצמים משנה לשנה, ומכוח זה פירותיהם מתרבים משנה לשנה, ולכן על צלף מברכים 'העץ' למרות שלעיתים כל ענפיו נובלים משנה לשנה, הואיל והגזע שלו מתעצם משנה לשנה. ומנגד מובן מדוע מברכים 'אדמה' על בננות, חצילים, פלפלים, פפאיה ופסיפלורה, וכן אין להם דין ערלה, הואיל והגזע שלהם אינו מתעצם משנה לשנה אלא או נוצר מחדש או נחלש. לגבי פטל ואסנה רבים טעו, אולם ברור שהוא מין שגדל לכל היותר שנתיים, ולכן דינו כפרי אדמה, כמבואר שם בהערה 13.

ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף

תקנו חכמים ברכה על שתיית יין נוסף, שאם היו שותים יין, ואח"כ באו לשתות יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון 'הגפן', יברכו לפני שתיית היין הנוסף 'הטוב והמטיב'. וכן אם הביאו להם יין שלישי, יוסיפו ויברכו עליו 'הטוב והמטיב', וכך יברכו על כל יין ויין נוסף שישתו. והכוונה בברכה זו להודות לה' על ריבוי היין.

אין צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהשני גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, ומברכים עליו 'הטוב והמטיב'. לפיכך, אם היו לפניהם כמה בקבוקים של יינות שונים, יברכו על הראשון 'הגפן', ועל כל יין נוסף יברכו 'הטוב והמטיב'. ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם נעשו באופן שונה או שהם מבציר שונה, עד שיש ביניהם שוני שניכר בטעמו לשותים, יברכו על הראשון 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואף אם היין השני זול מהראשון, אם יש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, יברכו עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ב, ועיין שם ו).

ואם היו לפניהם יין אחד טוב, והשני פחות טוב באופן מובהק, הדין הוא שצריך לברך 'הגפן' על היין הטוב יותר, כפי שתמיד צריך לומר את הברכה על המין המשובח יותר. וכיוון שהשני גרוע ממנו לגמרי, כבר לא יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ג, וע' מ"ב יד).

הפנינה היומית – יג כסלו תשפא

ח – תנאים בברכה

אין מברכים ברכת 'הטוב והמטיב' אלא כששותים את היין השני לכל הפחות שני אנשים יחד, מפני שאין שמחה אמיתית בשתייה שאדם שותה לבדו. וכך משמע מלשון הברכה – 'הטוב והמטיב' – הטוב לו והמטיב לחבירו. גם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, נחשבים כשניים ששותים יחד (שו"ע קעה, ד).

ככלל, עדיף שאחד יברך 'הטוב והמטיב' עבור שאר המסובים, שעל ידי כך הברכה נאמרת יותר בכבוד. אבל אם הם טרודים באכילתם ואינם מפסיקים לשתות יחד, עדיף שכל אחד יברך לעצמו (עי' שו"ע קעה, ה, ו; ריג, א; ולהלן יב, ז; יג, ח).

אם נגמר להם היין הראשון והביאו יין אחר, אין מברכים על השני 'הטוב והמטיב', כי אין בו כל כך שמחה של ריבוי יין, שהרי הביאו אותו מפני שנגמר להם היין הראשון (מ"ב קעה, ג). אמנם נראה שאם יש להם בבית עוד בקבוק סגור מאותו סוג, אם יפתחו יין מסוג אחר, יברכו עליו 'הטוב והמטיב'.

היה להם שם יין שלישי, שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, גם עליו יברכו 'הטוב והמטיב', וכן על יין רביעי והלאה. אולם נכון שבעת שמברכים על היין השני 'הטוב והמטיב', לא יהיו על השולחן יינות נוספים שרוצים לברך עליהם אח"כ 'הטוב והמטיב'. מפני שיש סוברים, שאם היו על השולחן, ברכת 'הטוב והמטיב' שבירכו על היין השני חלה גם עליהם.

קידשו על מיץ ענבים, ואח"כ בסעודה שתו יין ממש, אין מברכים עליו 'הטוב והמטיב', מפני שלדעת כמה פוסקים אין מחשיבים את מיץ הענבים ליין ראשון, מכיוון שאינו משמח. ואם עירבו בו יין, והרגישו בטעמו, יברכו על היין השני 'הטוב והמטיב', ובתנאי שיהיה שונה מהיין שעירבו עם מיץ הענבים.

יש מחמירים מאוד בדין זה, וחוששים לכל השיטות, וכך יוצא להם שכמעט ואינם מברכים 'הטוב והמטיב' על יין, וראוי להם שלכל הפחות יהרהרו בליבם את ברכת 'הטוב והמטיב'. אולם להלכה, כמעט כל האחרונים הורו למעשה, שמברכים 'הטוב והמטיב' על יין נוסף.[8]

 

א – פירות העץ והאדמה

על פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ", ועל פירות הארץ מברכים "בורא פרי האדמה". לדוגמא, על ענבים, רימונים, תפוחים, אגסים, אגוזים ושקדים – מברכים 'העץ'; ועל תירס, עדשים, אפונה, עגבניות ומלפפונים – מברכים 'האדמה'.

פרי האדמה גדל במהירות. תוך חודשים ספורים מעת זריעתו או שתילתו הוא נותן פרי, וכוח האדמה הפשוט ניכר בו יותר. לעומתו פרי העץ עובר תהליך מורכב, בשנים הראשונות העץ צריך לצמוח ולהתעצב, אח"כ בתהליך ארוך יחסית יקלוט מזון מהאדמה, יעכל אותו ויצמיח את פירותיו. אפשר לומר שפרי האדמה מבטא בסיסיות ופשטות, ואילו פרי העץ מבטא שכלול ומורכבות, ובדרך כלל גם טעמו עמוק ועשיר יותר.

העץ דומה לאדם, שניהם צריכים לעבור תהליך ממושך עד שיגיעו לבשלות, אבל אח"כ פירותיהם משובחים יותר. וכמו העץ, שפירות שלוש השנים הראשונות שלו אסורים באכילה מדין ערלה, כך גם האדם, צריך ללמוד תורה ולהתחנך למצוות לפני שיתחיל לפעול בעולם.

מתחילה ראוי היה לו לאדם לאכול פירות אילן בלבד, שנאמר (בראשית ב, טז): "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". ואף הדגן שהוא עיקר מאכלו של אדם, היה צומח על עץ, ולדעת רבי יהודה, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ, א). לעומת זאת, בעלי החיים היו אמורים לאכול פירות אדמה ועשבים. ואחר החטא, נפל האדם ממדרגתו, וכדי לתקן את עצמו הוא נזקק לפירות האדמה, לתיקונים פשוטים ובסיסיים יותר. ואף הדגן נפל עמו ונעשה עשב. ועל האדם הוטל לטרוח ולהתייגע כדי להפיק את מזונו מן האדמה, לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון, ללוש ולאפות, שנאמר (בראשית ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה". ביגיעה זו האדם מתקן את מידותיו הרעות, ובתהליך ארוך וממושך מכין את עצמו ואת העולם לגאולה.

ואף שעיקר מזונו של האדם עתה מפירות האדמה, עדיין יש חשיבות עצומה לפירות האילן, שהם מרוממים ומשביחים את איכות חייו, ומקשרים אותו אל מדרגה גבוהה יותר. ולעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, יחזור מאכלו של האדם להיות פרי עץ, ולא יהיה בו טורח לזורעו כל שנה, וכפי שאמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עתידה חטה שתתמר כדקל… שמא תאמר יש צער לקוצרה (מפני גובהו של הדקל)… הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ועל ארץ ישראל אמרו: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות מוכנות) וכלי מילת (בגדים נאים)". (עי' פרי צדיק ט"ו בשבט א).

הרי שיש מעלה מיוחדת לפרי העץ, וגם לפרי האדמה חשיבות משלו, ועל כל אחד מהם צריך להודות לה' בנוסח הברכה המיוחד לו. ועל ידי הברכה, מעלתו הפנימית של הפרי יוצאת אל הפועל, והניצוץ הקדוש שבו מתגלה ומוסיף ברכה לחייו של האדם.


[8]. בכה"ח חשש מאוד לברך 'הטוב והמטיב', ובכל מחלוקת וספק החמיר, עד שבפועל הנוהגים כמותו כמעט שאינם מברכים ברכה זו, אבל טוב שיהרהרו את הברכה בליבם (עי' קעה, יב). ולכך נטה במנח"י ט, יד, ופס"ת. שני ספקות מרכזיים העלו: האחד, חששו לדעת המחמירים שרק על יין משובח יותר באופן מובהק מברכים (ראו בהערה הקודמת). השני, שלדעת הלבוש, אם יש על השולחן כמה יינות, ובירכו 'הגפן' על אחד מהם, פטרו את שאר היינות מברכה, ושוב אינם יכולים לברך עליהם 'הטוב והמטיב', ורק אם יביאו יין שלא היה על השולחן, יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב'. והדברי חמודות (על הרא"ש ברכות פ"ט, מז) מחמיר יותר, שברכת 'הגפן' פוטרת את כל היינות שבבית, ורק אם יביאו יין מהמרתף או מבית אחר, יברכו עליו 'הטוב והמטיב'. למעשה, נפסק בשו"ע וכך דעת רוב ככל האחרונים, שאף אם היו שני היינות על השולחן, כל שאין ידוע שאחד טוב באופן מובהק מחבירו, יברכו על האחד 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואם ירצו להדר, יסירו את היינות האחרים מהשולחן, וכך גם לדעת הלבוש יוכלו לברך על השני 'הטוב והמטיב'. ואם ירצו לדקדק ולהדר גם לפי הדברי חמודות, יוציאו את היינות האחרים מהבית, ויניחום, למשל, במרפסת, ואף שהם יודעים שאח"כ יביאום לשתות, לכל הדעות יוכלו לברך על היין השני 'הטוב והמטיב', וכן על השלישי וכו'.ואם יביאו להם יין שלא חשבו עליו כלל בעת שבירכו 'הגפן', עד שכדי לשתותו צריך לברך שוב 'הגפן', באנו לספק נוסף, שלדעת רבים אם צריך לברך 'הגפן', כבר לא מברכים 'הטוב והמטיב'. ואמנם לדעת מ"א וגר"ז, יברך על השני 'הגפן' ו'הטוב והמטיב' (עי' מ"ב קעה, ב, שעה"צ ב-ג), אולם לדעת רוב הפוסקים, ומהם: העיטור, בית יהודה א, מט, ברכ"י, ערוה"ש ח, כיוון שמברך על השני 'הגפן' אינו מברך 'הטוב והמטיב'.

מהירושלמי שהוזכר בהערה 7 ברור שמברכים 'הטוב והמטיב' על כל יין נוסף, ומשמע מהירושלמי ומהראשונים שאין בזה שום תנאי, וכ"כ דעת תורה וכך משמע משכנה"ג. אמנם כתב בא"ר ו, שטוב שיסיר את היין השלישי בעת שהוא מברך על השני. וכתב בפמ"ג מש"ז ג, שמסתבר שצריך להסיר את היין השלישי, שאם לא כן, ברכת 'הטוב והמטיב' שעל היין השני תפטור גם את השלישי. וכך כתב במ"ב יד. והגר"ז סדבה"נ יב, יז, מחמיר יותר. ומ"מ בדיעבד אם לא הסירו, אפשר לברך על היין השלישי 'הטוב והמטיב', שכן הראשונים והאחרונים לא הזכירו כלל שצריך להסירו מהשולחן.

לדעת מ"א ומ"ב טו, ברכת 'הטוב והמטיב' היא רק כאשר שני השותים שותפים ביין, ולכן כאשר אדם מארח את חבירו, מוטב שיתן לו רשות למזוג מהבקבוק כפי שירצה; או שיחשוב בליבו, שגם לאחר שימזוג לכוסו של האורח, עדיין הוא שותף עם האורח ביין שבכוסו, וכך לכל הדעות יוכלו לברך 'הטוב והמטיב' (שעה"צ טו). אולם למעשה גם אם לא חשב על כך, נראה שיוכלו לברך 'הטוב והמטיב', כי עיקר הברכה על השמחה שבשתייה המשותפת, כפי שכתב הב"י וכך משמע מסתימת דברי הראשונים, וכך דעת רבים מהאחרונים (פרח שושן א, יב, נהר שלום רכא, סדבה"נ יב, יג), וכך משמע מדברי מרן הרב קוק במשפט כהן קכד עמ' רעד.

ויש שהחמירו שישתו 'כמלא לוגמיו' מכל יין (א"א בוטשאטש, אול"צ ח"ב יב, ח). ויש שהחמירו שצריך לשתות מכל יין שיעור 'רביעית' לפחות (דעת תורה, כה"ח י), אולם כל הראשונים לא כתבו בזה שיעור, ומשמע שגם על טעימה מברכים. וכן כתבו רוב האחרונים (מהר"י הלוי, חסד לאברהם, קצוה"ש, ברכת יוסף ידיד). וכ"כ ביבי"א ח, כג, טז, ושמש ומגן ג, פח, ג. וכך הלכה. והרוצה להדר ישתה 'כמלא לוגמיו', ואם ישתה רביעית ברציפות, יוכל לברך ברכה אחרונה בלא ספק (ראו להלן י, י).

לגבי מיץ ענבים, נחלקו אם נחשב יין, עי' ב'וזאת הברכה' עמ' 172. ומסתבר שאין להחשיבו לברכה זו, כי אינו משמח. בנוסף לכך, מספק יש לחוש לדעת המחמירים.

אם כבר שתה מהיין השני בלא שבירך 'הטוב והמטיב', אם הוא מתכוון להמשיך לשתות ממנו – יברך (מ"ב קעה, טו).

יין שעירבו בו מים, יין מבושל ומיץ ענבים

כשהיין הוא רוב כנגד המים מברכים עליו 'הגפן'. וכך נוהגים בכל היקבים המושגחים על ידי הרבנות הראשית, שבכל היינות אין שיעור המים מגיע למחצית.

וכיוון שבחלק מהיינות הפשוטים כבר ביקבים נותנים מים, יש להיזהר שלא להוסיף בהם עוד הרבה מים, שמא על ידי תוספת המים יהיו המים רוב כנגד היין ולדעת רוב הפוסקים כבר לא יוכלו לברך עליו 'הגפן'. אבל קצת מים, שכמעט ואינם משנים את טעם היין, אפשר להוסיף לפני השתייה. וגם המים הללו שמוזגים לקראת השתייה, מצטרפים לשיעור 'רביעית' לברך אחר היין 'מעין שלוש'.

גם אם פסטרו או בישלו את היין מברכים עליו 'הגפן', שאין הבישול משנה אותו.

וכן אם הוסיפו לו סוכר או דבש או מיני טעם אחרים, כדוגמת מה שרגילים להוסיף ביין קונדיטון, כיוון שהיין הוא העיקר והם באו להטעימו, ברכתו 'הגפן' (שו"ע רב, א). וכן על וורמוט ששותים להנאה מברכים 'הגפן', מפני שעיקרו יין, ושאר התבלינים נועדו להטעימו (באו"ה שם).

וכן על מיץ ענבים, אע"פ שאינו משכר ומשמח – הואיל ונוצר מפרי הגפן כמו היין, גם הוא זוכה למעלת היין, ומברכים עליו 'הגפן' (שו"ע רב, א), ובברכתו נפטרים כל שאר המשקים. ואם הוסיפו במיץ הענבים קצת מים, כל זמן שטעמו לא השתנה, עדיין ברכתו 'הגפן' (אול"צ ח"ב כ, יח).

הפנינה היומית – יב כסלו תשפא

ו – יין מבושל ומיץ ענבים

גם אם פסטרו או בישלו את היין מברכים עליו 'הגפן', שאין הבישול משנה אותו.

וכן אם הוסיפו לו סוכר או דבש או מיני טעם אחרים, כדוגמת מה שרגילים להוסיף ביין קונדיטון, כיוון שהיין הוא העיקר והם באו להטעימו, ברכתו 'הגפן' (שו"ע רב, א). וכן על וורמוט ששותים להנאה מברכים 'הגפן', מפני שעיקרו יין, ושאר התבלינים נועדו להטעימו (באו"ה שם).[5]

וכן על מיץ ענבים, אע"פ שאינו משכר ומשמח – הואיל ונוצר מפרי הגפן כמו היין, גם הוא זוכה למעלת היין, ומברכים עליו 'הגפן' (שו"ע רב, א), ובברכתו נפטרים כל שאר המשקים. ואם הוסיפו במיץ הענבים קצת מים, כל זמן שטעמו לא השתנה, עדיין ברכתו 'הגפן' (אול"צ ח"ב כ, יח).[6]

 

ז – ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף

תקנו חכמים ברכה על שתיית יין נוסף, שאם היו שותים יין, ואח"כ באו לשתות יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון 'הגפן', יברכו לפני שתיית היין הנוסף 'הטוב והמטיב'. וכן אם הביאו להם יין שלישי, יוסיפו ויברכו עליו 'הטוב והמטיב', וכך יברכו על כל יין ויין נוסף שישתו. הכוונה בברכה זו להודות לה' על ריבוי היין.

דין זה מיוחד ליין, שאם היו אוכלים לחם, ואח"כ באו לאכול סוג אחר של לחם, אין מברכים עליו ברכה מיוחדת אלא בברכה שבירכו על הלחם הראשון פטרו גם את השני. וכן הדין בסוגים שונים של בשר, שבברכה אחת כולם נפטרים. ורק על יין תקנו ברכה על ריבוי סוגיו, משום שיש בו סגולה מיוחדת, שבנוסף לכך שהוא משביע הוא גם משמח, ולכל יין ויין אופי משלו, וכששותים עוד סוג של יין בצוותא, השמחה מתרבה, ועל כן תקנו לברך על ריבוי היין (ברכות נט, ב, תוס' ורא"ש שם).

אין צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהוא גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או טיבו, ומברכים עליו 'הטוב והמטיב'. לפיכך, אם היו לפניהם כמה בקבוקים של יינות שונים, יברכו על הראשון 'הגפן', ועל כל יין נוסף יברכו 'הטוב והמטיב'. ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם נעשו באופן שונה או שהם מבציר שונה, עד שיש ביניהם שוני שניכר בטעמו לשותים, יברכו על הראשון 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואף אם היין השני זול מהראשון, אם יש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, יברכו עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ב; ו).

היו לפניהם שני יינות, האחד טוב והשני פחות טוב באופן מובהק, הדין הוא שצריך לברך 'הגפן' על היין הטוב יותר, כפי שתמיד צריך לומר את הברכה על המין המשובח יותר. וכיוון שהשני גרוע ממנו לגמרי, כבר לא יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ג, ועי' מ"ב יד).[7]


[5]. אמנם דעת כמה גאונים והרמב"ם, שאין מקדשים על יין מבושל וברכתו 'שהכל', וכן כתב הרי"ף בתשובה. מ"מ דעת רוב הראשונים שדינו כיין, וכן נפסק בשו"ע רב, א. ועי' ביחו"ד ב, לה, שאף לסוברים שברכתו 'שהכל', אם בירך עליו 'הגפן' יצא, הואיל ולא שיקר. ועוד שלדעת התשב"ץ א, פה, אפשר שלדעת הגאונים, דווקא על יין שנתבשל הרבה עד שנעשה כעין דבש מברכים 'שהכל', אבל אם נתבשל מעט, גם לגאונים מברכים עליו 'הגפן'. וראו פנה"ל שבת ו, ד.[6]. גם כאשר מיץ הענבים עבר פסטור עד שאינו יכול יותר לתסוס, הואיל ובא מפרי הגפן יש לו חשיבות ודינו כיין. ועוד, שכבר חלה עליו הברכה בשלב שהיה יכול לתסוס, וכ"כ במנחת שלמה א, ד, ועוד אחרונים. אמנם יש מי שפקפק בכך (עי' ב'וזאת הברכה' בירורים: כו-ב, לד).

[7]. בגמרא ברכות נט, ב: "אע"פ שאמרו שינוי יין אין צריך לברך (שוב 'הגפן'), אבל אומר ברוך הטוב והמטיב". ומבארת הגמרא: "דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה". לר"ת ורשב"א, גם אם היין השני גרוע מהראשון, מברכים על השינוי והגיוון שבו 'הטוב והמטיב'. ולדעת רש"י ורשב"ם, צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון. ובתוס' הקשו עליהם מירושלמי (ברכות פ"ו ה"ח): "רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה. ומה היה אומר? רבי יצחק רובה בשם רבי: ברוך הטוב והמטיב". ומכאן שכל שיש שוני מסוים בין היינות, אפילו אם רק תססו בחביות שונות, כל שאין יודעים שהשני גרוע מהראשון, מברכים עליו 'הטוב והמטיב', למרות שאין ידוע שהוא יותר טוב. וכך דעת הרא"ש והטור, וכן נפסק בשו"ע קעה, סע' ב, ו. וגם כאשר טעמו של היין השני ידוע, אם בצד מסוים הוא טוב מהראשון, מברכים עליו, כמבואר במרדכי שהובא ברמ"א קעה, ב. (לפי הסבר זה אפשר אולי להעמיד את כל הראשונים בדעה אחת, לר"ת ורשב"א מברכים גם כאשר היין השני גרוע מהראשון, כי לא יתכן שלא יהיה צד שבו הוא יותר טוב. וזה מה שביאר הרא"ש, שכל שיש בו צד שהוא יותר טוב מברכים. ואולי גם רש"י ורשב"ם יסכימו כעקרון לדעת הרא"ש, ובתנאי שאותו הצד שבו היין השני יותר טוב יהיה ברור). אם יש לפניהם יין טוב ופחות טוב ממנו באופן מובהק, והם חפצים להתחיל את הסעודה בשתיית היין הפחות טוב, כגון שהוא מתוק, ובו הם רוצים לפתוח, על פי דיני הקדימה יוכלו לברך עליו 'הגפן' וממילא יברכו על השני 'הטוב והמטיב' (ראו להלן ט, ח).