הברכה על ההנאה

"אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה, א). אבל מי שאינו נהנה – אינו מברך. לפיכך, מי ששבע לגמרי, עד שנפשו קצה באכילה נוספת, ובכל זאת נאלץ לאכול, כגון שלא נעים לו לפגוע במארחיו, לא יברך על אכילה זו, שנקראת 'אכילה-גסה'. אבל אם למרות ששבע עדיין יש לו תחושת הנאה בגרונו – יברך (מ"ב קצז, כח).

וכן הדין לגבי מים, שהואיל ואין להם טעם, פעמים שהשותה אותם אינו נהנה בחיכו, לפיכך אמרו חכמים: שדווקא "השותה מים לצמאו מברך" (ברכות מד, א), אבל אם שתאם לסיבה אחרת, כיוון שלא נהנה, אינו מברך. למשל, מי שנתקע לו מאכל בגרונו ושותה מים כדי להעבירו, או ששותה מעט מים כדי לסייע לו בבליעת גלולה לרפואה, אינו מברך. אבל השותה מיץ כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו או כדי לסייע לבליעת תרופה, למרות שעיקר כוונתו להעביר את המאכל או לבלוע את התרופה, מכל מקום כיוון שיש למיץ טעם שנהנים ממנו – צריך לברך (ברכות מה, א, תוס' שם, שו"ע רד, ז, מ"ב מב).

הפנינה היומית – י חשוון תשפא

טו – הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכיו

לפעמים אדם מתפנה לצרכיו לפני הארוחה, ונמצא שבצאתו מבית הכסא עליו ליטול את ידיו משתי סיבות, האחת, לטהר עצמו אחר עשיית צרכיו, והשנייה, לקראת הסעודה. והשאלה, האם אפשר להסתפק בנטילה אחת.

יש אומרים שעדיף ליטול את ידיו פעמיים. מפני שאם יטול פעם אחת, יצטרך לברך בבת אחת שתי ברכות, 'אשר-יצר' ו'על נטילת ידיים'. ומיד לאחר הנטילה אינו יכול לברך 'אשר-יצר' מפני שאסור להפסיק בין הנטילה לברכת הנטילה, וגם לאחר שינגב את ידיו לא יוכל לברך 'אשר-יצר', כדי שלא להפסיק בין הנטילה לברכת 'המוציא' שעל הלחם. ולדחות את ברכת 'אשר-יצר' עד לאחר שיתחיל לאכול זוהי דחייה גדולה מדי. ולכן ישטוף תחילה את ידיו בלא כלי, באופן שאינו כשר לנטילת ידיים לסעודה, ויברך 'אשר-יצר'. ואחר כך, בלא שיצטרך לנגב את ידיו, יטול אותן בשנית על ידי כלי, ויברך על הנטילה (עי' שו"ע או"ח קסה, א, ומ"ב ב).

ויש אומרים, שאפשר להסתפק בנטילה אחת מכלי, ויברך לפני שינגב את ידיו על הנטילה, ואחר שינגב את ידיו יברך 'אשר-יצר', ואח"כ יברך על הלחם ויאכל. ולדעתם אין ברכת 'אשר-יצר' נחשבת הפסק בין הנטילה לאכילת הלחם. ולדעת כמה מגדולי האחרונים, אפשר לנהוג כך לכתחילה. והרוצה לסמוך על דבריהם רשאי (ערוה"ש קסה, ב. ועי' מ"ב קסה, ב).

 

טז – המתפנה באמצע הסעודה

אדם שנגע באמצע סעודתו במקום מכוסה שבגופו, שיש בו מעט זיעה, צריך ליטול את ידיו מחדש, מפני שמגמת הנטילה לנקות ולקדש את הידיים לקראת הסעודה, וכשנגע במקום מטונף שבגופו, הפסיד את הנטילה. לדעת רבים, אף צריך לברך על נטילה זו (רשב"א, שו"ע קסד, ב), אולם כיוון שיש חולקים על כך, יטול ידיו בלא ברכה (רש"ל, שכנה"ג). ואפילו אם התפנה לקטנים, כשיצא יטול ידיו בלא ברכה.

אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה. וכך יעשה: מיד לאחר הנטילה יברך 'על נטילת ידיים', ואחר שינגב את ידיו יברך 'אשר יצר'. ואף שגם בזה יש מפקפקים, כך דעת רוב הפוסקים, וכך גם מנהג רבים (מ"ב קס"ד, יג, ובאו"ה 'לחזור').[10]

הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח את דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם, דינו כמי שמתחיל לאכול מחדש שחייב ליטול בברכה, אבל 'המוציא' לא יברך, הואיל והתכוון להמשיך לאכול לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע סעודתו למשך יותר מחצי שעה, אם ירצה אח"כ להמשיך בסעודתו ולאכול לחם – יטול ידיו בברכה (ראו לעיל ו). ואם ישן פחות מחצי שעה, כשיחזור יטול ידיו בלא ברכה (שו"ע קע, א; מ"ב קע, ט; מ"ב קעח, מח, ועי' פס"ת קסד, ה).


[10]. לרשב"א (א, קצב) ועוד ראשונים, גם הנוגע במקום מכוסה שבגופו, צריך ליטול ידיים בברכה. וכ"כ שו"ע קסד, ב, לבוש, מור וקציעה, בית מאיר ועוד רבים. ורש"ל כתב שלא תקנו נטילה בברכה באמצע הסעודה, ולכן כתב שהנוגע במקום מכוסה, יטול בלא ברכה. וכ"כ שכנה"ג, עולת תמיד, מג"ג ועוד. ויש אחרונים שכתבו שגם המתפנה לגדולים, יטול בלא ברכה, וכ"כ ט"ז, שועה"ר, פמ"ג, קצוש"ע ובא"ח. ואין לטעון כנגד הנוהג כמותם. אולם במ"ב ובאו"ה חיזק את דברי הרשב"א והשו"ע, שגם הנוגע במקומות מכוסים צריך לברך, וכתב שהנוהג לברך כמותם לא הפסיד. והוא עצמו הכריע עפ"י ח"א מ, יד, לברך אחר שהתפנה לגדולים. ובנשמ"א ביאר, שאפילו רש"ל מסכים לזה, מפני שרק לגבי נגיעה במקומות מכוסים שבגופו חלק על הרשב"א, והביא ראיה מגמ' יומא ל, א. ובבאו"ה צירף עוד סברה, שלמדנו בסי' ז', שלדעת הרבה ראשונים, כל מי שמתפנה לגדולים, צריך אח"כ ליטול ידיים בברכה. וכן מצינו אחרונים רבים, שלא חששו לספק, וכתבו לברך לכל הפחות אחר שהתפנה לגדולים, ומהם: ערוה"ש, חזו"א, אפיקי מגינים, וכ"כ בבית ברוך, והוסיף שכך המנהג. וכ"כ בהרבה ספרים מבני דורינו. ואם כן למרות שמדובר בספק ברכות, הואיל וכך היא דעת הראשונים (ואין ראשון שחולק על כך במפורש), וכך דעת רוב הפוסקים, וכך הדין מצד ספק ספיקא (שיש סוברים לברך ענט"י אחר התפנות לגדולים). ולמדנו שיש סוברים שגם לגבי ברכות הולכים אחר רוב ברור, וכן אחר ספק ספיקא (כמבואר להלן יב, 4). בנוסף, כלל הוא שבמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות, וכך אכן נוהגים רבים, כפי שמוכח ממה שכתבו הרבה אחרונים לברך גם לאחר שנתפרסמו דברי הרש"ל ודעימיה.

הפנינה היומית – ט חשוון תשפא

יג – זמן הברכה

מברכים "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה ולפני ניגוב הידיים. ולכאורה יש לשאול, הרי על כל המצוות אנו מברכים לפני עשייתן, כדי לייחד את כוונתנו לקראת המצווה, ומדוע ברכה זו אנו מברכים לאחר עשייתה, היינו לאחר הנטילה?

טעם אחד הוא, שלפעמים לא ניתן לומר את הברכה לפני הנטילה, משום שהידיים מטונפות ואין ראוי לומר את הברכה בידיים מטונפות, ולכן מברכים אותה לאחר הנטילה. וכדי שלא ליצור בלבול בלב הנוטלים, נקבע המנהג שהכל מברכים לאחר הנטילה. וכן מצינו שגר צדק הטובל כדי להתגייר, מברך את ברכת הטבילה לאחר הטבילה, מפני שלפני הטבילה הוא עדיין גוי ואינו יכול לברך על הגיור (עי' תוס' ברכות נא, א; טור וב"י קנח, יא).

בנוסף לכך, הניגוב הוא חלק מהמצווה, מפני שמאוס הדבר לאכול פת בידיים רטובות, וכל עניינה של הנטילה הוא לטהר ולנקות את הידיים לכבוד הסעודה (רש"י סוטה ד, ב, מ"ב קנח, מה-מו). לפי זה, כל זמן שמברכים לפני הניגוב, נחשבים עדיין כמי שמברכים לפני סיום המצווה.[8]

הואיל והברכה מוסבת על כל תהליך הנטילה, אסור להפסיק בדיבור בכל משך הזמן שמתחילת הנטילה ועד לסוף הניגוב. ויש למהר לברך מיד אחר הנטילה, וכן יש להזדרז לנגב מיד אחר סיום הברכה.

 

יד – הפסק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לדבר בין סיום ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'. לדעת הרמב"ם, כל זמן שאינו מסיח את דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשים, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ולדעת הרא"ש, אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך הסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו.

למעשה, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר שלא להפסיק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא' בדיבור שאינו הכרחי לצורך הסעודה (שו"ע קסו, א, מ"ב ב-ג). אמנם לענות 'אמן' מותר באותו זמן (קצוש"ע מא, ב). וכן אם אדם מכובד פנה אליו בשאלה, ואם לא ישיב לו תהיה בכך פגיעה בכבודו, יענה לו בקצרה.[9]

יש אומרים (רמ"א עפ"י תוס' סוטה לט, א), שראוי שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת 'המוציא' יהיה פחות משיעור הליכת כ"ב אמה – כ-11 מטר. אבל אם הכיור רחוק מהשולחן 11 מטר, אפשר לכתחילה ליטול בו את הידיים, ואין בזה הפסק. כי החומרה היא שלא להפסיק בחינם כשיעור הליכת 11 מטר, אבל לצורך, אפילו לדעה המחמירה אין זה נחשב הפסק (ערוה"ש קסו, ב).


[8]. לדעת הט"ז קנח, יב, אם כבר ניגב ידיו, כיוון שסיים את המצווה, הפסיד את הברכה. ולרוב הפוסקים, וביניהם רמ"א קנח, יא, מ"א טז, מ"ב מד, בדיעבד, כל זמן שלא התחיל לברך על הלחם, עדיין יכול לברך על הנטילה. שהואיל וכבר נעקרה ברכת הנטילה ממקומה, אפשר לברכה גם אחר סיום הניגוב. והרוצה להדר יעשה כעצת הפמ"ג במשב"ז קנח, יב, שיגע באצבעותיו במקומות המכוסים ועל ידי כך יתחייב בנטילה חדשה, ויחזור ליטול ידיו בברכה. ולדעת הבן איש חי שמיני ז, רק באופן זה יוכל לברך.לרמב"ם ברכות ו, ב, מברך לפני הנטילה, והנוהגים כמותו נכון שימשיכו במנהגם. אולם גם בתימן רבים לא נהגו כמותו (פסקי מהרי"ץ הל' הנהגת האדם בבוקר כב).

[9]. מנהג רבים מעולי תימן, לדבר בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא', והואיל ויש למנהגם בסיס איתן בהלכה, אינם צריכים לחוש לדעת המחמירים ולשנות את מנהגם.

מאכלים שנאכלים לפני הסעודה

הרוצה לאכול סעודה על לחם, לא יאכל או ישתה לפני כן, אלא יטול ידיים ויברך 'המוציא', ואח"כ יאכל וישתה את כל מה שירצה. שאם יאכל וישתה לפני הסעודה, פעמים רבות הוא גורם לברכה שאינה צריכה, שאם הוא יכול לפטור את מה שהוא רוצה לאכול בברכת 'המוציא', הרי בזה שהתחיל לאכול לפני כן, גרם לעצמו לברך ברכה נוספת בלא צורך. ועוד, שאחר שיאכל וישתה יכנס לספק לגבי ברכה אחרונה.

ואם הוא נאלץ להתעכב מעט עד הסעודה, ובינתיים הוא רוצה לאכול או לשתות דבר מה. כדי לצאת מן הספק עליו לעשות הפסקה של חצי שעה או לפחות כרבע שעה בין סיום אכילתו לתחילת הסעודה, וכך לכל הדעות יברך ברכה אחרונה על מה שאכל או שתה לפני הסעודה. עוד אפשרות, שלאחר שיאכל את מה שרצה לפני הסעודה, יברך ברכה אחרונה, ויצא החוצה לטיול קצרצר, כדי ליצור הפסק בין אכילתו שלפני הסעודה לסעודה. וכך יש לנהוג בחתונות שמגישים כיבוד לפני החופה, שיברכו על הכיבוד ברכה ראשונה ואחרונה, ואח"כ החופה תהיה הפסק בין הכיבוד לסעודה. וכן בברית מילה, פעמים שאוכלים בתחילה מזונות ושותים משקאות קלים, ואח"כ רוצים להתחיל בסעודה, והנכון הוא שיעשו הפסק בין אכילת הכיבוד לסעודה, ואם אין אפשרות להמתין ביניהם כרבע שעה, טוב שיצאו לטיול קצרצר.

הפנינה היומית – ח חשוון תשפא

יא – סדר הנטילה למעשה

כך הוא סדר הנטילה: נוטלים תחילה את יד ימין פעמיים ברציפות, ואח"כ נוטלים את יד שמאל פעמיים ברציפות. ומקדימים יד ימין, מפני שהיא רומזת למידת החסד. במשך כל הנטילה עד הניגוב נוהגים להגביה מעט את אצבעות הידיים. (יש מהדרים על פי האר"י ליטול כל יד שלוש פעמים, ואח"כ מגביהים את הידיים לגובה הראש ומברכים, כה"ח קסב, ב).

נטילה זו שונה מנטילת הבוקר, שבנטילת הבוקר צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין, היינו ימין ואח"כ שמאל וחוזר חלילה עד שייטול כל יד שלוש פעמים. מפני שלאחר השינה, רוח רעה שורה על הידיים, ואמרו חכמים שהדרך להסירה היא דווקא בנטילה לסירוגין (שבת קט, א). אבל בנטילה לסעודה, לא רק שאין צורך ליטול לסירוגין אלא להיפך, עדיף ליטול כל יד פעמיים ברציפות. שאם יצא שבנטילה הראשונה ישפוך על ידו פחות משיעור 'רביעית' (כנפח ביצה ומחצה), המים הראשונים שיבואו על היד אומנם יטהרו את היד, אבל הם עצמם (המים שעל היד), יישארו טמאים, ורק על ידי הנטילה השנייה, גם המים שעל היד ייטהרו. וכדי לזרז את טהרתם מדקדקים ליטול כל יד פעמיים ברציפות.

למרות שנוטלים כל יד פעמיים, נכון להקפיד לשפוך בפעם הראשונה על כל יד לכל הפחות כשיעור 'רביעית-הלוג' (כנפח ביצה ומחצה), ובזה מטהרים את הידיים לגמרי לכל הפוסקים.[6]

הנטלה המצויה מכילה כליטר מים, וכבר בחציה אפשר לקיים את הנטילה על פי כל ההידורים. הבעיה שרבים אינם שופכים את המים בדייקנות ויעילות, וכך גם כאשר שופכים על היד מים רבים, הם אינם מרטיבים את כל האצבעות וכף היד, וממילא אינם מטהרים את היד. ולכן צריך ללמוד לשפוך את המים כראוי, כך שבכל נטילה יגיעו המים לכל היד.

ראוי לציין שאפשר ליטול ידיים בכוס רגילה. ואף שאנו מקפידים ליטול את כל כף היד ומקפידים לשפוך בתחילה 'רביעית' על כל יד, ולכן המים שבכוס מספיקים בדרך כלל רק ליד אחת, אפשר לאחר סיום נטילת יד ימין למלא את הכוס במים מהברז ולהמשיך ליטול את יד שמאל. רק צריך להקפיד בעת מילוי הכוס, שהיד הנטולה לא תיגע ביד שאינה נטולה.

 

יב – דקדוקים בעת הנטילה

תהליך הסרת הטומאה מהידיים וטהרתן מורכב, וכל עוד הוא נמשך יש להיזהר מאוד שלא לקלקלו. ולכן אחר שנטל אדם את ידו הראשונה, צריך להיזהר שלא יגע בה בידו השנייה. שאם היד הלא נטולה תיגע ביד שנטהרה, היד הלא נטולה תטמא את המים שעל היד הטהורה, והמים הללו יטמאו הן את היד שנטהרה והן את היד הלא נטולה. וכיוון שהטומאה באה לכל יד מחברתה, אין אפשרות להמשיך לטהר אותן בנטילה נוספת, כי הנטילה הנוספת יכולה לטהר רק את המים הראשונים שנטמאו תוך שטיהרו את היד, אבל מים שנטמאו ממגע של יד אחרת, אינם ניטהרים בנטילה נוספת, אלא צריך לנגב את הידיים ולהתחיל את הנטילה מחדש. ואחר סיום נטילתן של שתי הידיים, היינו אחר נטילת כל יד פעמיים, הן יכולות לנגוע זו בזו, ורבים נוהגים לשפשפן זו בזו. אבל אם יהודי אחר שידיו אינן נטולות, יגע בהן בידו, יחזרו הידיים להיטמא, וכדי לטהרן יצטרכו לנגבן ולהתחיל את הנטילה מחדש (שו"ע קסב, ד, מ"ב מה, ומח).

לאחר ניגוב הידיים, נחתם תהליך טהרתן ושוב אינן מקבלות טומאה. ואפילו אם יגע בהן יהודי אחר שלא נטל את ידיו, הידיים הנטולות לא ייטמאו. ואפילו אם ידו של אותו יהודי תהיה רטובה, הידיים הנטולות שכבר נגמרה טהרתן לא ייטמאו, ומותר לו להמשיך בסעודה.

יש מדקדקים לנגב את ידיות הנטלה מכל רטיבות, מפני שלדעתם כשיקח אדם את הכלי לנטילה, ייטמאו המים שעל הכלי מידיו, ולאחר שייטול את ידו הימנית, ויחזור לאחוז בידית כדי ליטול את יד שמאל, תחזור היד הימנית ותיטמא מן המים הטמאים שעל הידית. וכדי למנוע את טומאת המים שעל הכלי, מנגבים את ידיות הכלי ממים (פת"ש ושלחן שלמה).

אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שאין צריך לנגב את הכלי לפני הנטילה. משום שכל הזהירות ממגע יד לא נטולה היא רק לגבי המים שעל הידיים בעת הנטילה עצמה. אבל המים שעל הידיים לפני תחילת הנטילה, אינם נטמאים. למשל, מי שהיו ידיו מלוכלכות, ושטפם לפני הנטילה, אין המים שעל ידיו טמאים, ולכן בלא לנגבם אפשר למלא את הנטלה במים וליטול בה את הידיים (באו"ה קסב, ב, 'הנוטל'). וכן לגבי המגע של היד בידית הנטלה, כיוון שהיא נעשית לפני תחילת הנטילה, המים שעל הידית אינם נטמאים מהיד, וממילא גם אח"כ כאשר בתוך תהליך הנטילה תיגע היד במים שעל הידית, היד לא תיטמא מהם. אלא שבדבר אחד צריך להקפיד, ליטול כל יד פעמיים ברציפות, שאז המים שעל היד ניטהרים לגמרי. אבל כשנוטלים את היד פעם אחת בפחות מ'רביעית', המים הטמאים שעל היד עוברים לידית, וכאשר היד השנייה תיגע בידית, תיטמא, ויצטרך לחזור ולנגב את ידיו וליטול אותן מחדש (מ"ב קסב, מט, שעה"צ מא).[7]


[6]. שיעור 'רביעית הלוג' לר"ח נאה – 86 מ"ל, ולחשבון עדכני – 75 מ"ל, ולחזו"א – 150 מ"ל, ואין צריך לחשוש לשיטתו, כמבואר להלן י, 11. אמנם המחמיר בזה תבא עליו ברכה, שאמרו חכמים שטוב ליטול בשפע מים, וכך גם יוכל ליטול כראוי את כל ידו. אבל מעבר לשיעור חזו"א אין מקום להחמיר. סדר הנטילה נתבאר היטב במ"ב קסב, סעיפים: א, מט. והגבהת הידיים התבארה בשו"ע קסב, א, ומ"ב ט-יא. ושם מבואר שמעיקר הדין לרוה"פ, כאשר נוטלים את כל כף היד ברביעית, אין צורך להגביה את אצבעות הידיים. ואע"פ כן יש נוהגים לדקדק בזה. בדיעבד, אם לא נטל ידיו פעמיים, אבל נטל כל יד ב'רביעית', אין טומאה בידיים, שכן לדעת רוב הראשונים, אחר שנטל ברביעית אין יותר טומאה במים. ורק לראב"ד, גם כשנוטל ב'רביעית', עדיין המים שעל היד נותרים טמאים, ולכן לדעתו צריך ליטול פעם שנייה. לכתחילה נוהגים כראב"ד, אבל בדיעבד אחר נטילה ב'רביעית' אין המים שעל היד טמאים.

[7]. יש מחמירים לנגב את ידיות הכלי רק במקום שרבים נוטלים, מתוך חשש שמא יהיה מי שיטול ידו בפחות מ'רביעית' לסירוגין, וידו תטמא את המים שעל ידית הכלי, ומים אלו יטמאו את ידי כל הנוטלים אח"כ (ארץ צבי ל"ה). אמנם גם בזה המנהג להקל. וראו בהרחבות, שיש לכך שני טעמים, האחד, שיש ספק אם היה אחד שנטל בפחות מ'רביעית' ונגע בידית הכלי, וספק בדרבנן להקל. השני, יש מקום לומר שהמים הטמאים שנותרו על הידית מידיו של הקודם אינם מטמאים את זה שנוטל אחריו, שאולי רק את הנוטל עצמו הם יכולים לטמא ולא אדם אחר (וכ"כ חזו"א). ואם ינגב כל יד לפני נטילתה וייטול אותה ב'רביעית', לדעת רבים, יצא מכל הספקות. שכן לשועה"ר (קסב, י) ודעימיה, אחר שנטל ידו ב'רביעית', נחתמה טהרתה ושוב לא תיטמא כלל. ואמנם לכתחילה חוששים לדעת המחמירים, כפי שכתבתי למעלה, מ"מ כאן שיש עוד סיבות להקל, אפשר לצרף את שועה"ר ודעימיה להקל. וכ"כ למעשה בהלכה ברורה קסב, כ. ועי' בפס"ת קסב, יג, ו.

אם מותר לצאת מהבית באמצע הסעודה

לכתחילה צריך להיזהר שלא לצאת מהבית באמצע הסעודה, מפני שיש סוברים שכל שיצא מביתו, הפסיק את סעודתו, ואם ירצה להמשיך לאכול, עליו לברך תחילה ברכת המזון על מה שאכל, ואח"כ 'המוציא' על מה שהוא מתכוון לאכול (רמב"ם). ואמנם בדיעבד, אם יצא באמצע סעודתו מביתו אחר שכבר אכל כזית לחם, יכול להמשיך בסעודתו בלא לברך 'המוציא', שכן בדיעבד סומכים על דעת הסוברים, שיציאה מן הבית אינה נחשבת הפסק לסעודת פת. וכן הדין לגבי מי שנצרך לצאת באמצע סעודתו לצורך מצווה או לצורך דחוף אחר, אם ברור לו שאח"כ יחזור להמשיך בסעודתו, יכול לצאת בלא לברך ברכת המזון, וכשיחזור ימשיך בסעודתו בלא לברך 'המוציא', וכשיסיים יברך ברכת המזון (רא"ש, רמ"א קעח, ב). אבל אם כשיצא מן הבית הסיח דעתו לגמרי מהסעודה, כגון שלא התכוון להמשיך בסעודה וגם שהה מחוץ למקום הסעודה יותר משעה, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך ליטול ידיים ולברך 'המוציא' (שו"ע קע, א, מ"ב ט).

ויש מצב שבו מותר לכל הדעות לצאת מהבית באמצע הסעודה, וזה כאשר אחד מן הסועדים נשאר בבית עד סיום הסעודה. במצב כזה, בשעת הצורך, מותר לסועדים לצאת מן הבית. וכשיחזרו לסעודה, לכל הדעות, לא יצטרכו לשוב ולברך 'המוציא', מפני שזה שנשאר בבית במקום הסעודה – ממשיך עבור היוצאים את רצף הסעודה (שו"ע קעח, ב).

הפנינה היומית – ז חשוון תשפא

ט – כח גברא ודין ברז

תקנו חכמים שהמים יישפכו על הידיים מתוך כלי, וששפיכה זו תיעשה ב'כח-גברא', היינו בכוחו של אדם. וסמכו דבריהם על הפסוק (במדבר יט, יז): "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". אבל אדם שהרטיב את ידיו בגשם לא יצא ידי חובת נטילה, כי המים באו על ידיו בלא כלי ובלא 'כח-גברא'.

לדוגמא, דודי מים שיש ברז בתחתיתם לכל הדעות נחשבים כלים, ולכן יכול אדם להטות את הדוד עד שהמים יישפכו ממנו על ידיו, ויצא בזה ידי מצוות נטילת ידיים. השאלה, האם מותר ליטול את הידיים על ידי פתיחת הברז שיוצא מתחתיתו. מצד אחד המים יוצאים מכוח האדם שפתח את הברז, ומאידך, פעולתו רק הסירה את המעצור שבברז, והמים זרמו מעצמם, והשאלה האם פעולה כזו נחשבת ל'כח-גברא'. להלכה, המים שיוצאים מיד לאחר פתיחת הברז נחשבים כמים שבאו מכוח אדם, אבל מה שזורם אחר כך נחשב לזורם מעצמו, ואין ליטול בו ידיים. לפיכך, הרוצה ליטול את ידיו מהברז שבדוד, צריך להניח את ידו תחת הברז, לפותחו, ולאחר שהמים הראשונים יצאו ממנו – לסוגרו, וכך יחזור על אותה הפעולה, עד שהמים ירטיבו את כל כף היד, שאפשר לגמור נטילת כל יד בכמה שפיכות רצופות (שו"ע קנט, ט; מ"ב קסב, ל).

וכל זה דווקא בברז שמחובר לכלי, אבל בברז הרגיל שבכיור אי אפשר ליטול ידיים, שאף כי הזרם הראשון שיוצא אחר פתיחת הברז נחשב כבא מ'כח-גברא', צינור המים אינו כלי, ולמדנו שהנטילה צריכה לבוא מכלי.[4]

אפשר ליטול את הידיים בלא כלי ובלא 'כח-גברא', על ידי טבילתן במקווה כשר, וכן במעיין, נהר וים. שכן כוחו של המקווה גדול מכוח הנטילה, שהרי הטבילה במקווה מטהרת את כל הגוף, קל וחומר שתטהר את הידיים. גם על טבילת הידיים מברכים "על נטילת ידיים" (עי' שו"ע קנט, יד-כ).

 

י – חציצה

נדבק בידו לכלוך או צבע, הם חוצצים בין המים לידו. אם החציצה מקיפה את רוב היד, היא פוסלת את הנטילה.

אבל אם החציצה דבוקה למיעוט היד, הדין תלוי בהקפדה על אותה חציצה. אם גם הוא וגם רוב האנשים רגילים להקפיד על אותה חציצה, כגון שיש על ידו צבע, למרות שהיא על מקצת ידו, חובה עליו להסירה לפני הנטילה. ואם נטל בלא להסירה, נטילתו פסולה, ויסיר את החציצה וישוב ליטול ידיו בברכה.

ואם החציצה הדבוקה למיעוט ידו היא חציצה שרוב האנשים רגילים להקפיד להסירה והוא אינו מקפיד, או שהוא מקפיד להסירה ורוב האנשים אינם מקפידים – עליו להסיר את אותה חציצה לפני הנטילה. ואם טעה ונטל עם חציצה זו, יחזור ליטול, אבל לא יברך, מפני שלדעת חלק מהפוסקים, אין זו חציצה.[5]

אנשים שמלאכתם בצביעה, שבאופן קבוע יש על ידיהם כתמי צבע שקשה להסירם בכל יום, למרות ששאר בני אדם רגילים להקפיד על כתמים שכאלה, לגבי העוסקים בצבע אין הם נחשבים חציצה, כי ידוע שאינם מקפידים עליהם. וכן הדין לגבי סופרי סת"ם שידיהם מוכתמות בדיו (שו"ע קסא, ב).

וכן נשים שצובעות את ציפורניהן, אין בזה חציצה, שהרי הן מעוניינות בו. ואם הצבע החל להתקלף, והן מקפידות שלא לילך בו באופן זה – חובה להסירו לפני הנטילה.

טבעת שעונדים על האצבע, ואין רגילים להסירה בשום מצב, נחשבת כחלק מן היד ואינה חוצצת בנטילה. אבל טבעת שמקפידים להסירה בזמנים מסוימים – אינה נחשבת כחלק מהיד ולכן היא חוצצת בנטילה. לפיכך, אשה שמקפידה להסיר את טבעתה בעת שהיא לשה בצק, צריכה להסיר את טבעתה לפני הנטילה. ואמנם מצד הדין, אם היא מונחת בצורה רופפת על האצבע, אין היא חוצצת בפני המים. אלא שלמעשה, הואיל וקשה להגדיר במדויק, מתי הטבעת ענודה בצורה רופפת ומתי בצורה מהודקת, נוהגים להחמיר להסיר לפני הנטילה כל טבעת שרגילים להסיר בזמנים מסוימים (שו"ע ורמ"א קסא, ג).

מי שנפצע בידו עד שהוצרך להדביק על פצעו פלסטר או תחבושת, אם ניתן בקלות להוריד את התחבושת וליטול ידיים, יש להוריד את התחבושת. אבל אם הדבר כואב לו, או שהורדת התחבושת תזיק לפצע – יטול את שאר היד, ויוצא בזה ידי חובת הנטילה (שו"ע קסב, י). וידקדק לשפוך בבת אחת 'רביעית' על היד (נפח ביצה ומחצה), שאם לא כן יהיה ספק בכשרות הנטילה (כמבואר בהלכה הבאה, שכאשר שופכים 'רביעית' ברציפות המים אינם מקבלים טומאה).

פצע שהגליד: אם הגלד מפריע וקל להסירו, יש להסירו לפני הנטילה. אבל אם אינו מפריע מפני קטנותו, או שקשה להסירו מפני שהסרתו עלולה לפתוח מחדש את הפצע או להכאיב, אין צריך להסירו לפני הנטילה (שועה"ר קסא, ו).


[4]. התעוררה שאלה לגבי ברז מים חמים שיוצאים מדוד, וכן ברז מים קרים בבתים שהתקינו על גגותיהם חבית מים שממנה המים זורמים לבית. יש אומרים, שכיוון שיש מרחק רב בין החבית שעל הגג לברז שבכיור, אין המים היוצאים מהברז נחשבים כיוצאים מכלי, ואין ליטול בו ידיים (שערים המצויינים בהלכה מ, ה; אור לציון א, טז. ועי' פס"ת קנט, יט). ויש אומרים, שהמים הזורמים מן הברז נחשבים כבאים מתוך כלי, שכן הצינורות הופכים להיות חלק מן החבית, וממילא המים הזורמים מהצינור נחשבים כבאים מכלי (ישכיל עבדי ח"ה או"ח כו; ציץ אליעזר ח, ז). בשעת הדחק אפשר להקל.

[5]. לרמב"ם ההקפדה נקבעת לפי דעתו של הנוטל, ולרשב"א לפי רוב בני אדם, וחוששים לכתחילה לשתי השיטות, ולכן יטול בלא ברכה. עי' מ"ב קסא, ז ו-י, וכה"ח יח-יט. חשוב לציין שצבע שאין בו ממשות, גם אם מקפידים עליו – אינו חוצץ (מ"ב קסא, יד).

פרטי דיני פירות ומשקים בסעודה

גם משקים שאדם רגיל לשתות בתוך סעודתו, כגון מים, מיץ ומשקאות חריפים, נפטרים בברכת 'המוציא'. וכן קפה ותה שרגילים לשתות לאחר האוכל, נחשבים בכלל הסעודה ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל יין, מפני חשיבותו אינו נפטר בברכת 'המוציא' (וע"ע פנה"ל ברכות ז, ג).

ולגבי משקאות חריפים ששותים לאחר האוכל, אם מגמת שתייתם לסייע לעיכול ולהרגשה הטובה של הסעודה, ברכת 'המוציא' פוטרתם. אבל אם נועדו לקינוח וטעם טוב, צריך לברך עליהם 'שהכל'.

אם מגישים בתחילת הסעודה אשכולית או מלון, צריכים לברך עליהם ברכה ראשונה, מפני שהם סוג של קינוח שמוגש בתחילת הסעודה, כדי לפתוח את הסעודה בטעם טוב, ואינם חלק ממשי של הסעודה. אבל מאכלים שמוגשים בתחילת הסעודה כדי לעורר את התיאבון, כדוגמת מיני חמוצים, הרי הם בכלל הסעודה, וברכת 'המוציא' פוטרתם.

ומי שמתכוון שאחת המנות שנועדו לשביעה תהיה מפירות, כדוגמת ענבים, כל זמן שהוא אוכלם יחד עם הלחם, הענבים טפלים ללחם, וברכת הלחם פוטרתם. אבל אם הוא מתכוון לאכול מהענבים גם כשהם לבדם בלא לחם, ישנו ספק אם יצטרך לברך עליהם. וכדי לצאת מהספק, מוטב שמיד בתחילה יאכל ענבים לבדם, ואז לכל הדעות יברך עליהם 'העץ' (מ"ב קעז, י)

על איזה מאכלים מברכים בסעודה

כלל מאכלו של האדם נקרא לחם, לפיכך ברכת 'המוציא' פוטרת את כל המאכלים שנאכלים בסעודה, כגון בשר, תפוחי אדמה, אורז, גבינות, סלט ירקות וכדומה. ואף אם אוכלם לבדם, בלא לחם, ברכת 'המוציא' פוטרתם. שברכת 'המוציא' אינה מכוונת רק כלפי הלחם ומה שנאכל ממש עמו, אלא על כל המאכלים שנועדו להשביע. כי עיקר מגמת הלחם להשביע, ולכן כל מה שנאכל לשם שביעה נחשב כטפל ללחם ונפטר בברכתו. וצריך להדגיש, שכדי שהלחם יפטור את שאר המאכלים גם כשאוכלם לבדם, צריך שיאכל מהלחם כשיעור 'זית' לפני שיאכל משאר המאכלים לבדם.

אולם מאכלים שנועדו לקינוח, היינו אותם המאכלים שאדם רגיל לאכול מפני טעמם הטוב ולא כדי לשבוע, כגון תמרים, ענבים, אבטיח וכיוצא בהם, אינם נפטרים בברכת 'המוציא'. מפני שברכת 'המוציא' חלה רק על מאכלים שנועדו לשביעה, שהם עיקר הסעודה, אבל הקינוחים שנאכלים כדי להוסיף טעם טוב, שאותם רגילים לאכול בסוף הארוחות או ביניהן, הם תוספת על הסעודה, ועליהם צריך לברך בנפרד.

ולכן האוכל מפירות האילן בסעודתו מברך 'העץ', והאוכל אבטיח מברך 'האדמה', והאוכל גלידה או פודינג מברך 'שהכל' (לדין מזונות בסעודה עי' פנה"ל ברכות ג, ח).

וכל זה לגבי הברכה הראשונה, אבל ברכה אחרונה אין צריך לברך עליהם, מפני שברכת המזון פוטרת את כל המאכלים שנאכלו בסעודה, בין לשביעה ובין לקינוח (שו"ע קעז, א).

הפנינה היומית – ו חשוון תשפא

ז – המים

את הנטילה יש לבצע מתוך כלי שיהיו בו מים בשיעור של 'רביעית הלוג' לכל הפחות, שהוא כנפח ביצה ומחצה (75 מ"ל, להלן י, 11). הנוטל בפחות משיעור זה לא יצא ידי חובה (להלן בהלכות יא-יב).

המים צריכים להיות שקופים כמראם הטבעי, אבל אם המראה שלהם השתנה – נפסלו לנטילה. לפי זה אסור ליטול ידיים במיץ, מפני שהוא מים שנשתנו מראיהם (שו"ע או"ח קס, א).

מים שנעשתה בהם מלאכה פסולים לנטילה, מפני שנעשו על ידי המלאכה כמי שופכים. ולכן מים ששטפו בהם כלים פסולים לנטילה. וכן מים שהניחו בהם בקבוק חם כדי לצננו ולהגישו לתינוק – נפסלו מנטילה, מפני שנעשתה בהם מלאכה (שו"ע קס, ב).

כדי לבאר מעט את סגולת הטהרה שבמים, יש להקדים, שכידוע הטומאה שייכת למוות ולחידלון, ולכן המת הוא אבי אבות הטומאה. לעומת זאת, המים הם נוזל החיים, שעל ידם כל מיני הצומח והחי מתקיימים. יתר על כן, המים קדמו לכל הבריאה, שעוד לפני תחילת מעשה בראשית נאמר: "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", נמצא שהמים הם היסוד הקדום. ולכן אולי ציוותה התורה שאדם שנטמא והתרחק ממקור חייו – יטבול את כל גופו במקווה מים – ביסוד החיים הראשוני שבעולם, ומתוך כך יתעוררו שורשי החיים שבקרבו, והנשמה הטהורה שבו תתגבר, והטומאה שדבקה בבשרו תסתלק. בנוסף לכך, תכונתם של המים שהם מנקים את הלכלוך שדבק בבשר, ויש בטבילה סמליות מסוימת, שכשם שהלכלוך מתנקה ויורד על ידי המים, כך גם הטומאה שנדבקה בחיצוניותו של האדם, עוברת ומסתלקת על ידי הטבילה במים.

טעם זה שייך גם לנטילה שלפני הסעודה. שהאכילה עלולה להשפיל את האדם לצד החומרני, אבל כאשר הוא מטהר תחילה את ידיו במים, שהם יסוד החיים, הוא מרומם את אכילתו אל המגמה האידיאלית, שהמזון וטעמו הטוב יתנו בו כוח ושמחה לחיים מלאי תוכן.

זו אולי הסיבה, ששבחו חכמים את הנוטל ידיו בשפע מים (שבת סב, ב). והכוונה שנוטל ידיו בהידור, באופן שהמים שוטפים את כל כף ידו. אבל לא התכוונו לעודד את הנוטל לאבד מים רבים בחינם, שיש בזה איסור 'בל תשחית'.

 

ח – כלי

הנטילה שמטהרת את הידיים לקראת הסעודה צריכה להתבצע על ידי כלי, וכפי שמצינו שהכהנים היו מקדשים את ידיהם ורגליהם בכיור, שהוא כלי. בלא כלי – הנטילה פסולה. למשל, מי שחבירו חפן בכפות ידיו מים והטילם על ידיו – לא יצא ידי חובת נטילה, מפני שנעשתה בלא כלי. וכן אם מילא שקית ניילון במים, ומתוך השקית שפך מים על ידיו – לא יצא ידי חובת הנטילה, מפני שהשקית איננה כלי.

הכלי צריך להכיל לכל הפחות 'רביעית' (כביצה ומחצה, 75 מ"ל). ואם אינו מכיל שיעור זה – פסול לנטילה (שו"ע קנט, א).

כלי שיש בו נקב, אם הוא 'כונס-משקה', כלומר, שאם יניחוהו בתוך משקה – יכנס המשקה לתוכו דרך הנקב – פסול. וכשיש בתוכו מים והם נוזלים ממנו טיפה אחר טיפה ברציפות, בוודאי הנקב הוא כשיעור 'כונס-משקה' ופסול (שו"ע קנט, א; מ"ב ז).

אם הנקב יותר רחב ויוצאים ממנו מים שאפשר ליטול בהם את הידיים, ועד מקום הנקב הכלי מחזיק 'רביעית' – הכלי כשר לנטילה דרך הנקב (שו"ע קנט, ב).

אם ישנו שבר בשפתו של הכלי, עדיין אפשר ליטול בו ידיים, אלא שצריכים להקפיד ליטול דרך המקום ששפתו נשברה, משום שרק עד למקום השבר המים נשמרים בכלי בלא לגלוש החוצה, ומה שלמעלה מזה, כיוון שאינו מסוגל לשמור את המים – אינו נחשב כלי ופסול לנטילה. וכן מותר ליטול ידיים מקנקן שיש משפך בשפתו, אלא שאם המשפך נמוך משפתו הרגילה, צריך ליטול דרך המשפך. וכן מותר ליטול ידיים מקומקום, אלא שאם פייתו נמוכה משאר שפתו, צריך ליטול דרך פיו, מפני שרק עד לגובה זה הקומקום אוגר את מימיו (מ"ב קנט, כד).

יש אומרים שלכתחילה אין ליטול בכוס חד פעמית העשויה מפלסטיק או קרטון, מפני שאינה נחשבת לכלי בר קיימא, שהרי עומדים לזורקה לאחר השימוש. אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים, שאין הבדל אם משתמשים בכלי פעם אחת או כמה פעמים, וכיוון שגם בכוס חד פעמית משתמשים ככלי, שהרי שותים בה – דינה כדין כלי ומותר ליטול בה ידיים (ציץ אליעזר יב, כג). אמנם משום הידור מצווה עדיף להשתמש בכלי קבוע שאין עומדים לזורקו (אז נדברו ו, מח. וראו פנה"ל שבת ה, 5).

מותר ליטול ידיים מבקבוק, ואף שיארך מעט זמן עד שהמים ירטיבו את כל היד, אין בזה בעיה. ואם אפשר, עדיף שהמים יזרמו ברציפות עד שירטיבו את כל היד (מ"ב קסב, ל; עי' שעה"צ כז-כח).

אפשר ללמוד מהלכה זו, שכל רעיון או אידיאל, גם אם יהיה נעלה ביותר, זקוק למסגרת, כדי שאפשר יהיה להגשימו. המים מסמלים את התוכן, והכלי את המסגרת שבלעדיה המים אינם יכולים לטהר את הידיים.