הפנינה היומית – כו-כז שבט התשפב

ג – ברכו

אחר הקדיש אומר החזן "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונה אחריו: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואף החזן חוזר אחר הקהל ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שו"ע נז, א).

עיקר עניינו של 'ברכו', לפתוח את ברכות קריאת שמע, שבהכרזת 'ברכו' קורא החזן למתפללים לומר את ברכות קריאת שמע. ואף שאפשר לאומרו גם כשבח בפני עצמו, עיקר תקנת אמירתו כאן כדי לפתוח בו את ברכות קריאת שמע. לכן צריך להשתדל לסיים את פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח' לפני 'ברכו', כדי שמיד אחר 'ברכו' יתחיל בברכות קריאת שמע. ורצוי אף לדלג לשם כך על שירת הים. אבל מי שעדיין לא הספיק לומר את ברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה, אף שענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", יסיים את הברכה ואח"כ ימשיך בברכות קריאת שמע.[2]

נחלקו המנהגים בשאלה אם צריך לעמוד בעת שעונים על קדיש ו'ברכו'. למנהג רוב הספרדים, אין צריך לעמוד בעת עניית דברים שבקדושה, אבל מי שכבר היה עומד, צריך להישאר לעמוד בקדיש ו'ברכו' (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא; יחו"ד ג, ד). ורוב האשכנזים נוהגים לעמוד בעת עניית הקדיש ו'ברכו', שהם דברים שבקדושה (מ"ב נו, ז-ח; קמו, יח; וכן נוהגים לעמוד ב'ישתבח', לעיל יד, ג). אמנם לגבי 'ברכו' שהענייה עליו קצרה, נוהגים רבים מבני אשכנז, שאם כבר היו יושבים, כגון בקריאת התורה או לפני מעריב, שאין קמים לגמרי, אלא רק מתרוממים מעט מהכסא בעת שעונים, וכפי שרבים נוהגים בעת שעונים על הזימון בעשרה.

כשיאמר החזן 'ברכו' יכרע מעט, ויזקוף כשיאמר ה'. לגבי הקהל נחלקו המנהגים: יש נוהגים לכרוע, ויש נוהגים לכרוע מעט, ויש נוהגים שלא לכרוע כלל. וכל אדם ימשיך כמנהג אבותיו. ובמקום שמתפללים ביחד בעלי מנהגים שונים, ראוי שכולם יכרעו מעט (עיין בהמשך יז, הערה 3).

 

ד – קדושת יוצר ואמן על הברכות

ברכת 'יוצר אור' היא שבח לה' המחדש בכל יום מעשה בראשית, והוסיפו פיוטים על כך, פיוט מיוחד ליום חול ופיוט מיוחד לשבת. ואף המלאכים והשרפים, שהם ברואים רוחניים עליונים, מברכים ומשבחים ומפארים ומקדישים ומעריצים וממליכים את שמו יתברך, ואומרים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה'
צְ-בָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", ו"בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". וגם זה נכלל בברכת 'יוצר המאורות'.

נחלקו הראשונים, האם היחיד יכול לומר את קדושת המלאכים שבברכת 'יוצר'. יש אומרים שאלו דברים שבקדושה, כדוגמת קדושה שבחזרת הש"ץ, ולכן המתפלל ביחידות ידלג על הפסוקים הללו (ר"ן, רי"ו). ויש אומרים שאין זו קדושה ממש, אלא שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שמו, ולכן גם היחיד יכול לאומרם (תר"י, רא"ש). כדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמר את פסוקי הקדושה כמי שקורא בתורה עם ניגון של טעמי המקרא, שכן לכל הדעות היחיד רשאי ללומדם, ובאופן זה גם יצא ידי אמירתם (תה"ד, שו"ע נט, ג). ואין צריך לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שישתדל להֵראות כקורא בנביא.[3]

יש אומרים שהקהל צריך לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע שהוא שומע מהחזן (רא"ש), ויש אומרים שאין לענות אמן, כדי שלא להפסיק בין הברכות לקריאת שמע (תר"י עפ"י הרמב"ם).

למעשה, מנהג ספרדים, שהאומר את ברכות קריאת שמע אינו עונה אמן אחר החזן, כי זה הפסק לגביו. וכדי שלא להיכנס לספק, לכתחילה ראוי לסיים את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות לא יצטרך לענות אחריו אמן. ומכל מקום, גם מי שסיים לפני החזן – לא יענה אחריו אמן.

ומנהג אשכנזים לענות אמן אחר ברכת 'יוצר המאורות' בשחרית, ואחר ברכות 'המעריב ערבים' ו'גאל ישראל' בערבית. אולם את הברכה הסמוכה לקריאת שמע, משתדלים לסיים עם החזן או מעט אחריו, כדי שלא יצטרכו לענות אחריה אמן ויפסיקו בכך בין הברכה לקריאת שמע. אמנם מי שכבר סיים את הברכה ושמעה מהחזן, צריך לענות אחריה אמן (מ"ב נט, כד-כה; כה"ח כו, כח).

 

ה – עניית דברים שבקדושה בברכות קריאת שמע

לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בשעה שאדם אומר קריאת שמע וברכותיה, לא יפסיק לענות על קדיש וקדושה, שהואיל והוא עוסק כבר בשבחו של מקום, אסור לו להפסיק כדי לענות על שבח אחר. אבל דעת רוב הראשונים (תר"י, רא"ש), שלצורך שבחים גדולים שנאמרים בציבור, רשאי אדם להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, וכן הלכה (שו"ע סו, ג).

כשיפסיק, יענה רק על הדברים החשובים ביותר. ואלו הם: בקדיש, יש אומרים שיענה רק "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכן יענה אמן אחר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", שהוא סיום עיקר הקדיש (מ"ב סו, יז). ויש מוסיפים ואומרים שיענה את כל חמשת האמנים שנוהגים לענות בעיקר הקדיש, שנקרא חצי קדיש, אבל התוספות שאחר כך אינן עיקר הקדיש, ולא יפסיק לענות עליהם אמן (כה"ח סו, כג; ועיין בהמשך כג, 14).

בקדושה, יענה רק את הפסוקים 'קדוש' ו'ברוך', שהם עיקר עניית הקדושה (מ"ב סו, יז; יחו"ד ו ג), ויש אומרים שיענה גם פסוק 'ימלוך' (ערוה"ש סו, ו; כה"ח יח). וכך המנהג הרווח. אבל לא יאמר את הפתיחה שהחזן אומר לפני כל פסוק.

על 'ברכו' יענה כמקובל – "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", וב'מודים' של חזרת הש"ץ ישתחווה ויענה "מודים אנחנו לך" ולא יותר.

למנהג אשכנזים, עונים אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפילה', שבהן מסיימים את ברכות השבח וברכות הבקשה. ולמנהג ספרדים, דינן כשאר הברכות ולא יענה עליהן.

אין הבדל בדין זה בין אם הוא נמצא באמצע הברכה והפרק או בין ברכה לברכה ובין פרק לפרק.

וכל מה שאפשר לענות הוא באמצע הברכות או אחר סיומן, אבל אחר שאמר "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה ונותרו לו עוד מילים ספורות לחתימת הברכה – לא יפסיק, מפני שאם יפסיק – יקטע את הברכה (באו"ה סו, ג). וכן בשעה שיאמר פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמים, לא יפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה, שאין מפסיקים בה לשום דבר (שו"ע סו, א).

כל אימת שאדם מסתפק אם מותר לו לענות או לא, מוטב שלא יענה, שכן לדעת הרבה פוסקים, אף שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות.[4]

 

ו – הפסקה מפני אדם מכובד

כדי למנוע שנאה ועלבונות, התירו חכמים לומר שלום באמצע קריאת שמע וברכותיה לאדם שהנימוס מחייב זאת. לפיכך, הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, או באמצע אחד מפרקי שמע, וראה אדם שהוא מצוּוה לירא מפניו, כגון אביו או רבו או אחד מגדולי הדור, יקדים לו שלום. ואם ראה אדם מכובד, כגון תלמיד חכם או עשיר או בעל מעלה אחרת, לא יתחיל לשאול בשלומו, אבל אם הנכבד אמר לו שלום, ישיב לו שלום.

ואם הוא נמצא בין הפרקים, היינו בין ברכה לחברתה, או בין פרק לפרק, הדין קל יותר, ומותר ביוזמתו להפסיק כדי לומר שלום לאדם מכובד, ולהשיב – ישיב שלום לכל אדם (שו"ע סו, א, ומ"ב וכה"ח). באמצע פסוק 'שמע ישראל' ו'ברוך שם' לא יפסיק אלא אם כן מדובר בהפסקה לצורך פיקוח נפש.

אמנם למעשה כתבו הפוסקים, שהואיל ומקובל כיום שלא להפסיק באמצע התפילה, האנשים המכובדים אינם נעלבים מכך שאין שואלים בשלומם, וממילא אין היתר להפסיק במשך קריאת שמע וברכותיה כדי לשאול בשלום אדם נכבד או אדם שצריך לירא מפניו (מ"ב סו, ב, עפ"י ספר החינוך). ורק כאשר מדובר באדם שאינו מודע לערכה של התפילה, שעלול להיפגע מכך שלא אומרים לו שלום, מותר לומר לו שלום כפי הדין המקורי. וכן בעל תשובה שהוריו אינם מבינים את ערך תפילתו, רשאי לומר להם שלום, אבל לא ידבר עמהם מעבר לכך.

רשאי אדם להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע וברכותיה כדי למנוע מעצמו נזק גופני או הפסד ממוני. ועדיף כשאפשר לסיים לפני כן את הפרק או הברכה (עי' באו"ה סו, א, 'או'). וכן רב שהגיעה לפניו שאלה דחופה, רשאי להשיב עליה בין הפרקים והברכות (ערוה"ש סו, ד).

הקורא קריאת שמע וברכותיה ועבר לפניו תלמיד חכם, יעמוד לפניו (ברכ"י יו"ד רמד, א). אבל בעת קבלת עול מלכות שמים בפסוק 'שמע' ו'ברוך' – אין לקום. ויש מי שאומר שבכל משך קריאת שמע עדיף שלא לעמוד (ציץ אליעזר יד, י).

הרואה את חבירו שעושה איסור, ירמוז לו כדי להפרישו מהאיסור. ואם אינו נִרמז, יפסיק בדיבור כדי להפרישו מהאיסור, שאם התירו להפסיק לכבוד בשר ודם באמצע קריאת שמע וברכותיה, קל וחומר לכבוד שמים (ריטב"א, כה"ח סו, ז).

אין ראוי לאסוף צדקה באמצע ברכות קריאת שמע, כדי שלא לבטל את המתפללים מכוונתם. מכל מקום אם עני הגון ביקש ממנו צדקה, אפשר לתת לו (הליכות שלמה ז, ד).


[2]. מ"ב נד, יד. ושם כתב שאחר 'ברכו' הוא כדין אמצע הפרק. ואם הביאו לו אז טלית ותפילין ידחה את הנחתם לסוף הברכה, כמבואר בהמשך בהערה 4. (ועי' בהליכות שלמה ו, הערה כ. ונלענ"ד שכל שלא אמר עדיין 'ישתבח' אינו מתכוון להתחיל ברכות ק"ש, ולכן יכול להמשיך בפסוד"ז).עיין בב"י סט, שי"א שבפריסת שמע צריך החזן לומר בנוסף לברכו גם ברכת 'יוצר אור' אף שכבר אמרה, כי אין לומר 'ברכו' בלא לומר אח"כ לפחות ברכה אחת. וכ"כ מהרי"א, ונתבארו דבריו במ"ב סט, ג. אבל בד"מ כתב שאפשר לומר 'ברכו' בלא ברכה אח"כ. וכן נוהגים למעשה בסוף התפילה. מ"מ למדנו שעיקר תקנת 'ברכו' היא לפתיחת ברכות ק"ש. (ועי' בשארית יוסף ח"ב עמ' ק"א, שהחריף את המחלוקת ביניהם).

[3]. במ"ב נט, י, כתב עפ"י פר"ח, שאם יש שם ציבור שנמצא בעניין אחר, היחיד יכול לומר את קדושת יוצר כרגיל. ובכה"ח כא, כתב עפ"י מאמ"ר שגם באופן זה יקרא בטעמים.

[4]. כתב בתורת חיים (סופר) סו, ח, שאין חיוב לענות אלא מותר לענות. וכ"כ בשו"ת יד אליהו ומהרש"ג. ועיין ביבי"א ח"א ה, ז; וח"ח ו, א-ב. גם בהליכות שלמה ו, יב, כתב שאפילו בפסוקי דזמרה רשאי לענות ואינו חייב. בנוסף לכך, כבר למדנו שלדעת מהר"ם מרוטנבורג אסור לענות גם לקדיש וקדושה באמצע ברכות ק"ש, ואף שאין הלכה כמותו, מ"מ במקום של ספק אפשר להתחשב בדעתו ולא לענות. ולשאלה אם רצוי לענות, תלוי הדבר, אם הוא מתפלל במניין, וממילא ישמע את כל הדברים שבקדושה, אזי אם הענייה תפריע לו בכוונתו, מוטב שלא יענה. אלא שאם עומדים לקדושה, יש להקפיד שלא להיראות כפורש מהציבור, ולכן יעמוד ברגליים צמודות עמהם, וכיוצא בזה יכרע ב'מודים'. ואם לא תהיה לו אפשרות לשמוע אח"כ קדיש וקדושה, מוטב שיענה עמהם (עי' מ"ב סו, נא). ועיין לעיל יד, ד, והערה 7, בהלכות פסוד"ז.

במ"ב סו, כג, הזכיר דעות אם יענה אמן על ברכות כשהוא בין הפרקים. ואף שהוא נוטה לדעה שיענה, לא כתבתי, עפ"י הכלל שבמקום של ספק שב ואל תעשה עדיף. כתב באג"מ או"ח ד, כא, ב, שיענה אמן על הכהנים האומרים פסוקי ברכת כהנים, מפני שכתב בבאו"ה קכח, שאמן זה הוא מהתורה. הנצרך להתפנות יתפנה ויטול ידיו, ויברך 'אשר יצר' אחר תפילת שמונה עשרה (מ"ב סו, כג). קראו לו לעלות לתורה, לשו"ע סו, ד, לא יעלה, ולפוסקי אשכנז יעלה. וגם למנהג אשכנזים שיעלה, אם חושש שיקראו לו מוטב שיצא לפני כן מביהכ"נ (מ"ב סו, כו). ואם הוא בפסוקי דזמרה הדין יותר קל, ואם קראו לו יעלה, ואם הוא כהן או לוי יחיד, יכולים לכתחילה לקרוא לו, כמבואר יד, ד.

אם לא היו לו טלית ותפילין, והביאום אחר שהתחיל ברכות ק"ש. עד שיגיע ל'שמע', ימתין לסיום הברכה, ולשו"ע יתעטף בטלית ויניח תפילין בברכה. ולרמ"א, יברך על התפילין, אבל בטלית יתעטף בלא ברכה, מפני שאין חייבים להתעטף בה בק"ש. הביאו לו כשכבר הגיע לק"ש, אף שדנו כיצד יניח תפילין באמצע הפרק, כדי שלא יראה כמעיד עדות שקר אפילו בפסוק אחד, נלענ"ד שיכול להחליט בליבו שיחזור לקרוא אותו הפרק מתחילתו, ואזי יחשב בין הפרקים, ויברך על התפילין לכל הדעות. ולרווחא דמילתא יכול להמשיך לקרוא עד סוף הפרק כקורא בתורה, ואז יניח תפילין בברכה כבין הפרקים, ויחזור לקרוא בכוונה מתחילת אותו הפרק. ובזה ימלט ממחלוקת השו"ע והרמ"א, ולא יפסיד את הברכה השנייה למנהג אשכנזים, כפי שיפסיד אם יניח באמצע הפרק (עי' מ"ב סו, מז). הביאום בברכת אמת ויציב, לשו"ע יתעטף בטלית ויניח תפילין בלא ברכה. ולרמ"א יברך על התפילין. וכתב מ"ב סו, מז, שנכון לברך רק 'להניח'. ואם הביאום בין "גאל ישראל" לתפילה, יניח תפילין בלא ברכה, ובטלית לא יתעטף, שלא להפסיק בין גאולה לתפילה (שו"ע סו, ח).

הפנינה היומית – כה שבט התשפב

א – משמעות הברכות

תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו.

בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", שהוא היחיד שמהווה ומקיים את כל העולם, ואין עוד מלבדו. ובברכה הראשונה של קריאת שמע אנו מרחיבים את היסוד הזה, ודרך השבח על האור שמתחדש בכל יום, אנו ממשיכים לשבח את ה' "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". כדי להדגיש את אחדותו, יחד עם השבח על בריאת האור אנו מזכירים שהוא ברא גם את החושך. ובלילה, בברכה המקבילה, יחד עם השבח שהוא "מעריב ערבים", אנו מוסיפים להזכיר שהוא "בורא יום ולילה". נמצא אם כן שיסוד אמונת האחדות שבקריאת שמע מורחב בברכה הראשונה.

משמעות הפתיחה "שמע ישראל", שהאמונה האחדותית מתגלה לעולם דרך עם ישראל שנוצר לשם כך. רעיון זה מורחב בברכה השנייה, שבה אנו מודים לה' על אהבתו אלינו ועל התורה שנתן לנו, ומתפללים שנזכה להבין את התורה ולקיימה באהבה, ועל ידי כך נגלה את שמו בעולם.

"ה' אלוהינו", עניינו שה' הוא בעל הכוחות כולם, והוא המושל בעולם כרצונו. שליטתו בעולם על כל כוחותיו ומרכיביו, התגלתה באופן הברור ביותר ביציאת מצרים המוזכרת בסוף קריאת שמע. בברכה השלישית אנו מרחיבים את היסוד הזה, ומשבחים את ה' – "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו" וכו', ומזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף, וחותמים "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

נמצא אם כן, שכל שלוש הברכות, הן המשכה והרחבה של יסודות האמונה שבקריאת שמע.

תקנו חכמים לומר את קריאת שמע עם ברכותיה, אולם בדיעבד הן אינן מעכבות זו את זו, שאם קרא את שמע בלא ברכותיה, יצא ידי מצוות קריאת שמע, ואם אמר את הברכות בלא קריאת שמע, יצא ידי מצוות אמירת הברכות. וכן אם אמר אחת מן הברכות, יצא במה שאמר, מפני שהברכות אינן מעכבות זו את זו. קל וחומר שסידרן אינו מעכב, ואם טעה והקדים את השנייה לראשונה – יצא. אלא שלכתחילה צריך לאומרן ביחד כסדר שתקנו חכמים.[1]

 

ב – החיבור בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש

אחר שמסיימים פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח', אומר החזן חצי קדיש. כידוע מעלת הקדיש גבוהה מאוד, ושבחו חכמים את העונים עליו אמן בכוונה (עיין כג, ו). ותקנו לאומרו בסיום של כל שלב מהתפילה, כדי לחותמו בקדושה עליונה, ומתוך כך להמשיך לשלב הבא שבתפילה. וחצי קדיש זה מפסיק בין פסוקי דזמרה (שכנגד עולם היצירה) לקריאת שמע וברכותיה (שכנגד עולם הבריאה).

אין להפסיק בדברים בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, והמפסיק ביניהם עבירה בידו, מפני שפסוקי דזמרה הם הכנה לתפילה (שו"ע נד, ג).

אם הגיעו לסוף פסוקי דזמרה ועדיין אין להם מניין, יעצרו אחר ברכת 'ישתבח' וימתינו למניין. ואפשר ללמוד בינתיים. לכתחילה ילמד על ידי עיון בעיניים, כדי שלא להפסיק בדיבור, ומי שאינו יכול ללמוד בלא להוציא את המילים מפיו, ילמד בפיו, מפני שלצורך מצווה מותר להפסיק בין 'ישתבח' ל'ברכו'. והחזן ימתין לפני 'ישתבח', כדי שכשיגיעו עשרה, יוכל לומר 'ישתבח' ואחריו חצי קדיש. ואם כבר סיים 'ישתבח', אחר שיתאספו עשרה, יאמר שלושה פסוקים, כדי שיהיה לקדיש על מה לחול, ואח"כ יאמר חצי קדיש (מ"ב נג, י-יא).

כאשר הגבאי צריך להודיע לקהל הודעה דחופה הקשורה לצורכי ציבור או מצווה, ואין אפשרות לדחותה לאחר התפילה, יוכל לאומרה בין 'ישתבח' לקדיש. ואח"כ יאמר החזן כמה פסוקים וקדיש. אבל אם כבר אמרו את הקדיש, אסור להפסיק לצרכי מצווה, וידחו את ההודעה לאחר התפילה (שו"ע רמ"א נד, ג; נז, ב; מ"ב נד, ו).


[1]. הברכה הראשונה 'יוצר המאורות' פותחת ב'ברוך', והבאות אחריה, אף שהן ברכות ארוכות, אינן פותחות ב'ברוך', מפני שהן סמוכות לברכה הראשונה.לכתחילה צריך לומר ק"ש עם ברכותיה. וכן אפשר ללמוד מהדין שהמסופק אם קרא ק"ש וברכותיה – צריך לחזור גם על הברכות. ולכאורה קשה, הרי ספק ברכות להקל. אלא שכיוון שהן חלק מקיום מצוות ק"ש הן נגררות אחריה (עי' במ"ב סז, ד, עפ"י הרשב"א). וכן משמע מדין מי שתורתו אומנותו, שפטור מתפילה וחייב בק"ש וברכותיה (מ"ב קו, ו). כיוון שתקנו לומר ק"ש עם ברכותיה, לדעת הגר"א ודעימיה, האומרים ק"ש בסדר הקרבנות צריכים לכוון שלא לצאת בה ידי חובתם. ואמנם לרא"ה ולשו"ע טוב לכוון לצאת בק"ש של קרבנות (עי' ב"י סו"ס מ"ו, ושם ברמ"א ובאו"ה, ובאו"ה ס, ב, 'ונ"ל'), אולם נראה שטעמם מפני החשש שמא יאחרו את זמן ק"ש, אבל אם לא היה חשש כזה, גם לדעתם היה נכון לכוון לקיימה עם ברכותיה.

הפנינה היומית – כד שבט התשפב

יא – תפילין וציצית בקריאת שמע

מתפללים וקוראים קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). ומכל מקום גם מי שאין לו תפילין צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו. ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים את מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג; עיין לעיל יב, ט, 10).

נוהגים למשמש בתפילין של יד בשעה שאומרים: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ", ובתפילין של ראש כשאומרים: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", ואח"כ מנשקים את היד שנגעה בתפילין (שו"ע סא, כה; ח"א יד, טו).

נוהגים להתעטף בציצית לפני תפילת שחרית, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית. ונוהגים לאחוז את הציציות ביד שמאל כנגד הלב בעת קריאת שמע, רמז למה שנאמר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו' עַל לְבָבֶךָ" (שו"ע כד, ב). יש נוהגים ליטול את שתי הציציות שלפניו, ויש נוהגים לאסוף את ארבע הציציות.[9]

נוהגים לפני פרשת 'ויאמר' ליטול את הציצית ביד ימין (מ"ב כד, ד), או בשתי הידיים (כה"ח כד, ח). וכשאומרים 'ציצית' מנשקים את הציציות. וכשאומרים 'וראיתם' מסתכלים בהן, ויש נוהגים להעבירן אז על העיניים ולנשקן. וכן נוהגים לנשקן בסיום הפרשה כשאומרים 'אמת'. וממשיכים לאחוז בציציות עד "ונחמדים לעד" שבברכת 'אמת ויציב', ואז מנשקים שוב את הציציות ומניחים אותן (מ"ב כד, ד, כה"ח כד, ח, יח). ויש עוד מנהגים בזה. וכל אלו הידורים של חיבוב מצווה, אבל אינם מעכבים את המצווה.

 

יב – רמ"ח תיבות

התורה נותנת חיים ורפואה לעולם ולאדם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. ואמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא את קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש פרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א).

המתפלל ביחידות חסרות לו שלוש מילים, וכמה מנהגים נאמרו כיצד להשלימן. למנהג אשכנז יאמר לפני קריאת שמע
"א-ל מלך נאמן". לפי ה'שולחן ערוך', יכוון בט"ו הווי"ן שפותחים את המילים הראשונות של ברכת אמת ויציב (ויציב ונכון וקיים וישר וכו'), שיש בהם רמז לשלושה שמות קדושים, והם יהיו תחליף לשלוש המילים החסרות. ולמנהג רוב הספרדים, היחיד ישלימם לעצמו ויאמר במקום החזן פעם נוספת "ה' אלוהיכם אמת". ואמנם ברור שחזרת היחיד אינה חשובה כחזרת החזן, מכל מקום יש בכך תחליף מסוים (שו"ע ורמ"א סא, ג; כה"ח טו).[10]


[9]. בשו"ע כד, ה; סא, כה, מבואר שנוטל שתי ציציות שלפניו, וכ"כ ביש"ש, והגר"א במעשה רב לט. ויש סברה נוספת לנהוג כך, כי לפעמים החיפוש אחר הציציות שאחריו עלול לשבש את הריכוז בברכת 'אהבת עולם'. אמנם לאר"י יטול ארבע ציציות, כמובא בכה"ח כד, ח, וכ"כ ברכ"י וקצוש"ע יז, ז. ובברכ"י כתב בשם האר"י שיאחז את הציציות ביד שמאל, בין קמיצה לזרת, וכ"כ במ"ב כד, ד, ועיין בכה"ח כד, ט. כתבו כמה אחרונים, שיאסוף את הציציות בעת שיאמר "והביאנו לשלום מארבע כנפות" שבברכת "אהבת עולם" (דה"ח, קצוש"ע יז, ז).[10]. המסיים את קריאת שמע אחר שהחזן אמר: "ה' אלוהיכם אמת", ולדעת מהר"י עייאש ושע"ת ועוד רבים, כיוון ששמע מהחזן "ה' אלוהיכם אמת", אף שעדיין לא סיים לומר קריאת שמע, מצטרפות שלוש המילים לרמ"ח. וכן מנהג אשכנז ומקצת ספרדים (כמבואר בשערי תפילה). אבל בכה"ח סא, טז, כתב עפ"י כוונות האר"י, שאמירת ג' המילים צריכה להיות לפי הסדר, לכן אם שמען מהחזן קודם שסיים קריאת שמע, יחזור בעצמו לומר "ה' אלוהיכם אמת". וכן נוהגים רבים מיוצאי ספרד.

עוד נחלקו המנהגים כיצד ישלים החזן (ולכה"ח גם היחיד כשנצרך) מילים אלו, שכן אם יאמר פעמיים "ה' אלוהיכם אמת" יהיו לו רמ"ט מילים. לעשרה מאמרות והגר"א, החזן יאמר כשיסיים קריאת שמע רק "ה' אלוהיכם" ואח"כ יחזור לומר "ה' אלוהיכם אמת". לשו"ע ולפמ"ג, גם בפעם הראשונה יאמר 'אמת', כדי לא להפריד בין 'אלוהיכם' ל'אמת', אלא שאחד מהם אינו נחשב, מפני שהוא שייך לברכת 'אמת ויציב'. וכן נוהגים אשכנזים. והספרדים נוהגים שהחזן אומר בפעם הראשונה בקול "ה' אלוהיכם" והקהל משלים ואומר אחריו "אמת" בקול רם, והחזן אומר "אמת" הראשונה בלחש. ושוב חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת" בקול רם (כה"ח סא, יב).

לדעת חסד לאלפים, מנהג הספרדים שהקהל אומר בקול רם 'אמת' אחר החזן, הוא רק כאשר סיימו עם החזן, אבל אם סיימו לפניו, יאמרו לבדם 'אמת', כדי שלא להפסיק בין "אלוהיכם" ל"אמת", ושוב לא יחזרו לומר 'אמת' אחר החזן. ולכה"ח סא, יב, כשיסיימו לעצמם לא יאמרו 'אמת', אלא ימתינו עד שיסיים החזן ויענו אחריו 'אמת'.

בערבית, מי שלא שמע את החזן, לכה"ח ישלים בעצמו "ה' אלוהיכם אמת". ולמנהג אשכנזים או שיאמר לפני ק"ש "א-ל מלך נאמן" או שיכוון ב"אמת" כנגד שלוש שמות הוויה (מ"ב יב). ובמאמ"ר כתב שאין צורך כ"כ להשלים לרמ"ח בערבית, הואיל ומדין הגמ' אין צריך לומר פרשת 'ויאמר'.

הפנינה היומית – כג שבט התשפב

ט – דיני אמירתה

יקרא קריאת שמע בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ויחשוב בליבו שהוא קורא עתה את דבר המלך הקב"ה. ואף שקוראים את שמע בכל יום, שחרית וערבית, יתאמץ להתרכז במשמעות הדברים כאילו הם חדשים אצלו (שו"ע סא, א-ב).

בנוסף לכוונה, צריך הקורא לדקדק באותיותיה, שלא יבליע שום אות, לא ידגיש את הרפה ולא ירפה את המודגש. לכתחילה יש להבחין בין א' לע', ובין כ' לח', ובין קמץ לפתח, ובין צירי לסגול (שו"ע או"ח סא, יד-כג). אמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק – יצא. ובתנאי שלא יחסיר מילה או הברה שלימה מתוך מילה (שו"ע סב, א; מ"ב א).

צריך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא מפיו, ובדיעבד אם קרא בשפתיו אף שלא השמיע לאוזנו, כיוון שעשה מעשה בשפתיו – יצא. אבל אם רק הרהר את 'שמע', כיוון שלא קראה בפיו – לא יצא ידי חובתו (שו"ע סב, ג, ועיין לעיל א, ט).[6]

מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את 'שמע' ולהתפלל בלשון הקודש, אם קרא והתפלל בשפה אחרת יצא, ובתנאי שיבין את אותה השפה (ועיין לעיל א, י). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שכיום אי אפשר לצאת ידי קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה 'ושננתם', שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג).[7]

 

י – אופן אמירתה

מותר לקרוא את 'שמע' בעמידה או בישיבה או בשכיבה על צידו. ואמנם לדעת בית שמאי צריך לקרוא את 'שמע' בערב בשכיבה, ובבוקר בעמידה, שנאמר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". אולם ההלכה כבית הלל, שפירשו שכוונת התורה להורות את זמנה של קריאת שמע, שהוא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שקמים, אבל לגבי תנוחת הקורא אין שום הגבלה (ברכות י, א; שו"ע סג, א).

אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר מנותק מהעולם, שרק בתנוחה מסוימת אפשר לבטאה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את 'שמע' בכל מצב.

מעיקר הדין, אפשר לקרוא את 'שמע' בהליכה, שנאמר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ". אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים כדרך עראי, לפיכך נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט). אסור לאיש לקרוא את 'שמע' בשכיבה על הגב או הבטן, כי אין זו קריאה דרך כבוד (שו"ע סג, א; ועי' שו"ע אה"ע כג, ג; להלן כו, 3).[8]

מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, צריך אדם להיזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).


[6]. לתר"י ראוי לקרוא את שמע בטעמים, ויש נוהגים להדר בכך (שו"ע סא, כד). וי"א שהעיקר הכוונה, ולמי שהקריאה בטעמים מפריעה לכוונה, עדיף שיקרא בלא טעמים (רמ"א מ"ב סא, לח). כתב במ"ב סא, מ, שלדעת רוה"פ יכול אדם לצאת ידי חובת ק"ש בשמיעתה מאחר. לערוה"ש סב, ח, יכול לצאת בשמיעה בתנאי שיהיו שם עשרה. (ונחלקו אם היוצא בשמיעה חייב להבין את כל הפרשה, עיין במ"ב שם, ובאשי ישראל כ, כו).[7]. קשה, הרי תמיד התרגום אינו נאמן במדויק למקור, ואם אמרו שהקורא בכל לשון יצא, משמע שאין צורך שהתרגום יהיה מדויק באופן מושלם. בערוה"ש סב, ו, באר, שאכן בזמן המשנה והתלמוד ידעו היטב את הלשון בלא ספקות, וכיום שיש לנו ספקות בפירוש המילים, איננו יכולים לתרגם בשלימות, ונתן כמה דוגמאות לספקות, וסיים: "לפיכך בזמן הזה אסור לקרות ק"ש ותפילה וכל הברכות רק בלשון הקודש, וכן הורו גאוני עולם זה כערך שמונים שנה". ועדיין קשה, וכי לפני שמונים שנה לא היו ספקות, ומדוע לא הורו שאין יוצאים בתרגום. ואולי היתה זו שאלה לא שכיחה, ולכן לא כתבוה. ונראה שכיום (בעיקר אחר המצאת הדפוס) אנו מדקדקים יותר בפירוש המדויק של המילים, וממילא נתרבו הספקות, ולכן מבחינתנו התרגום כיום אינו מדויק ואי אפשר לצאת בו. אבל כשהציבור דקדק פחות בפירוש החיצוני של המילה והדגש היה על הרעיון הכללי המתברר מתוך ההקשר, התרגום נחשב מדויק. לדינא, גם כיום כתב במקו"ח סב, ב, שגר צדק שאינו קורא ומבין עברית, יקרא ק"ש בתרגום.

[8]. לשו"ע סג, א, עפ"י רוב הראשונים, אפשר לכתחילה לקרוא ק"ש בשכיבה על צידו. אולם לתר"י, רק כאשר כבר התפשט ושכב, וקשה לו להתיישב, יכול לקרוא כשהוא על צידו, אבל לכתחילה לא יקרא כשהוא שוכב על צידו. והרמ"א חשש לדבריו. בק"ש שעל המיטה, שאינה חובה מהתורה, דעת מ"א שאין צריך להקפיד בזה, ועי' במ"ב רלט, ו.

הפנינה היומית – כב שבט התשפב

ז – פסוק שני וכוונתו

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת 'שמע' ואף אינו פסוק מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת 'שמע' על פי מסורת קדומה.

מסופר בתלמוד (פסחים נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ביקש לגלות להם את קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חכמים: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש.

משפט זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, והקורא אותו בלא כוונה צריך לחזור לקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב).

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).[4]

אף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, 'שמע ישראל', מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא 'יחוד עליון'. במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר אחר קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת הפסוק 'שמע ישראל', אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. המשפט השני נקרא 'יחוד תחתון', ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחייה אותו ומולך עליו. ברצונו יוסיף לו חיים וברצונו ימעט את חייו ח"ו. זו משמעות שמו ומלכותו שמתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).

 

ח – מצוות צריכות כוונה

נחלקו האמוראים והראשונים בשאלה, האם מצוות צריכות כוונה. כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק; או שצריך גם לכוון בעת עשייתה שהיא נעשית לשם קיום מצוות הבורא. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, וללא אחד מהם הוא אינו יכול לחיות, כך גם המצווה צריכה גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה המלווה את המצווה היא הנשמה.

לפיכך, אדם הקורא בתורה בפרשת ואתחנן, שבה נכתבה פרשת 'שמע', והגיע זמן קריאת שמע, אם כיוון ליבו לקיים מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו, ואם המשיך לקרוא כדרכו בלא שכיוון את ליבו לקיום המצווה – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, א; שו"ע ס, ד).

נמצא אם כן, שבקריאת שמע אנו צריכים לשים לב לשתי כוונות: האחת, כמו בכל המצוות, שבמעשה זה אנו מקיימים את מצוות ה'. והשנייה, מיוחדת לקריאת שמע, לכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. שהואיל ועיקרה של מצוות קריאת שמע – לקבל עלינו עול מלכות שמים, חובה לשים לב למשמעות המילים שאנו מוציאים מפינו. וכבר למדנו (בהלכה ו), שאם לא כיוון למשמעות המילים בפסוק 'שמע ישראל' – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקוראו בכוונה.

נחזור לכוונה הכללית השייכת לכל המצוות. לעיתים ישנה כוונה רדומה, וגם היא מספיקה בדיעבד. לדוגמא, אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, ובסדר תפילתו קרא את 'שמע', אע"פ שלא התכוון במפורש לקיים את מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו. מפני שאם נשאל אותו: מדוע קראת את פרשיית 'שמע'? יענה: כדי לקיים את המצווה, נמצא שהיתה בקריאתו כוונה רדומה. וכן מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית, אע"פ שלא התכוון במפורש לשם מצווה, ברור שכוונתו לקיים את המצווה, וכיוון שיש כאן כוונה רדומה – יצא ידי חובתו (ירושלמי פסחים פ"י ה"ג; ח"א סח, ט; מ"ב ס, י).[5]

רבים אינם יודעים שהסיבה המרכזית לקריאת פרשת 'ויאמר' – כדי לקיים בה את מצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בסופה. וכל אלו שאינם יודעים זאת, אינם יוצאים ידי חובתם. מפני שגם אם נשאל אותם מדוע קראו את פרשת 'ויאמר', לא ישיבו: כדי להזכיר יציאת מצרים, נמצא שאפילו כוונה רדומה לא היתה בידם. לפיכך צריך ללמד ברבים, שקוראים 'ויאמר' כדי להזכיר את יציאת מצרים.


[4]. לדעת לבוש ומ"א, הואיל ותקנו חכמים לומר "ברוך שם" וכו', אם דילג עליו לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא את פרשת שמע. ולדעת שה"ג, ב"ח ובאו"ה (סא, יג, 'אחרי') יצא. והראיה מברכות יג, א, שהקורא בתורה וכיוון ליבו יצא, ובתורה לא כתוב "ברוך שם". לפי זה, אם התחיל "ואהבת" ונזכר שלא כיוון ב"ברוך שם" וכו', לבאו"ה משמע שאינו חייב לחזור, וכ"כ בערוה"ש סא, ו. (וכ"כ באשי ישראל כ, י). אולם לפי הלבוש ומ"א, משמע שצריך לחזור, וכ"כ בכה"ח סא, מה. ובסי' סג, טז, כתב עפ"י האר"י, שכשחוזר עבור "ברוך שם" צריך להתחיל שוב מ"שמע ישראל".[5]. וכן מי שבא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר או קריאת מגילה, אע"פ שלא כיוון במפורש לקיים את המצווה, יצא בדיעבד ידי חובה, מפני שעצם הגעתו לבית הכנסת מצביעה על רצונו לקיים את המצווה, ויש בידו כוונה רדומה. אבל אם היה בביתו ושמע מבית הכנסת הסמוך קול שופר או קריאת מגילה, אם לא התכוון במפורש לקיים את המצווה – לא יצא. אמנם לסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה – יצא.

יסוד המחלוקת בברכות יג, א, ור"ה כח – כט, א. לרבא מצוות אינן צריכות כוונה, ולר' זירא צריכות כוונה. לתוס' ותר"י אינן צריכות כוונה, ולעומתם לבה"ג, רי"ף ורא"ש, צריכות כוונה, וכן פסק שו"ע או"ח ס, ד. ובבאו"ה מבאר שגם לסוברים שאינן צריכות כוונה, צריכים שני תנאים: א) עליו לדעת בעת עשייתו שיש מצווה כזו, למשל, לקרוא את שמע או לאכול מצה. ואם ידע זאת, אף שבאותה שעה לא היתה בידו אפילו כוונה רדומה, יצא לדעתם בקריאתו. ב) עליו לכוון לעשות המעשה, ולא יהיה כמתעסק, כלומר, אם נפח בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות, לא קיים את המצווה.

עוד נחלקו האם גם במצוות דרבנן הכוונה מעכבת. במ"א כתב בשם רדב"ז, שבמצוות דרבנן הכוונה אינה מעכבת. וכנראה סברתו, שיש לנו ספק כמי הלכה, ובדאורייתא הלכה כמחמירים ובדרבנן כמקילים. אולם לדעת א"ר, גר"א וחיד"א, נפסקה הלכה שמצוות צריכות כוונה גם במצוות דרבנן, וכן משמע משו"ע. ומ"מ לגבי ברכות חוששים לדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, מפני ש"ספק ברכות להקל". ולכן מי שלא כיוון בתחילה, אף שהוא צריך לחזור לקיים את המצווה, מספק שמא הלכה כסוברים שאינן צריכות כוונה – לא יברך (מ"ב ס, י, באו"ה שם. ועיין פנה"ל ברכות יב, ג, 4).

הפנינה היומית – כא שבט התשפב

ה – משמעותה של יציאת מצרים

הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת, בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפירמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שמספרים חז"ל, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההיפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות.

במשך תקופה ארוכה וקשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על ידי האבות, לא תהיה יותר תקומה. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים.

ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלא עוצמתה של הרוחניות והערכים המוסריים הנובעים ממנה. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. כמה שהחומר ינסה לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שישראל יצאו ממצרים בניצחון וברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

כשם שעם ישראל, השתחרר מכבלי החומר של האומה המצרית, וקיבל תורה מהשמים וגילה לעולם את האמונה והמוסר; כך כל אחד מישראל צריך לעסוק בכל יום בהשתחררות מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לרבונו של עולם על ידי קיום המצוות. לכן אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, ומתוך כך להשתחרר מכבלי החומר ולהתבונן בסגולתם ויעודם של ישראל ולגלות את האמת הנצחית האלוקית.

 

ו – כוונה בפסוק הראשון

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם בדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק – יצא ידי חובתו.[2]

וכך ראוי לכוון: 'שמע ישראל' – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. 'ה'' – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. 'אלוהינו' – שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). כשיאמר 'אחד', יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח).

בדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – יצא ידי חובתו.[3]

אם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמים – לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. נזכר באמצע הפרשה הראשונה – יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. נזכר באמצע הפרשה השנייה – יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת 'ויאמר', ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השנייה, שבדיעבד סדר הפרשיות אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז). מנהג טוב שיאמר כל הקהל ביחד את הפסוק הראשון בקול ונעימה, שעל ידי כך קולם נשמע בעליונים, והקב"ה משתבח בהם (שהש"ר ח, ב).


[2]. עיין בבאו"ה קא, א, 'המתפלל', ויסודו ברשב"א המובא בב"י סג, ד, ונראה שכוונת הרשב"א שלא יסיח את דעתו ועקב כך לא יכוון לקבל עול מלכות שמים, אבל בדיעבד מי שכיוון וגם חלם באמצע, לא פסל את הכוונה.

[3]. נראה שמה שאמרו לכוון ב'אחד' הוא הכוונה לכתחילה, וכפי שמסופר בברכות יג, ב, שר' ירמיה האריך הרבה, אמר לו ר' חייא: כיוון שהמלכת אותו למעלה ולמטה ולארבע רוחות – יותר אינך צריך לכוון. וכן לגבי כוונת שמות ה', אם ההלכה שמי שלא כיוון כפי שמבואר בשו"ע או"ח ה' אינו יוצא ידי חובתו, היה הכרח שהתלמוד יבאר את החיוב הזה היטב. וכן במכתבי רע"א מכתב ד' כתב: "וביותר נלענ"ד דגם בפסוק ראשון בעינן רק כוונה שמקבל עליו מלכות שמים, ואין צריך שיבין פירוש המילות". גם מדברי המ"ב סב, ג, נראה שהכוונה להבנה כללית, שכתב שגם מי שאינו מבין לשון הקודש עדיף שיקרא את שמע בעברית, מפני שאין מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק הראשון, ומשמע שכוונתו להבנה כללית. (עוד עיין באג"מ או"ח ח"ה ה, ב, שכתב כנ"ל לגבי השמות, אבל הוסיף שהכוונה שהוא אחד בד' רוחות ואין בלתו מעכבת, ובאר שהיא חלק מקבלת עול מלכותו, שהואיל ואין בלתו חובה לקבל עול מלכותו).

הפנינה היומית – יט-כ שבט התשפב

א – מצוות קריאת שמע

מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר.

קוראים שלוש פרשיות: הראשונה: 'שמע' (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. והשלישית: 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

תקנו חכמים להקדים את פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. והקדימו את פרשת 'והיה אם שמוע' שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנם ביום ובלילה, לפרשת 'ויאמר' שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

לדעת כמה ראשונים, המצווה מהתורה לקרוא את הפסוק 'שמע ישראל' בלבד, שעליו נאמר (דברים ו, ו-ז): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וחכמים תיקנו לקרוא את שלוש הפרשיות.

אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון בלבד קיים בו את המצווה מהתורה. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלימות רבה יותר. ולכן תקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות.[1]

 

ב – זכירת יציאת מצרים

מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ודרשו חכמים מהמילה 'כל' שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב). אפשר לקיים את המצווה באמירת כל פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.

תקנו חכמים לקרוא את פרשת 'ויאמר', כדי לקיים על ידה את מצוות זכירת יציאת מצרים. נמצא ששתי סיבות הביאו לצירופה של פרשת 'ויאמר' לקריאת שמע. האחת, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשנייה, שנזכרה בה יציאת מצרים. לכן נוהגים לקרוא 'ויאמר' גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (עי' ברכות יד, ב; כסף משנה הל' ק"ש פ"א, ב-ג).

הבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שאת מצוות קריאת שמע של יום אפשר לקיים רק בשלוש השעות הראשונות של היום, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו את מצוות זכירת יציאת מצרים של היום אפשר לקיים בכל היום. אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע, ואם עבר זמן קריאת שמע, יקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים בברכת 'אמת ויציב'. ואם עברו ארבע שעות, יקיים את המצווה על ידי קריאת 'ויאמר' או על ידי הזכרת יציאת מצרים באופן אחר (מ"ב נח, כז; סז, ג, ועיין לעיל יא, יא, בזמן ק"ש וברכותיה, ועיין הל' ערבית, כה, סוף הערה 3).

 

ג – תוכן פרשת שמע

פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים: א) יסוד האמונה. ב) המשמעות של יסוד זה לחיינו. ג) הוראה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

א) בפסוק הראשון: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, ה' אחד מחייה את כולם, ואין עוד מלבדו.

ב) המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם שעומד מול ערך הדבקות בה' יתברך, וכל הערכים מקבלים את משמעותם מתוך הדבקות בה', ולכן "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בְּכָל לְבָבְךָ – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" – שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריך לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. עוד פירשו: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד".

ג) בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ובנוסף לכך – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". גם אדם שלמד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו. לכן נצטווינו לקרוא את שמע בבוקר ובלילה, שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ולא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וצוותה על הגברים להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולא זו בלבד, אלא שצוותה על כל ישראל לקובעם על מזוזות פתחי בתינו – "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל. נמצא אם כן שהפרשה העוסקת באמונה ובאחדות הבורא מלווה אותנו תמיד, בלב על ידי קריאת שמע, בגוף על ידי התפילין, וברכוש שהוא הבית על ידי המזוזה.

 

ד – הפרשה השנייה והשלישית

בפרשה השניה – 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן. שאם נאהב את ה' בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו, על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת 'והיה אם שמוע' בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמים, במסירת כל כוחותינו לעבודתו. בפרשה השנייה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

בפרשה השלישית – 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא) מבוארת מצוות הציצית, שיש בה סגולה מיוחדת, שבכוחה להזכיר לנו את כל המצוות, ולעורר אותנו לקיומן, כפי שנאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". הרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה' בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש לנו כח להתגבר על היצר, וכפי שנאמר: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". בסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים, שנצטווינו לזוכרה ביום ובלילה. כמו ציצית שמגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה כי יש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו.

נמצא שכל שלוש הפרשיות הן המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק 'שמע ישראל'. בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד. בפרשה השנייה אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות ולומדים שבקיום המצוות תלויה הברכה השופעת לעולם, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו. בפרשה השלישית מצוות ציצית שמזכירה ומשמיעה לנו את המצוות, ובסיומה יציאת מצרים שגילתה לעולם כי ה' בחר בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, ויש בה הרחבה של המילים שמע ישראל. בהלכות ברכות קריאת שמע (טז, א) נלמד שגם הברכות שתקנו חכמים הן המשך והשלמה לקריאת שמע.


[1]. השאלה על מה חל הציווי "וְדִבַּרְתָּ בָּם… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". לדעת רמב"ן, רא"ה, רשב"א, ריטב"א, מאירי, רשב"ץ, ר"י החסיד, וב"י מו, ט, על הפסוק הראשון בלבד. וכן משמע בשו"ע סג, ד, שרק בו הכוונה מעכבת. ולדעת תר"י ויראים, המצווה על כל הפרשה הראשונה. אבל מה שנאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' "לְדַבֵּר בָּם… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), מכוון למצוות תלמוד תורה ביום ובלילה. ולדעת פר"ח סז, שתי הפרשות מהתורה. ועיין יבי"א ח, ו-ד. ועיין ערוה"ש נח, טו, שמסיק מכמה ראשונים שכולם מהתורה. והמבי"ט באר בקרית ספר, שכמו במצוות תלמוד תורה, הלומד פסוק אחד כבר קיים המצווה, ומ"מ ככל שילמד יותר יקיים יותר את המצווה, כך בקריאת שמע. וכעין זה באר ביד פשוטה בהקדמה להל' ק"ש.

הפנינה היומית – יח שבט התשפב

ה – על מה ראוי לדלג כדי להגיע לתפילה במניין

המאחר לתפילה ורואה שהציבור עומד לסיים את פסוקי דזמרה, מוטב שידלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, מפני שמעלת התפילה במניין גדולה ממעלת אמירת פסוקי דזמרה. שכל עניין אמירת פסוקי דזמרה הוא כדי להתכונן לתפילה, שמתוך כך תתקבל יותר, אבל המתפלל במניין בוודאי תפילתו מקובלת ורצויה (ברכות ח, א). לפיכך, המאחר לתפילה מוטב שידלג על רוב ברכות השחר, קרבנות ופרקים מפסוקי דזמרה, כדי שיספיק להתפלל שמונה-עשרה במניין.

אבל על 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' לא ידלג, כדי שלא להפסיד את אמירתם. מפני שברכות פסוקי דזמרה נתקנו על אמירת השבחים שלפני התפילה, ומי שלא הספיק לאומרם לפני התפילה, אינו רשאי לאומרם אחריה. וכדי לומר את הברכות של פסוקי דזמרה, חייבים לומר לכל הפחות פרק אחד, לפיכך יאמר את הפרק החשוב ביותר שהוא 'אשרי'.

וכן צריך להקפיד לומר לפני התפילה את ברכת 'אלקי נשמה' וברכות התורה, שאם לא יאמרם לפני התפילה – יפסידם (מ"ב נב, ט, ובאו"ה שם). וכן צריך לפני התפילה להתעטף בטלית ולהניח תפילין.

ואם אין לו זמן לומר את הברכות הללו ו'אשרי' ולהספיק להתפלל במניין, יתפלל ביחידות בלא שום דילוג.

לכתחילה ישתדל לכוון את דילוגיו כך שיספיק להתפלל עם הציבור, היינו עם עשרה שמתפללים עמידה בלחש. אבל אם הוא רואה שלא יוכל לומר את הברכות ו'אשרי' ולהספיק להתפלל בלחש עם הציבור, ישתדל להתפלל עם חזרת הש"ץ, שגם באופן זה הוא נחשב כמתפלל במניין לרוב הפוסקים.[8]

מי שנאלץ לדלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, אינו חייב להשלימם אחר התפילה אבל טוב שישלימם.[9]

 

ו – סדרי עדיפות בדילוג

למדנו בהלכה הקודמת, שבכל מקרה צריך לומר לפני התפילה את ברכת 'אלוקי נשמה' וברכות התורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, ולומר 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' ולהמשיך לברכות קריאת שמע. לפיכך המאחר לתפילה, אם יכול לומר את הדברים הללו ולהספיק להתפלל עם השליח ציבור, ידלג על כל השאר כדי להתפלל במניין, ואחר התפילה ישלים את הברכות שהחסיר, וטוב שישלים גם את שאר הדברים שהחסיר. ואם יש לו יותר זמן לפני התפילה, צריך לדעת את סדר החשיבות של הברכות והמזמורים, כדי לדעת את מה לומר תחילה. ונסכם את סדר מעלתם:

תחילה יקדים את כל שאר ברכות השחר. ואף שבדיעבד אפשר להשלימם אחר התפילה, מכל מקום כיוון שחובה גמורה לאומרם, ואמרו חכמים (ברכות ס, ב) שזמן אמירתם לכתחילה עם הקימה מהשינה, יקדימם לכל שאר המזמורים והקרבנות.

כשיש יותר זמן, יוסיף עוד מזמורים לפי סדר חשיבותם. ואף שכל המזמורים והפסוקים חשובים, מכל מקום לצורך התפילה יש מזמורים חשובים יותר ויש פחות. וזהו סדר מעלתם: ראשונים במעלה אחר 'אשרי' הם שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח קנ בתהלים), שלדעת רש"י (שבת קיח, ב) הם עיקר פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום.

אחריהם במעלה, כל שאר הפרקים הפותחים ומסיימים ב"הללויה", שלדעת הרי"ף והרא"ש הם הנקראים בתלמוד (שבת קיח, ב) פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום. נמצא שכשיש יותר זמן צריך לומר ברציפות את הפרקים מ'אשרי' עד "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה".

אחריהם במעלה, פסוקי קרבן התמיד ופסוקי הקטורת, שמקור אמירתם נסמך על דברי התלמוד (תענית כז, ב), שכל הקורא בענייני הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם.

אחריהם במעלה, 'ויברך דוד' (מ"ב נב, ד), ולאחר מכן יש דעות מה יקדים, והבוחר יבחר.

בשבת יקדים את 'נשמת' לכל פרקי ההללויות, מפני שהיא חלק מ'ישתבח'. ואח"כ יקדים את הפרקים שרגיל לומר בכל יום לפני הפרקים שנוספו בשבת, שהתדיר קודם לשאינו תדיר. [10]

כאן המקום להוסיף, שגם מי שנאלץ להתפלל ביחידות ולקצר את תפילתו כדי שלא יאחר לעבודתו, יקצר על פי הכללים האמורים. וכן מורה שהתעורר מאוחר וצריך להגיע בזמן לתלמידיו, יקצר על פי הכללים האמורים (אג"מ או"ח ח"ד צא,ב).


[8]. סיכום הסוגיה: לתר"י, רא"ש וטור, כדי להתפלל במניין מוטב לדלג על כל פסוקי דזמרה וברכותיה. ולמרות שאחר התפילה לא יוכל לומר את ברכות פסוד"ז, עדיף להתפלל כתקנת חכמים במניין, שתפילת הרבים מתקבלת בוודאות. ואילו אמירת פסוקי דזמרה יסודה ממנהג טוב שנהגו ישראל, ואף שתקנו להם ברכות, אין הם עיקר התפילה כברכות ק"ש ועמידה. וכדברי רס"ג ורמב"ם שהובאו בהערה 1. ואף לסוברים שהוא מצד הלימוד מתפילת משה, כמובא שם עפ"י הב"ח בביאור הרי"ף, הרא"ש והטור, מ"מ אין משמע שאמירתם חובה גמורה, אלא שנהגו כל ישראל לאומרם, והמנהג מחייב, אבל אינו דוחה תפילה במניין. וכן פסקו שו"ע נב, א, רמ"א, קצוש"ע יד, ז, וכן פסק בשערי תפילה לר"י רקח על פי צ"א פוסקים.לעומת זאת, רבים מן המקובלים כתבו עפ"י הזוהר, שיש להקפיד מאוד על שמירת סדר התפילה, שרמוזים בו סודות גדולים, וכל המשנה את סידרם מהפך את צינורות השפע הבאים על ידי התפילה. ולכן גם המאחר לא ידלג על שום קטע מן הקרבנות ופסוקי דזמרה, והובאו דבריהם להלכה בכה"ח נב, ב, וכ"כ בישכיל עבדי ח"א או"ח ב, ו. (ועי' בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח ד, שהסכים שבשעת הצורך ידלג על חלק מפסוד"ז וקרבנות). אולם באר בתשובות חכם צבי ל"ו, שכל ההקפדה של הזוהר שלא לשנות סדר התפילה, אמורים על אדם המתפלל ביחידות, אבל מי שיכול להתפלל במניין, ראוי לו לדלג על פסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הציבור, מפני שגם לפי הקבלה תפילת הציבור היא המעולה והמקובלת ביותר. (וכ"כ החיד"א בקשר של גודל ה, י, וכ"כ במ"ב נב, א).

ולבעל משכנות יעקב דעה אמצעית, שכדי להתפלל במניין מוטב לדלג על כל המזמורים שבפסוקי דזמרה ועל ברכות השחר ואמירת הקרבנות, ובתנאי שיספיק לכל הפחות לומר את ברכות פסוקי דזמרה – 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', שאם לא יאמרן לפני התפילה יפסיד את אמירתן, והן ברכות חשובות שניתקנו בימי התנאים. וכדי לאומרן צריך לומר ביניהן 'אשרי'. וכן דעת ח"א יט, ז; מ"ב נב, ו, באו"ה נג, ב, 'אין'. וכ"כ למעשה הרב אליהו בסידורו עמ' עו. ועיין בהערה 1, שכך אפשר לבאר את דעת הרי"ף והרא"ש, שסוברים שתקנו חכמים לומר ברכות אלו ו'תהלה לדוד' עפ"י דרשת ר' שמלאי. (ואף שהרא"ש פ"ה ו' הזכיר את דעת תר"י למעשה, אולי מפני שסובר שהתפילה במניין יותר חשובה. ועי"ש ברא"ש שמלשון רב עמרם גאון משמע כדעת המשכנות יעקב).

ואף שלפי גדולי הראשונים והשו"ע, עדיף לדלג גם על הברכות כדי להתפלל במניין, לא הזכרתי למעלה את דעתם, מפני שישנו עוד ספק, האם התפילה עם החזן נחשבת כתפילה במניין. לפמ"ג א"א נב, א, אינה כתפילה במניין, וכן משמע מהרמ"א קט, ב. לעומת זאת, לדעת אשל אברהם בוטשאטש והרבה אחרונים, היא נחשבת תפילה במניין (עיין לעיל ב, ג, ובהערה 2). לפיכך, במצב שבו אם ידלג על הכל יוכל להספיק להתפלל בלחש עם הציבור, כבר יותר טוב שיאמר ברכות פסוד"ז וכמה פרקים שיספיק, ויתפלל עם החזן, שלדעת רוב הפוסקים תפילתו במניין. ואם נשאר לו מעט זמן עד שגם אם ירצה להתפלל עם החזן יצטרך לדלג על כל פסוד"ז כולל הברכות, משני צדדים מוטב שלא ידלג: א' – למשכנות יעקב ודעימיה לעולם אין לדלג על הברכות, ב' – יש סוברים שאין זה נחשב כתפילה במניין, וא"כ לשם תפילה שיש ספק אם היא נחשבת במניין, אין מקום לדלג על הברכות. וזה מה שכתבתי למעלה. (אמנם ביחו"ד ה, ה, לא התחשב בספקות הללו ופסק שידלג על הכל אפילו כדי להתפלל עם הש"ץ).

כשעומדות שתי אפשרויות: לא לדלג כלל בקרבנות ופסוד"ז ולהתפלל עם הש"ץ, או לומר ברכות השחר, פסוקי התמיד והקטורת, 'ברוך שאמר', 'אשרי', וכל הללויות ו'ישתבח', ולהספיק להתפלל עם הציבור בלחש, נלענ"ד שעדיף לדלג ולהתפלל בלחש עם הציבור, שלכו"ע היא תפילה בציבור, וכבר אמר את כל הדברים העיקריים שמקורם בתלמוד. ואם כדי להתפלל עם הציבור יצטרך לדלג יותר, נראה שעדיף להתפלל עם החזן.

[9]. כתב הטור בשם תר"י ורא"ש, שאדם שדילג על כל פסוד"ז כולל הברכות (לשיטתו), ישלימם אחר התפילה עם הברכות (ואף שלמדנו בהערה 1, שדעת הרא"ש שפסוד"ז נתקנו כפתיחה בשבח לתפילה, מ"מ דעתו שבדיעבד יש ערך לאומרם גם אחר התפילה, כפי שמשמע מרס"ג ורמב"ם שם). לעומת זאת דעת רב נטרונאי, שלא לאומרם אחר התפילה. וכ"כ רשב"א. בב"י פירש שרק את הברכות לא ישלים לרב נטרונאי, כי תיקנום לצורך הכנה לתפילה, אבל את הפסוקים נכון להשלים. וכן פסק בשו"ע נב. ולדעת הב"ח והפרישה, כוונת רב נטרונאי שגם את הפסוקים לא יאמר. ובערוה"ש ה' כתב לדינא "דשב ואל תעשה עדיף". וכן דעת מהרי"ץ מתימן שלא לומר פסוד"ז אחר התפילה. ורוה"פ כתבו כשו"ע שנכון להשלים את הפסוקים אחר התפילה.

[10]. באבני ישפה ט, יד, ובהליכות שלמה ו, ז, כתבו על הקדמת ברכות השחר לשאר פרקי פסוד"ז. עוד נוסיף שגם את ברכת 'על נטילת ידיים' אי אפשר לברך אחר התפילה, אבל אין צורך לכתוב זאת למעלה, מפני שממילא מברכים אותה בבית לפני ניגוב הידיים. והמנהג הנכון לברך אח"כ 'אשר יצר' ו'אלוקי נשמה'. לפיכך העיקר לזכור לברך את ברכות התורה לפני התפילה, שאם לא כן יצא ב'אהבת עולם', כמבואר לעיל י, ב, 2.

באבני ישפה ט, טז, כתב שאמירת קרבן התמיד ופסוקי הקטורת באים אחר שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" וקודמים לשאר המזמורים הפותחים ב"הללויה". אלא שדבריו לרש"י בלבד, והתעלם מדעת הרי"ף והרא"ש בברכות לב, א, שפסוקי דזמרה הם כל הפרקים מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים. ואם כן, יש להקדימם לקרבנות, שעליהם נתקנו הברכות, וחיוב מנהג אמירתם קודם.

במ"ב נב, ה, כתב עפ"י ח"א יט, ו, ש'נשמת' היא ברכת השיר ולכן קודמת לכל השאר. וכתב באבני ישפה ט, יג, שאם אין לו זמן לומר 'נשמת' יתפלל כסידרו, שמעלתה ממש כמו 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח'. אמנם ציין שבבית ברוך פקפק בזה. ואכן כמה אחרונים כתבו שכל המזמורים הנאמרים בכל יום קודמים ל'נשמת' שהם תדירים. (וכ"כ ביחו"ד ה, ה, בהערה). והרב מאזוז כתב בהגהות איש מצליח ש'נשמת' קודמת לכל פרקי ההללויות אבל אינה כ'ישתבח' ו'אשרי', וזוהי דעה אמצעית. וכך כתבתי למעלה.

עיין עוד באבני ישפה פ"ט שסיכם סדר הקדימה לפי נוסח אשכנז וספרד. עוד עיין בערוה"ש שכתב סדר שונה. ובסידור הרב אליהו עמ' עו כתב עפ"י רב פעלים סדר שונה. ולא הארכתי בזה, מפני שממילא רוב האנשים אינם זוכרים את כל הפרטים, וכיוון שאמירת שאר המזמורים הונהגה אחר התלמוד, אין לדקדק כל כך בסדר חשיבותם.

הפנינה היומית – יז שבט התשפב

ג – מנהגים וכוונה באמירתם

אומרים את הזמירות בנחת ולא במרוצה (שו"ע נא, ח).

מפני מעלתה המיוחדת של ברכת 'ברוך שאמר', שרומזת לעניינים עליונים, נהגו לאומרה בעמידה (מ"ב נא, א; כה"ח א). ולמנהג אשכנז עומדים גם בברכת 'ישתבח' החותמת את פסוקי דזמרה, ולמנהג ספרד אין עומדים (רמ"א נא, ז, כה"ח מב).

וכן נהגו לעמוד ב'ויברך דוד' עד "אשר בחרת באברם", משום כבודה של מלכות ישראל שנוסדה על ידי דוד המלך.[4]

אחר שלמדנו שאחד משני הטעמים לאמירת 'אשרי' (תהלים קמה) הוא מפני שנזכר בו הפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", צריך לומר פסוק זה בכוונה. ואם אמרו בלא כוונה – צריך לחזור ולאומרו בכוונה. ואף שכבר הגיע לפרקים אחרים – יחזור לאומרו בכוונה, כי הוא החשוב שבפסוקי דזמרה. ויש אומרים שהואיל ולא כיוון בפסוק העיקרי, כל מה שאמר אחר כך עד סוף הפרק אינו נחשב, ועליו לחזור ולומר מפסוק 'פותח' ועד סוף הפרק (מ"ב נב, טז). אבל לרוב הפוסקים מספיק לחזור ולומר את הפסוק 'פותח' בלבד (שו"ע נב, ז).[5]

 

ד – דיני הפסקה בפסוקי דזמרה

כיוון שברכת 'ברוך שאמר' היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו'ישתבח' היא הברכה שאחריהם, הרי שכל פסוקי דזמרה הם חטיבה אחת ואסור להפסיק באמצע אמירתם.

אמנם לצורך גדול, כגון למנוע הפסד, מותר להפסיק בדיבור (טוב שיאמר לפני ההפסק ואחריו פסוקי 'ברוך ה" שלפני 'ויברך דוד'. עי' מ"ב נא, ז). וכן כדי למנוע עלבון מותר לומר שלום (עיין בהמשך טז, ו; ודין הפסקה בין ישתבח לברכו יבואר בהמשך טז, ב).

הנצרך להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, יתפנה ואח"כ יברך 'אשר יצר' וימשיך באמירת פסוקי דזמרה.[6]

אם שמע באמצע פסוקי דזמרה ברכות או קדיש, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", אבל אמן מותר לענות. ואף שמותר לענות אמן – אין חובה לענות, שהואיל והוא עוסק במצוות אמירת פסוקי דזמרה הוא פטור מהמצווה לענות אחר דברים אחרים שבקדושה. ומי שמכוון כראוי בפסוקי דזמרה וההפסקה לעניית אמן תטריד את כוונתו, מוטב שימשיך לאומרם בכוונה, ולא יענה אמן. אבל אם שמע את הציבור אומרים קדושה, יעמוד ברגליים צמודות ויצטרף אליהם, כדי שלא יבלוט כמי שאינו משתתף עם הציבור בדברים שבקדושה. וכן אם הגיעו ל'מודים דרבנן' או 'ברכו', ישחה מעט ויענה עמהם. ואם הוא מתפלל במניין שנמצא בפסוקי דזמרה, ושמע ממניין אחר קדושה או 'מודים' או 'ברכו', רשאי להמשיך לשבת ולומר פסוקי דזמרה, הואיל ואינו נראה כפורש מהציבור בזה שהוא ממשיך להתפלל כסדרו.[7]

אין לקרוא לתורה למי שנמצא בפסוקי דזמרה. ורק אם הוא כהן או לוי, ואין שם כהן או לוי אחר, יקראוהו לתורה. וכיוון שהוא באמצע פסוקי דזמרה, לא יפסיק כדי לבקש מהגבאי לומר לו 'מי שברך'. ואם הגבאי טעה וקרא לישראל שעומד באמצע פסוקי דזמרה – יעלה, משום כבוד התורה והציבור (מ"ב נא, י).


[4]. למנהג ספרדים אומרים לפני 'ברוך שאמר' "ה' מלך ה' מלך" וכו' פעמיים, ובשבת ויו"ט עומדים, וכתב בב"י נ' בשם שבולי הלקט ע"ו שהטעם לכך, מפני שנתקן עפ"י המדרש שהמלאכים אומרים אותו, והם עומדים. אלא שבחול מפני שמתבטלים ממלאכתם ואין להם פנאי לא נהגו לעמוד. ע"כ. וכיום נהגו לעמוד גם בחול.

[5]. בסדר רב עמרם גאון כתב בשם רב נטרונאי גאון, שהעיקר הוא לומר את הפרק 'תהלה לדוד' לפחות פעם אחת ביום, ומה שאמרו שלוש פעמים – כדי שלא יפשע ולא יאמרו כלל. ולכן לדעתו בשבת אומרים אותו רק פעמיים. וכן משמע מהרא"ש (א, ו) שכתב: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום". אמנם בגמ' שלפנינו (ברכות ד, ב) הגירסא: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העוה"ב". וכן הרמב"ם בנוסח התפילה כתב לאומרו שלוש פעמים גם בשבת. ועיין בבירור הלכה ד, ב. עפ"י הסוברים שדי לאומרו פעם אחת ביום, כתב בכה"ח נא, לג, שלא יחזור לומר 'פותח' בתוך פסוד"ז מפני שיש בזה הפסק, אלא יכוון ב'תהלה לדוד' שאחר העמידה. אולם לדעת רוה"פ יש להשלימו בתוך פסוד"ז במקום שייזכר, כי בנוסף לכך שיש לחוש לסוברים שצריך לאומרו שלוש פעמים, פסוק 'פותח' הוא החשוב ביותר בפסוד"ז (כפי שכתב תר"י כג, א), ולכן יש לאומרו בכוונה דווקא בין ברכות פסוד"ז. וכך משמע ממ"ב, וכ"כ בבא"ח ויגש יב, ואג"מ ב, טז, ויבי"א ח"ו ה, ו. ולדעת רוה"פ צריך להשלים את הפסוק 'פותח' בלבד, וכ"כ בשו"ע נא, ז, וכ"כ במ"א ובברכ"י ה, ובשועה"ר ח, ובציץ אליעזר יב, ח. והמ"ב כתב לומר מ'פותח' עד סוף הפרק, ומקורו בלבוש וח"א.

[6]. אמנם יש אומרים שכדי לא להפסיק באמצע פסוקי דזמרה, מוטב לדחות את אמירת ברכת 'אשר יצר' לאחר ישתבח (כה"ח נא, כח), או לאחר התפילה (אשל אברהם, אג"מ ד, יד). אולם למ"ב נא, ח, יברך מיד, וכ"כ בערוה"ש. וכן נכון לנהוג מפני שאם ידחה את אמירתה, יש חשש שישכחנה.

[7]. בשו"ת ציץ אליעזר יא, ג, ובהליכות שלמה (רשז"א) ו, יב, בארו שכל דיני ההפסק לדברים שבקדושה בפסוד"ז הם רשות, שאין חובה להפסיק כדי לענות, ולכן אם הדבר מפריע לכוונתו, מוטב שלא יענה. ועיין שם שמ"מ יש לחוש שלא יראה כפורש מהציבור, לכן בקדושה יעמוד, ב'מודים' יעמוד ויכרע, וב'ברכו' יכרע מעט. והואיל וכבר הפסיק כדי לעמוד ולכרוע, נראה שמוטב שיענה עמהם. אבל אם הוא שייך למניין אחר אינו נראה פורש, ולכן אינו צריך לעמוד ויכול להמשיך להתפלל כדרכו. (ועי' בהל' ברכות ק"ש טז, ה, והערה 4).

כיוון שאין חובה לענות, אין צורך כ"כ להאריך בדיני ההפסקה, ונזכיר מקצת מהם בקצרה: כתב במ"ב נא, ח, ובאו"ה שם, של'אמן' על ברכות יכול להפסיק אפילו באמצע פסוק, ובתנאי שנסתיים עניין, אבל לצורך קדיש, קדושה ומודים, (שהם דברים שבמניין, ולמנהג אשכנז גם לאמן של ה'א-ל הקדוש' ו'שומע תפילה'), יענה גם במקום שלא נסתיים עניין. והרבה אחרונים לא הזכירו חילוק זה כלל, ובכל מקום אפשר להפסיק לענות אמן. ועונים בקדיש על כל האמנים שעד "דאמירן בעלמא", כל מנהג למנהגו. אבל האמנים שאח"כ, דינם כ"ברוך הוא וברוך שמו", שאין מפסיקים למענם בפסוד"ז. לגבי 'מודים דרבנן', ממ"ב נא, ח, משמע שיכול לענות את כולו, וביבי"א ו, ד, כתב שיאמר רק "מודים אנחנו לך". והשומע ברקים ורעמים, לח"א כ, ג, רשאי לברך, וכן דעת רוה"פ, ויש חולקים (כה"ח נא, כג).

הפנינה היומית – טז שבט התשפב

א – טעם אמירתם

הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה, כתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אֱלוֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". ואח"כ ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" וגו'. על פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א). ואמנם עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה, ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, גם את כלל התפילה ראוי לפתוח בדברי שבח, ולכן תקנו לומר פסוקי דזמרה, שהם דברי שבח והלל לה'. ותקנו חכמים לפתוח את פסוקי דזמרה בברכת 'ברוך שאמר', ולחותמם בברכת 'ישתבח'.

ואמנם מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, אולם במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, שכל ישראל פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה.[1]

באמירת פסוקי דזמרה אנו עוסקים בגדולת הבורא, ומתוך כך כשנעמוד אח"כ בתפילה, נדע לפני מי אנחנו עומדים. ואם לא כן, יש חשש שנבוא לבקש את צרכינו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה' יתברך, מקור החיים. אולם אחר שטיהרנו ליבנו בהתבוננות בגדולת ה', נדע היאך להתפלל, וגם כשנבקש על הבריאות והפרנסה, נבקש זאת כדי שנוכל להידבק בתורת ה' ולקדש את שמו בעולם. ועל ידי כך תפילתנו תתקבל.

וזה הרמז בשם 'פסוקי דזמרה', מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים; כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה הננו מכריתים את המחשבות המוטעות וההרגשות הרעות, ומתוך כך תעלה ותתקבל תפילתנו. וההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, ולכן הם נקראים 'פסוקי דזמרה'.[2]

 

ב – מהם פסוקי דזמרה

עיקר פסוקי דזמרה הם ששת הפרקים האחרונים שבספר תהלים. החשוב שבהם הוא הראשון – 'תהלה לדוד' (תהלים קמה). וכל האומרו שלוש פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ששבחיו מסודרים לפי סדר האלף בית, ונזכר בו הפסוק החשוב "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (ברכות ד, ב). ונהגו לומר לפניו פסוק 'אשרי', ולכן רגילים לכנותו – 'אשרי'.

אחריו אומרים חמישה פרקים הפותחים ומסיימים ב'הללויה', ועליהם אמר רבי יוסי: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ב).

בתקופת הסבוראים (שאחר האמוראים), הנהיגו לומר 'הודו' (דברי הימים א' טז, ח-לו), שהיא השירה וההלל שאמר דוד בעת שהחזיר את ארון האלקים משבי פלשתים לאוהל המשכן. לאחר מכן בבית המקדש היו אומרים את חציו בעת הקרבת התמיד של שחר, וחציו בהקרבת התמיד של בין הערביים (ב"י או"ח נ). למנהג אשכנז אומרים 'הודו' אחר ברכת 'ברוך שאמר', כדי שכל מזמורי השבח וההלל יהיו כלולים בתוך ברכות פסוקי דזמרה (טור או"ח נא). ולמנהג ספרד אומרים 'הודו' לפני 'ברוך שאמר', מפני שהוא המשך לאמירת התמיד (אשכול, כלבו).

עוד תקנו הסבוראים (מס' סופרים יז, יא), לומר לפני 'אשרי' קובץ פסוקים הפותחים ב'יהי כבוד', שיש בהם חיזוק האמונה בה' ובגאולת ישראל. והאר"י הרחיב בביאור סודותיו (כה"ח נא, יג).

לאחר מכן בתקופת הגאונים, נהגו להוסיף לפסוקי דזמרה עוד פרקים ופסוקים. ותקנו לומר 'מזמור לתודה' (תהלים ק), שאמרו חז"ל, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממנו (ויק"ר ט, ז). ולכן ראוי לאומרו בנגינה. ואין אומרים אותו בשבתות וימים טובים, אלא אומרים במקומו "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב). ולמנהג אשכנזים הוא כנגד קרבן תודה שהיו בו לחמי חמץ, ולכן אין אומרים אותו בערב פסח וחול המועד פסח וערב יום כיפור, שאין מקריבים בהם קרבן תודה, מפני איסור חמץ או הצום. ולמנהג ספרד אומרים אותו בימים אלו, מפני שעיקרו לשבח והודאה ולא כנגד קרבן תודה (ב"י ורמ"א נא, ח).

כתבו הגאונים, שיש נוהגים לומר 'ויברך דוד' (דברי הימים א' כט, י-יג; ונחמיה ט, ו-יא), ושירת הים אשר שרו משה ובני ישראל לה' (שמות טו, א-יח). ואמנם עיקר פסוקי דזמרה משירי דוד, כפי שאומרים בנוסח ברכת 'ברוך שאמר': "ובשירי דוד עבדך נהללך". אולם בתקופת הגאונים היו שנהגו להוסיף פסוקים מהתורה ומנחמיה, ובסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרם.[3]


[1]. ברכות ד, ב: "כל האומר תהלה לדוד (אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העוה"ב", ובשבת קיח, ב: "אמר ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל (פסוד"ז) בכל יום". מלשונם משמע שלא תקנו חכמים לומר פסוד"ז, אלא שהוא מנהג חסידות שכל ישראל נהגו בו, וכך נעשה למנהג מחייב. וכלשון רס"ג בסידורו (הוצ' מקיצי נרדמים עמ' לב): "התנדבה אומתנו לקרוא מזמורים מספר – תשבחות הקב"ה, ולפניהם ואחריהם שתי ברכות…" וז"ל רמב"ם (תפילה ז, יב): "שבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום, מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהן ולאחריהן, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות… וברכה לאחריהן". ואף שלמד ר' שמלאי (ברכות לב, א) מתפילת משה שצריך לפתוח בדברי שבח, פירש רש"י בע"ז ז, ב, שהכוונה לפתוח את שמונה עשרה בשלוש ברכות ראשונות של שבח. וכן כתב הרמב"ם פ"א הלכות: ב, ד. וא"כ אין לימוד מהתורה לפסוד"ז, והוא מנהג חסידות.אולם מהרי"ף (ברכות כג, א), רא"ש (ברכות פ"ה ד-ו) וטור, משמע, שגם פסוקי דזמרה נתקנו כדי לפתוח את כלל התפילה בדברי שבח. ובאר הב"ח או"ח נא, שעל פי דרשת ר' שמלאי מהפסוקים, תקנו חכמים ברכות על פסוד"ז, מפני שאף שלא חייבו לומר פסוד"ז, אם לא היה בזה לימוד גמור מהתורה, שכך הוא סידרה של התפילה, לא היו מתקנים על כך ברכות. (אפשר אולי לומר הן לפי הרי"ף והן לפי הרמב"ם, שחכמים תקנו לומר בכל יום לפני התפילה 'ברוך שאמר' 'תהלה לדוד' ו'ישתבח', ומנהג חסידות היה לומר את שאר ההללויות, ועל זה אמר ר' יוסי "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". ועיין בבירור הלכה ברכות לב, א. ואע"פ כן אין לומר בקביעות את הברכות ואשרי בלבד, כי בפועל מנהג פסוד"ז כולל כיום את כל ההללויות, כמבואר להלן הערה 10).

לראשונה נזכר נוסח ברכות פסוד"ז בסדר רב עמרם גאון, ויש מסיקים שבתקופת הגאונים נתקנו (ואף להלכה יש סוברים ש'ברוך שאמר' ו'ישתבח' פחות חשובות משאר ברכות, עי' בבאו"ה נא, ב, 'אם'). אולם בתולעת יעקב כתב בשם אור זרוע, שאנשי כנה"ג תיקנו נוסח 'ברוך שאמר' ע"י פתקה שנפלה מן השמים. וכ"כ עוד אחרונים, והובא במ"ב נא, א. ובמשכנות יעקב כתב שבתקופת התנאים חיברו אותן, ולכן אסור לדלג עליהן. וי"א שר' ישמעאל תיקן אותן, כ"כ בס' לקוטי מהרי"ח (עי' מקור התפילות עמ' יג).

עיין להלן הערה 9, שלדעת רב נטרונאי והרשב"א, אם לא אמר פסוד"ז לפני התפילה, לא יאמרם אחריהם, כי עניינם הכנה לתפילה. ולדעת תר"י והרא"ש, יכול להשלימם עם הברכות אחר התפילה. וצריך לומר שלדעתם, אף שתקנום לפני התפילה, מ"מ בדיעבד, יש להם ערך גם אחר התפילה, שעיקר עניינם לזמר לה', ולאו דווקא כהכנה לתפילה.

[2]. עיין בעין איה ברכות לב, א, דרש ר' שמלאי. ובאבודרהם, פסוד"ז הם "כמו פרקליטים לתפילה". ובמנורת המאור, מלשון זמירת הכרם. ובטור או"ח צג, עפ"י הגמ', אין עומדים להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה, ולכן נהגו לומר פסוד"ז "כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי שמחה של מצווה שעוסק בתורה"

[3]. 'תהלה לדוד' (אשרי): תר"י (כג, א) כתבו שעיקר תקנת פסוד"ז בשביל 'תהלה לדוד', עפ"י הגמ' בברכות ד, ב. והרא"ש (ה ו), כתב: "אגב אותו מזמור תקנו לומר (את שאר המזמורים) עד סיום תהלים". ועל מה אמר ר' יוסי (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", שהם פסוקי דזמרה? לדעת רי"ף, רא"ש וטור, הם ששה פרקים מתהלים, מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים (פרקים קמה-קנ). וכ"כ במס' סופרים יז, יא. אמנם רש"י שם פירש שהכוונה לשני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח, קנ). והובאו דבריהם בב"י סו"ס נ. ולכן מחלקים ברמת החשיבות בין שני המזמורים שפותחים ב"הללויה הללו" לאלו שפותחים ב"הללויה" בלבד.שם במסכת סופרים יז, יא, (שנחתמה בא"י בסוף תקופת הסבוראים) נזכר שאומרים 'יהי כבוד' ו'הודו לה" וכו', וששת המזמורים. יותר מאוחר בתקופת הגאונים נזכר שאומרים 'מזמור לתודה' והנוסח מ'ויברך דוד' ועד שירת הים, וכפי שכתב הטור או"ח סי' נא שהוא מתיקון הגאונים. וכן המזמורים שמוסיפים בשבת נזכרו בסדר רב עמרם גאון. לגבי 'אז ישיר', שאינו משירי דוד, כתב הרמב"ם (תפילה ז, יג) שיש נוהגים לאומרו ויש שאין נוהגים, והכל לפי המנהג. ובספר המנהיג כתב, שאין ראוי לדלג על הזכרת שבח הגאולה הראשונה. הפסוקים: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" וכו' שאומרים אחרי ההללויות נזכרו לראשונה ברוקח (מראשוני אשכנז). והאבודרהם (הספרדי) מנמק – מפני שהם פסוקים המסיימים ספרי תהלים. 'מזמור לתודה' נזכר באורחות חיים (מהראשונים). לפני כשלוש מאות שנה נכנס לסידור "מזמור שיר חנוכת הבית", לפני כן אמרוהו רק בחנוכה. ובמקדש היו אומרים אותו בעת הבאת הביכורים (ביכורים ג, ד).