ברכה למבקרים בגן חיות – ראיית קוף ופיל

המבקרים בגן חיות זוכים לברך פעמיים 'משנה הבריות'. שכל הרואה את הקוף או את הפיל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות" (ברכות נח, ב; שו"ע רכה, ח). ואמנם אם יראה אותם יחד, ברכה אחת תעלה על שניהם. אבל אם הם נמצאים במקומות שונים, יש לברך ברכה מיוחדת על ראיית כל אחד מהם.

ודווקא עליהם תקנו לברך, מפני שמראם מעורר השתאות מיוחדת, יותר משאר בעלי חיים, שאע"פ שהן חיות הן דומות במידת מה לאדם. הקוף דומה לאדם בצורת גופו ובדרך שימושו בידיו. והפיל חריג בין החיות בכך שעורו חלק ללא שערות, והוא משתמש בחדקו כמו ביד (מאירי ברכות נח, ב).

כל שלא ראה אותם שלושים יום, כשיראם שוב יחזור ויברך. ואף שלגבי שאר בריות נאות ומשונות נהגו לברך רק על ראייתם הראשונה, זהו מפני שאין ברור כל כך האם הם מספיק משונים או יפים. אבל כאן ברור לחלוטין שעל הפיל והקוף תקנו לברך, ולכן אם עברו שלושים יום שלא ראה אותם, חוזר ומברך.

הפנינה היומית – ד סיון תשפא

ו – דין שריפה המכלה ממון

כשפורצת שריפה בשבת, השאלה הראשונה היא, האם נשקפת ממנה סכנת נפשות. אם נשקפת ממנה סכנת נפשות, מצווה לעשות הכל כדי לכבותה. אבל אם ברור שאין היא מסכנת נפשות, אפילו אם היא עומדת לשרוף רכוש רב, כגון שבית שלם עולה בלהבות, אסור לכבותה, שאין איבוד ממון דוחה שבת.

ולא זו בלבד, אלא שאסרו חכמים להוציא חפצים מהבית הבוער לרחוב או לחצר משותפת. ואף שיש שם עירוב, חששו שמא מתוך שאדם בהול לרוקן את ביתו מחפציו, יבוא לכבות את השריפה או להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים. ורק את המאכלים, הכלים והמלבושים הנצרכים לאותה שבת מותר להוציא (בתחום העירוב). ואם יש לו בבית כלי גדול, יכול להכניס לתוכו יותר מאכלים ממה שהוא צריך לאותה שבת, ולהוציא את הכל בפעם אחת. וכן לגבי הבגדים, אם הוא מוציאם בדרך לבישה, יכול להוציא מלבושים רבים, אף יותר ממה שהוא צריך לאותה שבת. ואיסור זה נאמר לגבי הוצאה לחצר משותפת, אבל לחצרו הפרטית שאינה צריכה עירוב, או לדירה אחרת שבאותו בניין במקום שעשו עירוב – מותר להציל את כל המאכלים והחפצים שאינם מוקצה (שו"ע שלד, יא, מ"ב כח).[2]

כשם שלבעל הבית מותר להציל את הדברים הנצרכים לו לשבת, כך גם מותר לבעל הבית לומר לשכניו, בואו והצילו לעצמכם. וכל אחד מהם רשאי אז להציל לעצמו מזון לצורך שבת וללבוש כל מה שיוכל, ואחר השבת מנהג חסידות שיחזירו לבעל הבית את המוצרים והבגדים שהצילו (שו"ע שלד, ט; שש"כ מא, ג-יג).

נחלקו הפוסקים אם מותר להציל מדירה בוערת כסף וחפצים יקרי ערך שאינם לצורך השבת, ולמיקל יש על מה לסמוך. וכל זה בתנאי שאין עוברים על איסור תורה, שאם כדי להציל את הכסף צריך לטלטלו מרשות היחיד לרשות הרבים תוך ביצוע איסור תורה – אסור להציל. אבל מותר לטלטל את הכסף בשינוי, כיוון שהשינוי גורם שלא יהיה בזה איסור תורה (שו"ע שלד, ב; ט"ז, ועי' מ"ב ד' ה', שעה"צ ג, ובאו"ה 'ויש').

מותר לדיירי הבתים הסמוכים לדליקה להציל את כל חפציהם, שהואיל והשריפה עוד לא נאחזה בביתם, אינם בהולים כל כך, ואין חשש שיבואו מתוך כך לכיבוי השריפה (שו"ע שלד, א).

למרות שליהודי אסור לכבות את השריפה, מותר לו לרמוז לגוי שיכבה את האש, כגון שיאמר: "כל המכבה אינו מפסיד". או שיקרא לגוי לבוא בדחיפות ויספר לו שפרצה שריפה ואסור ליהודים לכבות אותה, והגוי יבין מעצמו שרוצים שיכבה את האש ואולי אף ישלמו לו שכר עבור כך (שו"ע שלד, כו).

וכן מותר לגרום לכיבוי השריפה, שמהתורה רק עשייה ישירה של מלאכה – אסורה, וחכמים אסרו גם לגרום לעשיית מלאכה, אך במקום הפסד התירו 'גרמא'. לפיכך, ארון שאחזה האש בצידו האחד, מותר לכסותו בסמרטוטים רטובים, כדי שהאש תכבה כשתגיע לשם. וכן מותר להניח על המקום שעדיין לא בוער שקיות מלאות מים, כדי שתתבקענה בשעה שהאש תגיע אליהן והמים שיישפכו יכבו את האש (שו"ע שלד, כב). וכן מותר לשפוך מים על הצד שאינו בוער, ובתנאי שישפוך את המים רחוק מהאש, באופן שהאש תתחיל להיכבות רק לאחר זמן (עי' שו"ע שלד, כד; שש"כ מא, טז).

 

ז – כיבוי אש במקום פיקוח נפש

במקום שנשקפת מהאש סכנה לחיי אדם, מצווה על כל מי שיכול – להזדרז לכבותה, שפיקוח נפש דוחה שבת. ואפילו במקום שיש ספק סכנה, מצווה לכבות את האש. למשל, כשפורצת שריפה בבית מגורים גדול, אף שכפי הנראה כל דיירי הבית הספיקו להימלט משם, כל זמן שיש חשש שמא נשאר שם אדם, צריך לכבות את האש. וגם כאשר מירב הסיכויים שאם נותר שם אדם כבר נשרף למוות, הואיל ויש סיכוי מסוים שעוד אפשר להצילו, צריכים לעשות הכל כדי לכבות את הדליקה (שו"ע שכט, ג; להלן כז, א).

ויש לפעול ביעילות בכל הדרכים. מי שיכול – ינסה להציל אנשים מהאש, ומי שיכול – ינסה להשתלט על האש בכלים העומדים לרשותו, ובמקביל, אחרים ידאגו להתקשר למכבי אש. ואם אחד הרואים מסופק שמא עדיין לא התקשרו למכבי האש, אף שמסתבר לו שכבר התקשרו, ליתר בטחון גם הוא צריך להתקשר, שספק נפשות דוחה שבת. ובאותה שעה אין לשאול רב מה מותר לעשות, אלא צריך להזדרז ולהציל.

למעשה, נוהגים כיום להתייחס לכל שריפה גדולה שפורצת בבית מגורים כספק סכנה שצריכים לכבותה בשבת. לדוגמא, אם השריפה פרצה בבית קומות, הרי שיש חשש שמא תתפשט לדירות אחרות ולא יספיקו לפנות את דייריהן. וכשהשריפה גדולה, אין זמן לבדוק האם יש בדירות הנוספות תינוקות או חולים שאינם יכולים להתפנות בכוחות עצמם. בנוסף לכך, מחוברים לבתים בלוני גז העלולים להתפוצץ ולסכן אנשים הנמצאים מחוץ לבית. ובדרך כלל מתאספים סביב סקרנים העלולים להיפגע מן הפיצוץ, ופעמים שיקח יותר זמן להרחיקם מאשר לדאוג לכיבוי האש. ואם הבית הנשרף סמוך לבתי מגורים, יש סכנה שהאש תתפשט אליהם ותסכן את דייריהם. ולעיתים פורצת אש במחסנים שיש בהם חומרים כימיים ששריפתם עלולה לגרום להתפשטות גזים רעילים שיסכנו את תושבי הסביבה.

הורה הרב גורן, שאם מחבלים שונאי ישראל הבעירו אש שיש ממנה נזק לרכוש, מכבים אותה בשבת. ואף שמהאש שהבעירו לא נשקפת סכנת נפשות, יש לחשוש שאם לא יכבו אותה, תיווצר אצל המחבלים תחושה של הצלחה שתעודד אותם לבצע פיגועים נוספים שיסכנו נפשות (עפ"י שו"ע או"ח שכט, ו. כיום כל הארץ נחשבת כמקום ספר למלחמה זעירה, שבה משתמשים כיום אויבי ישראל, ועי' להלן כז, יב).


[2]. לדברי הרמב"ם והסוברים כמותו שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא, ברור שאין אפשרות להתיר כיבוי שריפה לשם הצלת ממון, ולשיטתם מובן מדוע גזרו שלא להציל יותר ממה שהוא נצרך לשבת. אולם לדעת רוב הפוסקים, הסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדברי חכמים, יש לשאול, הרי מצינו שהתירו חכמים את איסוריהם כדי למנוע הפסד גדול. למשל, התירו לדרוך על עשבים שעלו בצינור כדי למנוע הפסד (כתובות ס, א; שו"ע שלו, ט). ורבים סוברים שמדובר באיסור תורה של תיקון צינור, והתירו לעשותו בשינוי כדי למנוע הפסד (לוית חן קג). וכן הקילו להוציא חפצים יקרים בשינוי לרשות הרבים לצורך הצלת ממון (רמ"א שא, לג). וכן יש מתירים לטלטל מוקצה לצורך הצלת ממון (שו"ע שלד, ב). ואם כן מדוע לא הקילו כאן לכבות שריפה לצורך הצלת כל ממונו.ויש לומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה משאר איסורים דרבנן, וכ"כ הר"ן (סא, א, בדפי הרי"ף ד"ה 'ובמקום'), שהואיל והיא דומה לאיסור תורה, שאם היה צריך לגופה – אסורה מהתורה, חששו חכמים שמא לא ידעו להבחין בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה, ויבואו להקל גם במלאכות האסורות מהתורה, לפיכך אסרו לכבות את האש גם כאשר המלאכה אינה צריכה לגופה. כיוצא בזה כתבו בח"א מו, א, ובאו"ה רעח, סוד"ה 'מותר'. (כיוצא בזה מצינו בדין ביהש"מ כמבואר במ"ב שמב, א). עוד יש לומר, שמפני שהשריפה היא אירוע שיוצר בהלה עצומה, והאדם חס על ממונו, יש חשש שיבוא לעשות מלאכות רבות, לא התירו חכמים את דבריהם, כדי למנוע חילול שבת. ורק התירו הצלה שנעשית במידה, שבאופן זה אין חשש שיגררו לעבור על שאר איסורים.

בשש"כ פרק מא הערה ח' כתב שרשז"א תמה, מדוע לא נחוש למצבם הנפשי של בעל הבית ובני משפחתו, שיראו את ביתם ורכושם עולה בלהבות ואולי תיטרף דעתם, ולפעמים מרוב צער אדם יכול למות או להשתגע. וכתב בשש"כ פרק לב הערה פג, שיש סוברים שכדי למנוע טירוף דעת מתירים איסורי תורה. אכן להלכה נראה, שכאשר יש חשש ממשי שאחד מבני המשפחה עלול לאבד את שפיות דעתו, מותר לכבות את השריפה, אולם כשאין חשש, אף שמדובר בצער נורא, לא התירו לכבות את הדליקה.

משנה הבריות

למרות שאיננו מבינים מדוע ישנם מומים ופגמים בעולם, צריכים אנו להאמין שהבורא, יודע תעלומות, מנהיג את עולמו כראוי, ועל כן תקנו חכמים לברך על ראיית אדם משונה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות".

ורק על שינוי גדול מברכים, כגון: על הנולד ללא כף יד או רגל; או שמרוב גובהו אינו יכול לעמוד זקוף וקומתו נכפפת; או שהוא ננס מאוד; או שכל שערותיו דבוקות זו לזו; או תאומי-סיאם, שמחוברים מלידתם זה בזה; או שידיו קצרות מאוד ביחס לגופו, וכל כיוצא בזה. וכן מברכים על בעל חיים שנולד עם מום משונה ביותר. ועל כל סוג וסוג של שוני מברכים בנפרד. אמנם אם ראה שני אנשים משונים יחד, ברכה אחת עולה לשניהם.

ומברכים על כל סוג של שוני פעם אחת בלבד.

יש להיזהר מאוד שלא להעליב את בעל המום תוך כדי אמירת הברכה. ובכל מצב שיש חשש שהוא יעלב, יש לברך בחשאי. ואם גם זה עלול להעליב אותו, עדיף שלא לברך כלל. מפני שהאיסור להעליב ולצער אדם, וקל וחומר אדם סובל, גדול יותר מהמצווה לברך ברכות אלו.

מי שבעקבות תאונה או מחלה נעשה בעל מום ומשונה, אין מברכים עליו 'משנה הבריות', אלא בפעם הראשונה שיראהו יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת". וזה בתנאי שהרואה אותו אכן משתתף בצערו.

הפנינה היומית – ג סיון תשפא

ד – דינים הקשורים לנר שבת

בשעה שנר דולק בבית, יש להיזהר שלא לפתוח כנגדו חלון או דלת, באופן שהרוח תכבה אותו. וגם כאשר מנשבת בחוץ רוח חלשה שאין בכוחה לכבות את הנר, אסור לפתוח את החלון, שמא מיד עם פתיחת החלון תתחזק הרוח ותכבה את הנר, ונמצא שפתיחת החלון כיבתה את הנר. וכאשר הרוח אינה נושבת כלל, יש אוסרים לפתוח את החלון ויש מתירים. ובשעת הצורך, כגון שחם בחדר, אפשר לפתוח את החלון כדעת המקילים (מ"ב רעז, ג).

מותר לפתוח חלון או דלת במקום שגם אם תנשב בחוץ רוח חזקה לא תוכל לכבות את הנר. כגון שהחלון או הדלת רחוקים מן הנר, או שהחלון נמצא בזווית שמעט רוח נכנסת דרכו. וגם כאשר הרוח עלולה לגרום ללהבה להתנועע מעלה ומטה ולצדדים, כל זמן שאין בכוחה לכבותו, מותר לפתוח את הדלת או החלון (שו"ע רעז, א; מנו"א ח"ג כו, 6).

הדליקו נרות לפני שבת מול חלון פתוח, ואח"כ החלה רוח לנשוב, מותר בשבת לסגור את החלון כדי להגן על הנר, מפני שבסגירת החלון אין עושים דבר לנר עצמו, אלא רק מונעים מהרוח לכבותו (רמ"א רעז, א).

וכן מותר לסגור דלת במקום שבוערת מדורה. ולמרות שהרוח הנכנסת מפיחה בגחלים ומלבה את האש, ובפועל לאחר שיסגור את הדלת האש תחלש מעט, אין בסגירת הדלת פעולת כיבוי, משום שהעצים ימשיכו לבעור כדרכם, וסגירת הדלת רק מונעת מרוח חדשה להמשיך ללבות את האש (שו"ע רעז, ב). אבל כאשר השלהבת בוערת על ידי גז או נפט, אסור להחליש את הזרמת הגז או הנפט, כי זו ממש פעולה של כיבוי, מפני שהיא פעולה בחומר הבעירה עצמו (שו"ע רסה, א).[1]

 

ה – מלאכת מכבה וביאור 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'

מלאכת מכבה לצורך הכנת פחמים היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת. שכן במשכן הבעירו עצים ואח"כ כיבו אותם כדי שיהפכו לפחמים, שעל ידם הבעירו אש יציבה למשך זמן רב לצורך הכנת הצבעים שצבעו בהם את יריעות המשכן. כיוצא בזה, המכבה נר כדי להבהב את הפתילה על מנת שיוכלו אח"כ להדליק אותה ביתר קלות – עובר באיסור תורה.

השאלה מה דין מי שמכבה את האש שלא לצורך גוף הכיבוי, היינו שלא לשם עשיית גחלים או הבהוב הפתילה, אלא מפני שהוא חס על השמן או מפני שהאור מפריע לו. כלומר לא בשביל עצם הכיבוי אלא מפני שאינו רוצה שהנר ימשיך לדלוק. נחלקו בזה התנאים: לדעת רבי שמעון, הואיל וזו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', איסורה מדברי חכמים בלבד. ולדעת רבי יהודה, גם כאשר מגמתו אינה גוף המלאכה, כיוון שבפועל התכוון לכבות את הנר, הרי שעשה מלאכה ועבר על איסור תורה (שבת לא, ב; צג, ב).

למעשה, לדעת הרמב"ם (שבת א, ז) 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' אסורה מהתורה, ולדעת רוב הראשונים, איסורה מדברי חכמים (רב האי גאון, ר"ח, מאור, רמב"ן ועוד. וכן בשו"ע שלד, כז; מ"ב פה). אלא שהואיל וההבדל בין 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' ומלאכה רגילה הוא רק בכוונת עשייתה, 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' נחשבת חמורה משאר איסורי חכמים (עי' לעיל ט, ו).


[1]. ביצה כב, א: "הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה". לדעת התוס' 'והמסתפק', טעם החיוב בנטילת שמן מפני שבעת נטילת השמן מיד הלהבה נחלשת. אבל אם ההשפעה של נתינת השמן או נטילתו היתה ניכרת רק אחר זמן, אין זה כיבוי אלא גרם כיבוי. אולם לדעת הרא"ש (ביצה ב, יז), גם כאשר נטילת השמן או נתינתו איננה משפיעה מיד, הואיל ועל ידי כך הנר ידלק יותר זמן או פחות זמן הרי זו הדלקה וכיבוי מהתורה. וגרמא הוא רק כאשר הפעולה נעשית בדבר אחר, כגון שממלא כדים במים שאח"כ כשהאש תגיע אליהם יתבקעו ויכבו אותה. אבל כאן הוא מוסיף או מפחית את זמן ההבערה בחומר הבעירה עצמו. לפי זה, כאשר מוסיפים נפט בתנור או שמן בנר, אם האש תתגבר מיד, לכל הדעות המוסיף עובר באיסור תורה. ואם האש לא תתגבר מיד אלא רק תוכל להמשיך לדלוק יותר זמן, לדעת הרא"ש הדבר אסור מהתורה, ולתוס' מדרבנן.

הפנינה היומית – ב סיון תשפא

ב – פרטי הלכות הבערה

המבעיר אש כל שהיא, אם יש לו בדבר צורך, עובר על איסור תורה. ואין זה משנה אם הדליק את האש על ידי שפשוף אבני אש זו בזו, או על ידי זכוכית מגדלת שריכזה את קרני השמש בעוצמה על הקש, או שהדליק את האש על ידי גפרור או חשמל, ואין זה משנה אם האש תבער על ידי שמן או נפט או חשמל, בכל מקרה שהתכוון להוציא אש והוציאה – עבר על איסור תורה.

אולם המוציא ניצוצות אש שאין בהם ממש, אינו עובר על איסור תורה, ואם הניצוצות יצאו שלא בכוונה, אין בזה איסור כלל. לכן מותר להשתמש בשבת בבגדים סינטטיים או בבגדי צמר, למרות שבעת לבישתם ופשיטתם יוצאים מהם ניצוצות אש, שהואיל ומדובר בניצוצות היוצאים בלא רצון וכוונה, אין בזה איסור (שש"כ טו, עו; יחו"ד ב, מו).

כשם שהדלקת אש חדשה אסורה מהתורה כך הגברת אש אסורה מהתורה. ואמנם ביום טוב הדין שונה, להוליד אש חדשה אסור, ולהגביר את האש הקיימת מותר, אבל בשבת גם הוספת אש אסורה מהתורה. למשל, אסור להגביר את האש הבוערת בכירי הגז על ידי סיבוב הכפתור המזרים יותר גז. וכן אסור להזרים יותר נפט לתנור כדי להגביר בו את האש. ואף הוספת שמן לנר בוער אסורה מהתורה (ביצה כב, א).

וכן אסור לחתות בגחלים, שעל ידי החיתוי האש מתגברת (כריתות כ, א). וכן אסור לפתוח תנור עצים, שעל ידי כך נכנסת רוח לתוך התנור ונופחת בגחלים ומגבירה את האש (מ"ב רנט, כא). ואם תנור העצים פתוח, או שיש מדורה בתוך מקום סגור, אסור לפתוח חלון או דלת מול האש, שמא תיכנס משם רוח חזקה ותפיח אש בגחלים. וכאשר הרוח אינה מנשבת כלל, מותר לפתוח שם דלת או חלון (שו"ע רעז, ב).

בשעה שנר שמן מונח על השולחן, צריך להשתדל שלא לנענע את השולחן בחזקה, שמא יגרמו לשמן להתקרב לנר והלהבה תגדל ונמצא מבעיר. אך בנר שעווה או בנר שמן שמונחת בו פתילה צפה, אין לחוש שמא נענוע השולחן יגרום להגברת האש (מ"ב רעז, יח).

 

ג – גזירת חכמים שלא לקרוא לאור הנר

גזרו חכמים שלא יקרא אדם בשבת לאור הנר, שמא תכהה הלהבה ויבוא להטות את הנר, כדי להזרים לפתילה יותר שמן, ויעבור על איסור תורה של מבעיר. ואמנם תקנו חכמים להדליק נר לכבוד שבת, אולם ייעודו של נר זה הוא לצורך הסעודה שאינה דורשת עיון רב, וכן כדי שיוכלו ללכת בבית בלא להיתקל ברהיטים. אבל אסרו חכמים לעשות לאור הנר דבר שדורש עיון רב, שמא מתוך שירצה לראות יותר טוב יטה את הנר. ואם ירצה ללמוד לאור הנר, יבקש מחבירו להשגיח עליו שלא יטה את הנר, או שילמד עם חבירו יחד, כדי שישגיחו זה על זה (שבת יא, א; שו"ע רעה, א-ג).

אם הנר מפראפין, כמו רוב הנרות שלנו, לדעת הרבה פוסקים, מותר גם ליחיד ללמוד לאורו, מפני שאין חשש שיטה את הנר, שכן ההטייה נועדה לקרב את השמן לפתילה, ובנר פראפין ממילא השעווה דבוקה וקרובה לאש. וכן אין חשש שמא יבוא להיטיב את הפתילה, כי נר פראפין דולק היטב ואין צורך לטפל בו אחר הדלקתו (מ"ב רעה, ד; כה"ח רעה, יא).

מותר ליחיד ללמוד לאור נורה חשמלית. וגם כאשר יש שם שני מתגים לשתי נורות, והדליק נורה אחת, מותר ללמוד לאורה. וגם כאשר אפשר לסובב את המתג ולהגביר את האור שבנורה, מותר ללמוד לאורה. כי טעם הגזירה היה שמא הנר ייחלש ויבוא להטות את הנר כדי להחזירו למצבו הקודם, אבל לא חששו שמא ידליק עוד נר או יוסיף עוד שמן בנר. וכיוון שאור הנורה החשמלית אינו נחלש, אין חוששים שמא יבוא להדליק עוד נורה או יגביר את אורה. ומכל מקום לכתחילה, טוב להניח במקרה כזה על מתג הנורה פתק שכתוב עליו 'שבת', כדי שלא יבוא בטעות להגביר את האור (שש"כ יג, לז; יחו"ד ו, כ).

המשך ההלכה למעשה בברכת 'שככה לו בעולמו'

על כל בריה ובריה שהיא יפה במיוחד מברכים ברכה בפני עצמה, שאם ראה אדם נאה במיוחד – יברך, ואם ראה אח"כ חתול נאה במיוחד – יברך שוב, ואם יראה אח"כ כלב או סוס נאה במיוחד, יברך שוב, וכך על כל חיה ודג. וכן אם יראה אילן נאה במיוחד – יברך, ואם יראה אח"כ אילן מסוג אחר נאה במיוחד – יברך שוב. ואפילו אם יראה את כולם ביום אחד, יברך על כל אחד ואחד מהם ברכה בפני עצמה. אבל אם יראה שני מינים יחד, ברכה אחת עולה לשניהם.

נחלקו הפוסקים האם כשיראה את אותה הבריה לאחר שלושים יום יברך עליה שוב. למעשה, על אותה בריה לא יברך שוב לעולם, אבל אם יראה לאחר שלושים יום בריה אחרת מאותו סוג, ומבחינה מסוימת הבריה שיראה אף תהיה נאה מהבריה שראה בפעם הקודמת, יברך שוב. וכיוון שהיופי מורכב, אפשר לומר שכל אימת שיראה בריה אחרת נאה במיוחד, שאינה נחשבת באופן מובהק לפחות יפה ממה שראה בעבר, ניתן לקבוע בוודאות שמצד מסוים היא נאה הימנה, ולכן אם עברו שלושים יום מהראייה הקודמת, יברך שוב. וכן הדין לגבי כל בריה ובריה.

הפנינה היומית – א סיון תשפא

יד – פתיחת פחיות והפרדת גביעים

יש אוסרים לפתוח לשונית של פחיות שתייה ממתכת, מפני שחוששים לאיסור 'בונה', שכן בפתיחת הלשונית נעשה לפחית פתח יפה שאפשר לשתות דרכו. וכן חוששים לאיסור 'מחתך', מפני שבהוצאת הלשונית היא נחתכת באופן מדויק.

אולם רבים מתירים זאת, משום שהפחית נועדה לשימוש חד פעמי, וממילא אין הוצאת הלשונית נחשבת עשיית כלי, אלא היא כשבירת חבית להוצאת היין. וגם אין בזה איסור 'מחתך', כי רק כאשר צריכים לחתוך במידה מדויקת יש איסור 'מחתך', אבל כאשר אין זה משנה היכן יחתכו, וכל המטרה היא רק ליצור פתח להוצאת השתייה, מותר לפתוח באופן הנוח ביותר, היינו על ידי משיכת הלשונית.

והרוצה להקל רשאי, והרוצה להחמיר, לא ישתה דרך הפתח שנוצר בהסרת הלשונית, אלא ימזוג את המשקה שבפחית לכוס, שבאופן זה ניכר שאין מעוניינים בעשיית הפתח המיוחד שבפחית. והרוצה להחמיר יותר, יזהר לפתוח את הלשונית פחות ממה שרגילים בחול, שבאופן זה החיתוך לא נגמר, וגם הפחית אינה ראויה לשימוש נאה.[10]

עוד התעורר ספק אם מותר להפריד גביעי פלסטיק של מוצרי חלב שמחוברים זה לזה בחיבור רופף, כדי שעל ידי לחץ קל יוכלו להפרידם זה מזה:

יש אומרים, שהואיל ורוצים להפרידם במקום שהוכן לכך, יש בזה איסור תורה של 'מחתך'. ועוד חששו לאיסור 'מכה בפטיש', שעל ידי הפרדתם הם נעשים ראויים לשימוש.

ויש שהקילו, משום שרק כאשר יש צורך בחיתוך מדויק לפי מידה מסוימת יש איסור 'מחתך', וכאן המטרה להפריד את הגביעים זה מזה, ואין זה משנה היכן בדיוק יתבצע החיתוך שביניהם. וגם אין בזה איסור 'מכה בפטיש', הואיל והגביעים היו מוכנים וגמורים לפני כן, וההפרדה אינה אלא הסרה של הפרעה חיצונית.

למעשה, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, והמחמיר תבא עליו ברכה. והנכון להפריד את הגביעים לפני כניסת השבת.[11]

 

א – מלאכת הבערה

נאמר בתורה (שמות כ, ט): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", וביארו חכמים שכוונת התורה לאסור בשבת את כל ל"ט סוגי המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן. ואף שגם מלאכת הבערת האש בכללן, שכן היו מבעירים אש כדי להכין צבעים לצביעת יריעות המשכן, בכל זאת הזכירה התורה במפורש את מלאכת ההבערה, שנאמר (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". ושאלו חכמים, לשם מה היה צורך להזכיר את מלאכת ההבערה באופן מיוחד. פירש רבי נתן, שרצתה התורה לפרט מלאכה אחת לדוגמא, כדי ללמדנו שאף שכל ל"ט המלאכות שנאסרו בשבת נלמדו מפסוק אחד – "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", מכל מקום כל מלאכה ומלאכה נחשבת לאיסור בפני עצמו, ולכן העושה כמה מלאכות בשגגה – חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת מהן (שבת ע, א).

על ידי העוצמה האדירה שבאש יכול האדם לשלוט בכוחות הטבע ולרתום אותם לשרותו. על ידי האש יצר האדם כלי ברזל, שיפר את מזונו, ובהמשך יצר מכונות בעלות עוצמה. לכן אולי נבחרה מלאכת ההבערה מכל המלאכות כדוגמא המבטאת את יכולתו העצומה של האדם לפעול לשכלול העולם. אולם בשבת צריך כל יהודי לנוח ולהתעלות מעל לכל הפעולות העוסקות ביצירה, ולזכור את הבורא שהוציאנו ממצרים, ולהתענג על השבת בלימוד התורה ובסעודות.

לכאורה יש לשאול על עצם מלאכת ההבערה, הרי יש בידינו כלל: "כל המקלקלין פטורין" (שבת קה, ב), ולכן אדם שקרע בגד או שבר כלי בשגגה – פטור מקרבן חטאת. ואמנם המקלקל עובר באיסור מדברי חכמים, מכל מקום מהתורה אין בזה איסור, ואם כן מדוע מבעיר אש בשבת עובר באיסור תורה, הרי בכל שריפה – חומר הבעירה מתקלקל. אלא שכל זמן שהרווח שנוצר על ידי האש בחימום הבית ובהדלקת הנר וכיוצא בזה חשוב יותר מן האובדן של חומר הבעירה, הרי זו מלאכה יוצרת ולא מקלקלת (רמב"ם שבת יב, א, ועי' בכס"מ).


[10]. בארח"ש יא, מג; יב, ה, מובאות בהרחבה דעת ריש"א לאסור, ורשז"א להתיר. והרב מאזוז ומנו"א (ח"ג כד, ה) התירו בתנאי שישפוך את המשקה לכוס. וכ"כ באשמרה שבת (ח"א א, יז). ובאול"צ ח"ב כז, ו, התיר בתנאי שלא יוציא את הלשונית לגמרי, כך שהפחית לא תהיה ראויה לשימוש טוב. ובאופן זה, גם המחמירים יודו שלא נעשתה מלאכה שלימה. ובילקוט יוסף (ח"ב שיד, כג) כתב בשם אביו שמעיקר הדין מותר להסיר את הלשונית, ונכון להחמיר שלא לפותחה לגמרי.

[11]. בין המתירים: רשז"א (שלחן שלמה שיד, יג, ג); אול"צ (ח"ב כז, הערה ז); הליכות עולם (ח"ד עמ' רנד); בנין שבת (יא, ג). ובין האוסרים ריש"א (הובא בארח"ש יב, הערה כב); חוט השני (ח"א עמ' קכח-קכט); הרב אליהו; מנו"א (ח"ג טז, יד). ואף שיש שכתבו שהאיסור דאורייתא, מ"מ נראה מהרמב"ם (יו"ט ד, ח), שאם יש בזה איסור אזי האיסור מדרבנן בלבד. ולכן כתבתי שיש למיקל על מה לסמוך.

עוד דנו לעניין קריעת שקית נייר קטנה שיש בה כשיעור כפית סוכר, והכינו לה ניקובים כדי לקורעה בהם. לרשז"א מותר לקרוע בניקובים, מפני שאין הקפדה על מקום החיתוך, אלא התועלת בניקוב שהוא מיקל על הקריעה. ולריש"א יש בזה איסור מחתך, כי הוא חותך שם בדייקנות, אלא צריך לקרוע במקום אחר (ארח"ש יא, מא).

בריות יפות ואילנות

הרואה בעלי חיים נאים או מוצלחים במיוחד, וכן הרואה אילנות נאים או טובים במיוחד, וכן הרואה אדם נאה במיוחד, יהודי או גוי, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב).

שני סוגים של בריות נאות ישנם: הסוג הרווח הוא בריות שנחשבות יפות או מוצלחות במיוחד לעומת בני מינם. כמו למשל סוס שהוא נאה וחזק במיוחד, הרבה יותר משאר בני מינו, ומי שמבחין בזה – יברך.

הסוג השני הוא מינים שנחשבים יפים במיוחד לעומת שאר המינים, עד שאנשים הולכים לראותם. כגון דגים יפים שבמפרץ אילת, שנחשבים יפים במיוחד לעומת הדגים המוכרים. וכל הרואה אחד מן המינים הללו צריך לברך.

כשם שמברכים על בעלי חיים כך מברכים על ראיית אדם נאה או גדול או חזק במיוחד. ונראה שאם היופי המיוחד נוצר על ידי ניתוחים פלסטיים או הכוח המיוחד על ידי שימוש בסטרואידים, כיוון שאינו טבעי, אין לברך עליו. ומפני הצניעות, אין לגבר לברך על אשה (עי' ירושלמי ברכות פ"א סוף ה"א, ובהרחבות לפנה"ל ברכות טו, יב).

רעידות אדמה, כוכבי שביט, רוחות זועפות, המשך

הרואה כוכב שביט ובירך על ראייתו, ובלילה שאחריו שוב ראה אותו, לא יברך עליו, הואיל ולא עברו שלושים יום מראייתו. ואם יראה בלילה שלאחריו כוכב שביט אחר – יברך עליו. ואם בלילה אחד יראה שני כוכבי שביט, או כוכב שביט וכוכב שנופל, לא יברך על השני ברכה נוספת, מפני שיש מי שסובר שברכה אחת עולה על כל הכוכבים שאדם רואה בלילה אחד (מ"ב רכז, א-ב).

רוחות סערה, על רוחות חזקות וזועפות במיוחד, כטורנדו והוריקן, שבכוחן לעקור עצים ולהחריב בתים רעועים, יברך 'שכוחו וגבורתו', ואם בירך 'מעשה בראשית' – יצא. ועל רוח פחות זועפת, אבל עדיין חזקה דיה להעיף דברים כבדים ממקומם, יברך אך ורק 'מעשה בראשית' (מ"א רכז, א, עפ"י ירושלמי ותוס'). וכל זמן שמדובר באותה סופה לא יברך עליה פעמיים. אבל אם הסופה הסתיימה ואחר זמן התחילה סופה אחרת, יברך שוב.

יש אומרים שעל כל תופעת טבע מיוחדת, כדוגמת הר געש בהתפרצותו, גייזר, מפלי מים מרשימים וליקוי חמה או לבנה, צריכים לברך, ומה שחכמים מנו אינו אלא דוגמא. ויש שמסתפקים בזה. למעשה, ראוי למתפעל מהם לברך.

הפנינה היומית – כט אייר תשפא

יב – פתיחת שקיות חלב וסוכר

מותר לפתוח את המכסה שדבוק לגביעים של מוצרי חלב. וכן מותר לקרוע עטיפות של וופלים ושוקולדים. מפני שהנייר שעוטף את המאכלים הללו נועד לשימוש חד פעמי, ולכן הוא בטל למאכל שבתוכו, כמו שקליפת התפוז בטלה לתפוז ומותר לחותכה ולקלפה כדי לאכול את התפוז.

וכן מותר לעשות חור בשקית חלב כדי למזוג דרכו את החלב. וכן מותר לפתוח את ההדבקה שבראש שקית נייר של סוכר. וכן מותר לפתוח שקית שיש בה סוכריות או שאר מאכלים.

וכן מצינו שהתירו חכמים לחתוך בשבת חותלות תמרים, היינו כלים שעשויים מכפות תמרים, שנועדו לשמירת התמרים עד שיבשילו. שהואיל והחותל הוא כלי שאין לו חשיבות, הרי הוא טפל לגמרי לאוכל שבתוכו. וכמו שמותר לחתוך קליפה של פרי, כך מותר לחתוך את החותל כדי להוציא את התמרים שבתוכו (שבת קמו, א, כלבו, שו"ע שיד, ח).

ויש שהחמירו שלא לעשות פתח בשקיות ואריזות שהמאכל נותר בהם זמן מה, כדוגמת שקית חלב וסוכר. מפני שאם מתכוונים לעשות שם פתח יפה שדרכו יהיה אפשר להוציא את החלב או הסוכר, הרי שפתיחת השקית אינה קלקול אלא תיקון כלי (חזו"א נא, י). ולדעתם הדרך היחידה לפתוח שקיות אלו היא על ידי קריעתן הגמורה והעברת תכולתן לכלי אחר.

למעשה, הלכה כדברי המקילים, שכן אין חשיבות לשקיות אלו, שזורקים אותן לאחר שהמאכל הנמצא בהן נגמר, ולכן מותר לעשות בהן פתח נוח להוצאת תכולתן, ולהשתמש בהן עד סיום המאכל שבתוכן.[7]

עוד יש להזכיר, שבשעה שקורעים את השקית, יש להשתדל שלא לקרוע אותיות. אמנם בשעת הצורך מותר לפתוח את השקית גם כאשר ברור שתוך כך יקרעו אותיות (כמבואר להלן יח, ג).

וכן מותר לקרוע אריזות שיש בהן דברים אחרים שנצרכים להם בשבת, כדוגמת ממחטות נייר וחבילת טיטולים. אמנם כיוון שעוד ישתמשו באריזה מספר ימים באופן נוח, טוב לעשות שם פתח גרוע מהפתח שמקובל לעשות בימות החול. ולמחמירים יש לקורען לחלוטין באופן שלא יהיו ראויים עוד להחזיק את מה שהיה בהן. והלכה כדברי המתירים.[8]

 

יג – פתיחת בקבוקים

מחלוקת התעוררה לגבי פתיחת בקבוקי יין שיש להם פקק ממתכת. יש שאסרו לפתוח פקק זה, משום שלפני פתיחתו שימש כמכסה בלבד, ואחר פתיחתו והפרדתו מרצועת המתכת שנותרה על הבקבוק הוא נעשה כלי, היינו פקק הברגה, שאפשר לסגור בו את הבקבוק ולפותחו (רשז"א).

ולדעת רוב הפוסקים מותר לפתוח פקק מתכת ללא חשש, משום שגם לפני פתיחתו הראשונה הוא היה נחשב פקק, והפתיחה לא יצרה בו דבר חדש. וזה שמפרידים אותו מרצועת המתכת, הרי זה כשבירת קליפת אגוז כדי לאכול את מה שבתוכו. בנוסף לכך, כיוון שאין מתכוונים לעשות פקק אלא רק לפתוח את הבקבוק, למרות שדרך אגב נוצר פקק הברגה, אין בזה איסור.

ואף שהרוצה להקל רשאי וכן נוהגים רבים, לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים ולפתוח את הבקבוקים מערב שבת. פתרון נוסף לכך, לשמור פקקים ישנים לצורך הבקבוקים שפותחים בשבת, ואת הפקק שפותחים בשבת לזרוק מיד לפח. וכיוון שבפועל אין מתכוונים להשתמש בפקק שפותחים בשבת, גם המחמירים יודו שאין בפתיחתו איסור.

כאשר לא שמרו פקקים וגם לא פתחו את בקבוקי היין לפני שבת, החוששים לדעת המחמירים נוהגים לעשות תחילה נקב בפקק, וכך לאחר שהפקק ייפתח הוא לא יחשב ככלי, כי כבר אינו יכול לשמש כפקק טוב (שש"כ ט, יח). ולדעת המקילים, עדיף לפותחו בלא לעשות בו נקב.

לגבי פקקים מפלסטיק, גם רוב המחמירים מסכימים שאין איסור לפותחם, מפני שעוד לפני פתיחתם הראשונה הם נחשבים פקקים, ונמצא שפתיחתם לא עשתה אותם כלי (שש"כ ט, כא). וכך נוהגים. וכן מותר לפתוח פקקי שעם עם חולץ פקקים.[9]


[7]. היתר קריעת החותלות (שבת קמו, א) אינו מוגבל, וגם אם הפתח יהיה נוח להוצאת התמרים, אין בזה איסור. ואפילו בחבית מוסתקי (שבת קמו, א, ביצה לג, ב) מותר לעשות פתח שראוי להוציא ממנו את תכולתו במשך כמה ימים, ובתנאי שאין חשש שיעשה פתח יפה שראוי לשימוש רב פעמי של הכנסה והוצאה. ולכן התירו במשנה (שבת קמו, א) לנקוב מגופה של חבית מלמעלה, למרות שהנקב נועד לשפיכת היין. ורק אם ינקבו את החבית בצידה, ניכר שהוא עושה פתח לשימוש רב פעמי ואסור. וכן נפסק להלכה בשו"ע שיד, ו. וטעם כל ההיתרים הללו, שהואיל ומדובר באריזה חד פעמית היא בטלה לאוכל שבתוכה ודינה כקליפת פרי שמותר להסירה בלא הגבלה בדרך החיתוך. ואף באריזה גדולה, שעוד יעברו ימים עד שיגמרו להשתמש במה שבתוכה, כמו למשל בשקית חלב, קרטון חלב או שקית סוכר – אין איסור. שגם בחבית יין וחותלות שהתירו חכמים לפתוח, לא רוקנו מיד את כל מה שבתוכם (וכן משמע ממשנה כלים טז, ה, לפירוש הר"ש). ורק כאשר ינסו לעשות נקב יפה באריזה לצורך שימוש רב פעמי, מתוך כוונה שלאחר שיסיימו את כל תכולת האריזה יכניסו לשם דברים נוספים, יש איסור. ובאריזות חלב וסוכר וכדומה, לא עולה על הדעת שישתמשו בהן שימוש חדש, ולכן אין בפתיחתן שום איסור בונה או קורע. והמחמירים סוברים שכל ההיתר לעשות פתח הוא בדבר שאינו חלק מהאריזה עצמה אלא רק דבוק לה כמגופה, אבל כאשר עושים באריזה עצמה פתח טוב לשפיכת החלב או הוצאת הסוכר, הרי זה כעשיית כלי. אמנם איסורו מדרבנן כי הפתח נועד להוצאה בלבד (חזו"א נא, י, ועי' ארח"ש יב, ו). ובפתיחת שקית סוכר, חששו גם לקורע, שאם יש בקריעה תיקון, לדעת רבים הדבר אסור. אלא שכבר למדנו שכאשר מדובר באריזה של מאכל, דינו כחותלות שאין בו איסור קריעה כלל. ויש מהמקילים שכתבו שלכתחילה טוב לחוש לדברי המחמירים ולפתוח את האריזות לפני שבת. ואם צריך לפתוח שקית חלב, לכתחילה טוב לעשות את הפתח קטן מהמקובל ביום חול, או לעשותו בפה, שעל ידי כך ניכר שאין מתכוונים לעשות שם פתח נאה, ובאופן זה גם חלק מהמחמירים יודו שמותר.

[8]. כדין פתיחת אריזות מאכל דין פתיחת אריזת בגדים וכדומה (רשז"א שלחן שלמה שיד, ז, ו). וכשם שמותר להשתמש באריזות מאכלים עד סיום תכולתן, כך הדין בפתיחת אריזה של ממחטות נייר וטיטולים. ולמחמירים יש לקלקל לגמרי את השקית (מנחת איש יז, כב; ארח"ש יב, כג). כתב בילקוט יוסף (שבת ח"ב שיד, הערה כב) שאין לקרוע בשבת עטיפת מתנה של ספר או תמונה, כי מה שהתירו הוא לצורך שבת ממש, ובזה אין צורך. אולם נראה למעשה שאם יש בדבר צורך, מותר. ואמנם במ"ב שמ, מא, ובאו"ה 'הניר', החמיר שלא לפתוח מעטפה של מכתב אפילו לצורך גדול. אולם למהרי"ל ומ"א תקיט, ד, וט"ז ה, מותר. וכיוון שהאיסור דרבנן, במקום צורך, אפשר להקל.

[9]. דעת רשז"א שמחמיר מובאת בשלחן שלמה שיד, ט (ד-ה). וכ"כ שש"כ ט, יח, וארח"ש יב, יז. ובשו"ת דבר יהושע ב, מה, חלק על רשז"א, וביסס דבריו על המגיד משנה (יב, ב), שביאר שכל שאינו מתכוון לתקן כלי, אין אומרים פסיק רישא. ולכן מותר לשפוך מים רבים לתוך מיחם לוהט, שכיוון שאינו מתכוון לצרפו, אף שבפועל הוא מצרפו, אין איסור. וכ"כ מ"א שיח, לו, והגר"א שיד, יא, ומ"ב שיח, פ. וכן כאן, כוונתו לפתוח את הבקבוק ולא לעשות פקק. מנגד דעת רשז"א, שאף שעיקר כוונתו לפתיחת הבקבוק הוא גם רוצה לעשות פקק. אלא שלדעת רבים הפקק היה נחשב קיים גם לפני כן, ורק הדבקתו לרצועת המתכת שעל הבקבוק עיכבה את שימושו. וכ"כ בציץ אליעזר יד, מה, א; יחו"ד ב, מב; אול"צ ח"ב כז, ח. וכך הורה הרב אליהו. ואם הוא מתכוון לזרוק את הפקק, גם רשז"א מודה שמותר (כמבואר בדבר יהושע שם). ואם הוא צריך את הפקק, אם יעשה בו נקב מותר לרשז"א לפותחו, כי הוא כבר לא יוכל לשמש כפקק טוב. ולדעת המקילים הואיל ואין בדבר צורך, יש ספק אם מותר לעשות בפקק נקב, שאם הוא נחשב ככלי, אסור מדרבנן לקלקלו, ואם הוא נחשב כמוסתקי יתכן שמותר לקלקלו (גם כשאין בכך צורך). והחוששים לדעת רשז"א ודעימיה, מעדיפים יותר להימלט מחשש דאורייתא.

לדעת רשז"א מותר לנתק שיירי טבעת שנותרו תלויים בפקק מתכת או פלסטיק, כיוון שהפקק כבר עשוי בלא זאת. ויש שאוסרים משום מכה בפטיש, ולריש"א זה אסור משום מחתך (ארח"ש יב, יט-כ). ונראה שגם לאוסרים, האיסור דרבנן.