בין פרי האדמה לפרי עץ

טעה ובירך על פרי אילן 'בורא פרי האדמה', יצא ידי חובה, מפני שגם האילן גדל מן האדמה ונמצא שלא שיקר בברכתו. אבל אם טעה ובירך על פרי אדמה 'בורא פרי העץ', לא יצא, מפני שפרי האדמה לא גדל על העץ, ונמצא שלא אמר ברכה ראויה, ועליו לחזור ולברך 'האדמה'. ולכן על כל פרי שישנו ספק אם הוא פרי אדמה או עץ, מברכים 'האדמה' (שו"ע רו, א).

לעץ יש גזע שמתקיים שנים רבות, וממנו צומחים ענפים ועליהם פירות. ואפילו אם הוא נמוך ונקרא בפינו שיח, כיוון שגזעו מתקיים משנה לשנה הוא נחשב כעץ. למשל, על אוכמניות ופטל הגדלים על שיחים שגזעם וענפיהם מתקיימים במשך שנים מברכים 'העץ'. וצמח שצריכים לזורעו או לשותלו בכל שנה, ברור שעל פירותיו מברכים 'האדמה'.

לגבי צמחים רב-שנתיים כדוגמת בננות ואננס, נתעורר ספק. מצד אחד בסוף כל עונה גזעם נובל לחלוטין כפירות האדמה, ומצד שני, אין צריכים לזורעם בכל שנה כי הם צומחים מחדש מתוך שורשיהם, והם גם מתנשאים לגובה של ארבעה מטרים כעצים גדולים. ואפילו לגבי פפאיה התעורר ספק, שאמנם גזע הפפאיה מתקיים כמה שנים, אבל הוא חלול כדוגמת גבעול עבה, וכבר בשנתו הראשונה הוא נותן פרי כמו ירק. וכיוון שיש בזה ספק, על פרי הפפאיה, בננות ואננס מברכים 'האדמה'.

הפנינה היומית – כט טבת תשפא

ז – ברקים ורעמים

כיוון שגם על הברק וגם על הרעם צריך לברך, ועל שניהם אפשר לברך אחת משתי הברכות, נוהגים לברך תחילה על ראיית הברק "עושה מעשה בראשית", ואח"כ בעת שמיעת הרעם, שקולו מפחיד יותר: "שכוחו וגבורתו מלא עולם".

מי שכבר בירך פעם אחת במשך היום על ראיית ברק ושמיעת רעם, לא יברך עליהם שוב באותו היום. ואף שכל ברק ורעם נוצר בפני עצמו, מאחר שהם נוצרו מתוך אותה מערכת עננים, ברכה אחת עולה לכל הברקים וברכה אחת לכל הרעמים. אבל למחרת, גם אם מדובר עדיין באותה סופה, יברך עליהם שוב. ואף באותו יום, אם נסתלקו העננים לגמרי, ושוב נתכסו השמיים בעננים והחלו ברקים ורעמים, מאחר שמדובר במערכת עננים אחרת, יברך עליהם מחדש (שו"ע רכז, ב, מ"ב ח).

את הברכות על ברקים ורעמים יש לברך סמוך לראייתם או שמיעתם. כלומר 'תוך כדי דיבור', שהוא הזמן שניתן לומר בו שלוש מילים. ואם שהה יותר, הפסיד את הברכה, וימתין אולי יראה עוד ברק, ואז יזדרז לברך 'תוך כדי דיבור'. וכן לגבי שמיעת רעם (שו"ע או"ח רכז, ג, מ"ב יב).

וכן את הברכה על כוכב שביט, רעידת אדמה או רוח סופה, צריך לברך בתוך האירוע או מיד לאחריו, ואם עבר זמן של 'תוך כדי דיבור' מסיום האירוע, הפסיד את הברכה.

הנמצא באמצע אמירת ברכות קריאת שמע, וראה ברק או שמע רעם, אם הוא נמצא באמצע הברכה או באמצע פרק מפרקי קריאת שמע, לא יפסיק כדי לברך עליהם. אבל אם הוא נמצא בין ברכה אחת לחברתה או בין פרק לפרק, מאחר שזו מצווה עוברת, כי אולי לא יופיעו שוב, יכול להפסיק ולברך עליהם. ואם ראה ברק או שמע רעם באמצע פסוקי דזמרה, גם באמצע המזמור יוכל להפסיק ולברך. וכן הדין לגבי רעידת אדמה או כוכב שביט וכיוצא בזה (עי' ח"א כ, ג; מ"ב סו, יט).

 

ח – ברכת האילנות בימי ניסן

היוצא לגינה או לשדה בחודש ניסן ורואה אילנות פורחים, מברך את ברכת האילנות, כדי להודות לה' על חסדיו שהחיה והפריח את האילנות שעמדו יבשים בחורף. ומברכים על עץ פרי בלבד, שצומחת ברכה מפרחיו שיגדלו לפירות. ותקנו לברך על אילנות ולא על ירקות, משום שהם יותר נאים. ועוד שבאילנות ניכר יותר חסדו של הקב"ה, שהם מצמיחים פירות בלא טרחה. ועוד, שהמזון הבסיסי לקיומו של האדם מגיע ממיני דגן, קטניות ושאר ירקות, ועשה ה' עמנו חסד והוסיף לנו פירות אילן, לגוון את מאכלנו בטעמים עשירים ומשובחים. ולכן אנו אומרים בברכה "שלא חיסר בעולמו כלום", אפילו דברים שאין בהם צורך קיומי.

נוסח הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם" (ברכות מג, ב).[6]

לכתחילה יש לומר את הברכה על ראיית שני אילנות לפחות, אבל בשעת הצורך אפשר לברך גם על אילן פורח אחד.

מי שלא הספיק לראות את האילנות בפריחתם, וראה אותם לאחר שפירותיהם התחילו לגדול, לא יברך עליהם. אמנם אם פירותיהם קטנטנים ובקושי ניכרים, עוד אפשר לברך עליהם בדיעבד (עי' מ"ב רכו, ד; ברכ"ה ח"ד ד, 121).

אף שאמרו חכמים שזמן הברכה בימי ניסן, זה מפני שאז האילנות רגילים לפרוח, אבל מצד הדין, אפשר לומר את הברכה גם לפני כן או אחרי כן. והמקובלים הפליגו מאוד במעלת ברכה זו, שעל ידה נעשים תיקונים גדולים עבור נשמות שהתגלגלו באילנות, ותיקונים אלה נעשים דווקא בחודש ניסן. ועל כן כתבו כמה אחרונים, שצריך להקפיד לומר את הברכה דווקא בחודש ניסן. וזריזים מקדימים לברך בראש חודש ניסן. אולם למעשה, מי שלא הספיק לומר את הברכה בחודש ניסן, לדעת רוב הפוסקים יכול להשלימה בחודש אייר (עי' יחו"ד א, א).

בארצות הצפון, בהן הפריחה מתאחרת לחודש אייר, מברכים לכתחילה בחודש אייר. ומי שנמצא בצד הדרומי של כדור הארץ, ששם פריחת האילנות מתרחשת בחודש תשרי, יברך על האילנות בחודש תשרי (הר צבי א, קיח).

יש נוהגים שלא לברך ברכה זו בשבת (כה"ח רכו, ד), אולם לדעת רוב הפוסקים, אין שום סיבה להימנע מברכת האילנות בשבת (יחו"ד א, ב). וכן נהגו בהרבה מקומות.

אין אומרים את הברכה על אילנות שידוע שהורכבו באיסור, כי לדעת רבים מהפוסקים, אין לשבח את ה' על עץ שנעשתה בו עבירה (הלק"ט ח"א ס, רסה). וכן אין לומר את הברכה על עצי ערלה, שהואיל ואסור ליהנות מפירותיהם, אין ראוי לברך עליהם (רע"א). אבל כל שאין ידוע שהעץ מורכב או ערלה, אפשר לברך עליו.


[6]. בנוסח הספרדי (סידור הרב אליהו) הנוסח: "אילנות טובות". גם נשים מברכות ברכה זו. למנהג אשכנז אין בכך חידוש, שהרי נשים שרוצות, יכולות לברך על מצוות שהזמן גרמן. אולם גם למנהג ספרד נשים יכולות לברך, משום שהזמן הקבוע לברכת האילנות אינו תלוי במצווה אלא בהופעת הפרחים באילנות. וזה לא נחשב כמצווה שהזמן גרמה אלא המציאות הטבעית גרמה. ראו בפניני הלכה תפילת נשים ב, ח.

הפנינה היומית – כח טבת תשפא

ה – ברכת ראיית הנופים לימינו

בימינו, כשאנשים רגילים לגמוע מרחקים ברכב כדי להגיע לעבודתם או למפגשים חברתיים ומשפחתיים, פעמים רבות אדם רואה תוך כדי נסיעתו הרים, גבעות וימים, ומתעוררת שאלה, האם יברך גם על ראייה כזו שנעשית כדרך אגב ובאופן שגרתי. יסוד הספק, שבעבר, כשהיו מהלכים ברגל או על חמור, רק לעיתים נדירות ראו נופים מיוחדים, וכשהיו רואים את הים, התרגשו מראייתו, וכשהיו מהלכים ליד החוף ופתאום ראו את הרי הכרמל הנישאים ונושקים לחוף, התרגשו מראייתם. אבל כיום, רגילים לנסוע שם הלוך ושוב, והמראה נעשה שגרתי. יתר על כן, בעבר, כאשר אנשים הלכו רגלי ועל חמורים, היו רגילים לראות פחות הרים, ולכן הר-תבור והכרמל נחשבו בעיניהם כהרים מרגשים ביותר, אבל כיום, שאנשים רגילים לטייל בארצות רבות, וכבר ראו הרים גבוהים ונישאים מאלה, הכרמל והר-תבור עלולים להיראות בעיניהם כהרים בינוניים שאינם מעוררים רושם מיוחד.

למעשה, רק מי ששם ליבו לנופים המיוחדים, נחשב כ'רואה' שצריך לברך. אבל מי שהנופים עברו לפני עיניו בלא שהתבונן בהם – לא יברך. ועל כן יש לחלק בין שני סוגי ראייה: בעת טיול ובעת נסיעה שגרתית. בעת טיול, כאשר המגמה להתבונן ביופי הבריאה, ברור שיש לברך על כל הנופים המיוחדים, ובכללם הים, הר-תבור והכרמל, ובלבד שלא ראה אותם שלושים יום ואינו גר או רגיל לנסוע בקרבתם (כמבואר בהלכה הקודמת). וגם מי שבאופן אישי אינו מתפעל, כיוון שיצא לטיול כדי לראות את הנופים, הרי שהוא מחשיב אותם וחובה עליו לברך. ואם יש לו ספק אם מראה ההר או הגבעה או המדבר מרשימים מספיק, נכון שיאמר את הברכה בלא שם ומלכות. ואם מטיילים נוהגים לבוא לראותם, סימן שהם מרשימים, ויש לברך עליהם בלא ספק.

ובעת נסיעה שגרתית, הדין תלוי בהתפעלות ובהתרגשות. אם המראה מעורר את תשומת ליבו – יברך. ואם אינו תופס את תשומת ליבו, למרות שהוא רואה אותו – לא יברך. למשל, הנוסע מירושלים לחיפה דרך כביש החוף, אם ישים את ליבו לים ויתרגש מעט – יברך. ואם לא – לא יברך. אם ישים לב להרי הכרמל ויתבונן במראם המיוחד ויתרגש מעט – יברך, ואם לא – לא יברך. וכך לגבי התבור, הכנרת והרים נישאים שביהודה ושומרון.[4]

מי שנסע ליד ים או ליד הר גדול, ולא שם ליבו למראהו, ולכן גם לא בירך, ובתוך שלושים יום שוב נסע והתבונן והתפעל מהמראה – לא יברך. ואף שבעת הראייה הקודמת לא התרגש ולא בירך, מכל מקום היא נחשבת כראייה שגורמת שכל מה שיראה בתוך שלושים יום לא ייחשב כראייה חדשה. כי זה שלא בירך בפעם הקודמת לא היה מפני שלא ראה, אלא מפני שלא התפעל מראייתו. אבל אם הראיה הראשונה היתה מרחוק או מזווית שאינה מרשימה – יברך על הראייה השנייה.

 

ו – רעידת אדמה, כוכבי שביט, רוחות זועפות

בדרך כלל אנו נפגשים עם הטבע המסודר – השמש זורחת ושוקעת כסדרה, הכוכבים נעים במסילותיהם, והכל ניצב על מכונו, ועל כך אנו מודים לה' בברכת 'יוצר המאורות' וב'פסוקי דזמרה'. אולם לפעמים אנו נפגשים עם תופעות יוצאות דופן שמזעזעות את הנפש, עד שנראה כאילו הסדרים שטבע הבורא בעולמו אינם מחזיקים עוד מעמד. אבל עלינו לזכור כי הכל מאת ה' הוא, וגם התופעות החריגות והמזעזעות הם מעשיו וגבורותיו, שנועדו ליישר את העולם ולתקנו, וכפי שאמרו חכמים (ברכות נט, א): "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב".

חמש תופעות מופלאות ומרעישות הזכירו חכמים: א) החש ברעידת אדמה. ב) הרואה כוכב שביט שטס בשמיים, וכן הרואה כוכב נופל, שהוא מטאור שנפגש באטמוספירה ונשרף עד שאורו מבהיק. ג) על רוחות סערה זועפות. ד) הרואה ברקים. ה) השומע רעמים (שו"ע רכז, א).

ומה יברך? אחת משתי ברכות: או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם", או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". לכתחילה עדיף לברך על האירועים המפחידים, כדוגמת סערה נוראה, רעידת אדמה חזקה ורעמים, 'שכוחו וגבורתו'; ועל הפחות מפחידים, כדוגמת כוכבים וברקים – 'מעשה בראשית' (עי' מ"ב רכז, ד-ה).

החש ברעידת אדמה, אפילו קלה – מברך. ואם בסמוך לזה יחוש ברעידה נוספת, בברכה שבירך תחילה פטר גם את הרעידה שלאחריה. אבל אם כבר הסיח דעתו והרגיש שוב ברעידת אדמה, יברך בשנית (ברכ"י רכז, ג). ואף שלמדנו לגבי ברכות הראייה שמברכים על אותו מראה רק לאחר שלושים יום, כאן מדובר ברעידת אדמה אחרת, והרי היא כמראה אחר.

הרואה כוכב שביט ובירך על ראייתו, ובלילה שאחריו ראה אותו שוב, לא יברך עליו, הואיל ולא עברו שלושים יום מראייתו. ואם יראה בלילה שלאחריו כוכב שביט אחר – יברך עליו. ואם בלילה אחד יראה שני כוכבי שביט, או כוכב שביט וכוכב שנופל, לא יברך על השני ברכה נוספת, מפני שיש מי שסובר שברכה אחת עולה על כל הכוכבים שאדם רואה בלילה אחד (מ"ב רכז, א-ב).

רוחות סערה, על רוחות חזקות וזועפות במיוחד, כטורנדו והוריקן, שבכוחן לעקור עצים ולהחריב בתים רעועים, יברך 'שכוחו וגבורתו', ואם בירך 'מעשה בראשית' – יצא. ועל רוח פחות זועפת, אבל עדיין חזקה דיה להעיף דברים כבדים ממקומם, יברך אך ורק 'מעשה בראשית' (מ"א רכז, א, עפ"י ירושלמי ותוס'). וכל זמן שמדובר באותה סופה לא יברך עליה פעמיים. אבל אם הסופה הסתיימה ואחר זמן התחילה סופה אחרת, יברך שוב.

יש אומרים שעל כל תופעת טבע מיוחדת, כדוגמת הר געש בהתפרצותו, גייזר, מפלי מים מרשימים וליקוי חמה או לבנה, צריכים לברך, ומה שחכמים מנו אינו אלא דוגמא. ויש שמסתפקים בזה. למעשה, ראוי למתפעל מהם לברך.[5]


[4]. מצד אחד אין לומר שהואיל ותקנו חכמים לברך על הרים וגבעות מיוחדים לפי המקובל בארץ ישראל, חובה לכל רואה לברך עליהם, שכבר למדנו בהערה הקודמת, שאין מברכים על ראייה שאינה מעוררת התפעלות אצל רבים מבני המקום. ולכן כל שאינו מתפעל, כדרך שרבים מהנוסעים אינם מתפעלים, לא יברך. מנגד, אין לומר שהואיל ורבים אינם מתפעלים, גם המתפעל לא יברך, מפני שעיקר תקנת חכמים לברך עליהם נותרה על כנה.


[5]. כתב בשער העין ז, הערה טו, שדעת הרב נסים קרליץ, שכל מה שמנו חכמים אינו אלא דוגמא, ובשם הרב ואזנר שיש לברך על הר געש, וכך נהג לברך על מפל מים קטן. ובאול"צ ח"ב מו, סג, כתב לברך על מערת נטיפים. אמנם הרב חיים קנייבסקי חשש להוסיף על מה שתקנו חכמים. ודברי המברכים נראים, שאין מקום לחלק בין תופעות הטבע המרשימות, אלא שמנו חכמים את התופעות השכיחות בארץ ישראל.

נסיעה ביש"ע וחיילים

לאחר נסיעה ברחבי יש"ע אין לברך 'הגומל', משום שנסיעה זו אינה נחשבת למסוכנת כל כך עד שנצטרך לברך עליה 'הגומל'.

חיילים בשרות סדיר או מילואים שעוסקים בפעילות בטחונית, מאחר שהם נחשבים כהולכי דרכים שיש בפעילותם סכנה מסוימת, עליהם לברך 'הגומל'. אלא שיברכו לאחר סיום הפעילות המסוכנת, מפני שרק לאחר שניצולים לגמרי מן הסכנה מברכים. כמו שאר הולכי דרכים, שאם דרכם אורכת שבועות וחודשים, עליהם לברך לאחר סיום דרכם. לפיכך, חייל מילואים יברך בסוף שירות המילואים. וחייל סדיר שסיים פעילות קו מסוכנת, ועבר לאימונים או פעילות שגרתית שאין בה סכנה, יברך 'הגומל' על שחזר לשלום מאותה פעילות מסוכנת. וזאת למרות שעדיין לא סיים את שירותו הסדיר.

חיילים שבתוך שגרת פעילותם הבטחונית השתתפו בקרב או בפעולה מסוכנת, מיד לאחר שיחזרו מן הקרב או הפעולה לשלום, יברכו 'הגומל'. ואף שהם ממשיכים אח"כ בפעילות בטחונית שוטפת, מכל מקום מהסכנה הגדולה שבקרב ניצלו. ואח"כ בתום הפעילות השוטפת, יברכו שוב. חייל שנפצע בקרב, יברך לאחר שיחלים מפציעתו (משיב מלחמה ח"ב קלד).

הפנינה היומית – כז טבת תשפא

ג – מספר ברכות על נופים שונים

אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בראיית הר אחר, שאם יראה את החרמון ומיד אח"כ יטוס לאירופה ויראה את הרי האלפים, יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה של אותו ההר בתוך שלושים יום אין מברכים.

נמצא שיכול אדם להתחייב בברכת "עושה מעשה בראשית" מספר פעמים ביום אחד, שאם יראה ביום אחד את הים התיכון, ואח"כ את הר-חרמון, ואח"כ את אגם-כינרת, ואח"כ את ים המלח, ואח"כ את ים-סוף, יברך על כל אחד מהם בנפרד. וכן הטס מארץ ישראל לאמריקה, כשיראה את הים התיכון יברך "עושה מעשה בראשית", ואחר שיעבור את אירופה ויראה את האוקיינוס האטלנטי, יברך "שעשה את הים הגדול". ואם יראה מהמטוס הרים גדולים במיוחד – יברך גם עליהם "עושה מעשה בראשית".

הרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, הנמצא במקום שממנו הוא רואה את ים-כינרת ואת הר-ארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.

המטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, כיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו, בברכה אחת יוציא את כולן. וכן לגבי הרים גדולים, כל שהם באזור אחד, על כולם יברך ברכה אחת. למשל, הכרמל כולו נחשב לאזור אחד. ויהודה, שומרון והגליל, שהם שטחים גדולים יותר, נחלקים למספר אזורים לפי תוואי השטח. ויברך על ההרים לחוד ועל הגבעות לחוד, אלא אם כן יראם יחד.

המטייל במדבר יהודה, כשיכנס למדבר יברך על המדבר, ואם אח"כ יראה הר גדול במיוחד – יברך גם עליו. וכשיגיע למקום הצוקים המרשימים, יברך גם עליהם, ואף אם יראה שם אח"כ עוד צוקים מיוחדים, הברכה שבירך בתחילה עולה על כולם, הואיל והם באותו איזור וצורתם דומה.

 

ד – ראייה שיש בה חידוש והתפעלות

המתגורר סמוך לים או רגיל לנסוע בקרבתו, כיוון שאין לו בראייתו חידוש – אינו מברך, אבל על ראיית ים אחר – יברך. לפיכך, כל המתגורר קרוב לחוף הים התיכון, או רגיל לנסוע בכביש החוף, אינו מברך על ראיית הים התיכון, ואפילו אם יראה אותו מחוף אחר. ואף אם במקרה יעברו עליו שלושים יום שלא הביט בו – לא יברך, שהואיל ובקלות היה יכול להתבונן בו, אין לו בראייתו חידוש. אבל אם יעזוב את מקומו לשלושים יום, וכשיחזור ירצה להביט בים, יחשב כ'רואה' ויברך. וכן הדין לגבי המתגוררים סמוך להר גבוה או גבעה מיוחדת.[3]

הנמצא רחוק מהנוף המיוחד או שעננים מטשטשים את מראהו, כיוון שראייה זו אינה מעוררת התפעלות, לא יברך עליה. ואם למחרת יתקרב אליו ויראה אותו היטב, תיחשב לו ראייתו כראייה חדשה ויתחייב לברך עליה.

לא ניתן לקבוע בזה מרחקים, כי הכל תלוי בגודל הנוף ובזווית הראייה. והכלל הוא שכאשר המראה מרשים – מברכים.


[3]. יסוד לזה מדין המתגורר ליד מקומות של ע"ז, שאינו מברך על ראייתה, שאינה חדשה לו (תוס' נז, ב, נמוקי יוסף שם, הגה"מ לרמב"ם ברכות י, ט). ולדעת עולת תמיד, כוונתם לומר, שכיוון שלא עוברים שלושים יום בלא שיראה את הע"ז – לא יברך. אולם לדעת א"ר, אפילו אם במקרה לא ראה את הע"ז שלושים יום, לא יברך, כי למתגוררים שם, אין בראייתה חידוש. וכ"כ נהר שלום, פמ"ג, ומ"ב רכד, ג. ומזה נלמד לכל ברכות הראייה. אמנם יש ספק לגבי מי שמתגורר מעט רחוק מהים, כך שבאופן טבעי אינו רואה את הים אלא אחת לכמה חודשים, האם הוא בכלל היכולים לראות את הים בקלות. ולמעשה, אם אכן לא יראה את הים שלושים יום, ויתרגש ממראהו – יברך, כי אולי אינו נחשב מהגרים בסמוך לו, ואף אם יחשב מהגרים בסמוך לו, הלא דעת העולת תמיד ודעימיה, שכל שלא ראה אותו שלושים יום – יברך. אבל אם לא יתרגש – לא יברך.

הולכי מדבריות, הנוסעים בכבישים, הטסים במטוס ושאר סכנות

אמרו חכמים, שהולכי מדבריות יברכו 'הגומל'. למנהג אשכנז, רק העובר בדרך שיש בה סכנה ממשית נחשב כהולך מדבריות ומברך 'הגומל'. וממילא לאחר נסיעה בכבישים סלולים במדינה מתוקנת, אין מברכים 'הגומל' (תר"י והרא"ש).

אולם למנהג ספרד, גם ההולך מעיר לעיר בדרך שאין בה סכנה, צריך לברך (רמב"ן ורד"א). אלא שנחלקו לגבי הכבישים בימינו.

והואיל וכלל נקוט בידינו – ספק ברכות להקל, נכון שגם הנוהגים כמנהגי ספרד, לא יברכו 'הגומל' על נסיעה של 72 דקות בכבישי הארץ וכיוצא בהם. ורק מי שמנהג אבותיו לברך, יכול להמשיך במנהגו.

בדורות האחרונים התעוררה שאלה האם גם הטסים במטוס נחשבים כהולכי מדבריות שצריכים לברך 'הגומל'. כמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות 72 דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו). וכך נכון לנהוג (עי' בהרחבות לפנה"ל ברכות טז, ז, שכאשר יגיע למחוז חפצו יברך).

ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם גם הניצול מסכנות אחרות, כגון שתקפוהו שודדים בעיר, או שנפל עליו כותל, מברך 'הגומל'. למעשה, הניצל מתאונת דרכים שיש בה סכנת חיים, או שתקפוהו שודדים להכותו וניצל, או ניצל משריפה, או נפל ממקום גבוה ונותר חי, או שירו לעברו והחטיאו, או שהכישו נחש וניצל, כל אלה ודומיהם יברכו 'הגומל'.

הפנינה היומית – כו טבת תשפא

א – פתיחה לברכות הראייה

בכל יום הננו משבחים ומודים לה' על העולם הנפלא שברא למעננו בברכות השחר, בברכות קריאת שמע ובתפילות, אולם בנוסף לסדר התפילות והברכות הקבועות, לפעמים הננו נפגשים עם מראות מיוחדים, מרגשים ומפעימים, וכדי לבטא את התוכן הערכי שלהם, תקנו חכמים לומר ברכה על ראייתם, ולקשור אותם בכך לשורשם האמוני. וכך תקנו ברכות על ראיית נופים מיוחדים, תופעות טבע, מקומות שהתרחשו בהם ניסים, ישובים חדשים בארץ ישראל, חכמים ומלכים, בריות נאות ומשונות, וכן מראות שמזעזעים את הנפש כמו עבודה זרה או קברים.

חכמים תקנו ברכות אלה כחובה. אמנם כאשר יש ספק לגבי מראה מסוים, אם הוא בכלל הדברים שתקנו לברך עליהם, מחמת הספק אין מברכים, שספק ברכות להקל. והרוצה להדר, יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

כדי לברך את ברכות הראייה, צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, שהמראה יהיה מיוחד ומעורר התפעלות אצל רוב האנשים. השני, שהרואה לא ראה אותו במשך שלושים יום, שאז יש לו בראייתו חידוש (שו"ע ריח, ג; רכד, יג). ואף שיש אנשים רגישים שגם לאחר שבוע יתרגשו מהמראה, ויש אדישים שגם לאחר שנה לא יתרגשו, תקנו חכמים לברך על פי המקובל אצל רוב בני אדם, שאחר שלושים יום מתעורר בנפשם חידוש.

כדי להקל על חישוב הימים, נבאר שיום השלושים ואחד שבו מברכים בשנית, יהיה תמיד לאחר ארבעה שבועות ויומיים. שאם ראה ביום ראשון, יגיע היום השלושים ואחד לאחר ארבעה שבועות ביום שלישי. ואם ראה ביום שני, יגיע היום השלושים ואחד לאחר ארבעה שבועות ביום רביעי.

את הברכה יש לברך בתוך משך זמן הראייה או לכל המאוחר תוך כדי דיבור מסיום הראייה (עי' שו"ע רכז, ג, באו"ה ריח, א, 'במקום').

כאשר כמה אנשים נמצאים יחד ומתחייבים באותה ברכה, נכון שכל אחד יברך לעצמו. וכאשר ישנם כאלה שאינם יודעים לברך, מוטב שאחד יברך עבורם (לעיל יב, ז).

הרואה את המראות הללו על ידי משקפיים, ראייתו נחשבת כראייה רגילה. אבל הרואה את המראות הללו בתמונה או סרט או בעזרת טלסקופ, אינו מברך, שאין ראייה זו מעוררת התפעלות כמו ראייה מוחשית. עובדה היא שאנשים אינם מסתפקים בראיית תמונות וסרטים, אלא יוצאים לטייל כדי לראות את הדברים בעיניהם.

ומאיזה מרחק אפשר לברך? ממרחק שאפשר להתפעל מהמראה המיוחד. על הר וים אפשר לברך ממרחק רב. וכדי לברך על גבעה צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בצורתה היחודית. וכדי לברך על חכם ומלך, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בדמותו. וכדי לברך על בריה נאה, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין ביופייה.

 

ב – ברכת ימים, נהרות, מדבריות, הרים וגבעות

מתוך ראיית נופים מרשימים, ניתן להתבונן בגדולתו של הבורא ולומר לפניו ברכה של שבח. לפיכך תקנו חכמים שהרואה ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית" (ברכות נד, א). וגם מי שאינו מתרגש בראייתם, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות ועברו עליו שלושים יום שלא ראם – חייב לברך.

ים תמיד מרשים, ולכן על כל ים ואגם מברכים, ובלבד שיהיו בו מים רבים בכל ימות השנה, ואינו מעשה אדם. לפיכך מברכים על ראיית ים התיכון וים סוף, וכן מברכים על ים הכינרת וים המלח, שיש בהם מים כל השנה. אבל אם האגם נוצר על ידי סכר שעשו אנשים, גם אם יהיה גדול מאוד, אין מברכים עליו, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.

על הים הגדול, הוא האוקיינוס שמקיף את היבשות, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה את הים הגדול". ואמנם יש סוברים שהים הגדול הוא הים התיכון, שנקרא גדול מפני מעלתו שהוא סמוך לארץ ישראל, או מפני שאף ימים בגודל שלו נחשבים גדולים (תר"י, שו"ע או"ח רכח, א). אולם לדעת הרבה פוסקים, רק על האוקיינוס מברכים "שעשה את הים הגדול", ואילו על הים התיכון מברכים "עושה מעשה בראשית". וכך נוהגים (רא"ש, רע"ב, מ"א, מ"ב רכח, ב, עי' באו"ה שם).

לגבי נהרות נאמרו שני תנאים: א) שהם זורמים כטבעם בלא שבני אדם שינו את אפיק זרימתם. ב) שיהיו גדולים לפחות כמו הפרת שנקרא 'גדול' בתורה. וקל וחומר שמברכים על נהרות גדולים יותר כדוגמת הנילוס, הוולגה, הריין, האמזונס והמיסיסיפי. אבל על נהרות רגילים כדוגמת הירקון, הירדן ודומיהם, אין מברכים, כי אינם מרשימים כל כך (מ"ב רכח, ב).[1]

הרים וגבעות: לגבי הרים התנאי שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם, ולגבי גבעות התנאי שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. אבל על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל – אין לברך. ועל ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה, מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים, ויש לו מראה מיוחד.[2]

מדבר הוא מקום צחיח ושומם, שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו, וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל הרואה את המדבר תוך נסיעה שגרתית בכביש – אינו מברך.


[1]. יש סוברים, שרק על נוף שנשאר כפי שהיה מששת ימי בראשית מברכים, אבל אם הנהר שינה את אפיקו, או שהים נוצר בעקבות רעידת אדמה, או שההר נוצר בעקבות התפרצות געשית, אין מברכים (עי' אהלך באמיתך טז, טז). אולם למעשה, כל שהשינוי נעשה על ידי הבורא, היינו כדרך הטבע שהטביע הבורא, מברכים, שכך הוא נוסח הברכה: "עושה מעשה בראשית". וכך מדויק בברכות נט, ב: "והאידנא דשניוה פרסאי", וכן משמע מרש"י שם, ומשו"ע רכח, ב, שרק כאשר השינוי נעשה בידי אדם אין מברכים.[2]. דוגמאות להרים מרשימים שמטיילים נוהגים לנסוע כדי לראותם: בגולן – הר החרמון וגמלא. בגליל – ארבל, הר חזון, הר עצמון, הר מירון, רכס ראש הניקרה (בצידו המערבי). בשומרון ויהודה – הר גריזים ועיבל, הר כביר, הר טמון, סרטבה, הר בעל חצור, מצדה, מצוק העתקים לכל אורכו בתצפית לבקעת ים המלח. בעמק יזרעאל – התבור, הגלבוע (בעיקר הר שאול). בכרמל – הר הכרמל במקומות שהוא יורד בתלילות לעמק או לים. בנגב ואילת – מכתשים (מבט לתוך המכתש), הר ארדון (במכתש רמון), הר שלמה, הר צפחות. אלו דוגמאות להרים מפורסמים, אבל כל המתפעל מכיוצא בהם, צריך לברך.

חולה שהתרפא, נשים, יולדת וקטן

אדם שחלה בשפעת או אנגינה או במחלות אחרות שאין בהן סכנה, ושכב על מיטתו שלושה ימים, למנהג ספרדים יברך 'הגומל', ולמנהג אשכנזים לא יברך. אולם אדם שחלה בצהבת או בדלקת ריאות, לכל הדעות כשיבריא יברך 'הגומל'.

על ניתוח בהרדמה מקומית אין לברך 'הגומל', כי אין בו סכנה. ועל ניתוח בהרדמה כללית יש לברך. ואף שכיום הסכנה שבניתוחים פחתה מאוד, עדיין ישנם מקרים של סיבוכים וסכנות, ולכן יש לברך 'הגומל' אחר ניתוח בהרדמה כללית (עי' ציץ אליעזר יב, יח).

יולדת נחשבת חולה, ועליה לברך 'הגומל' לאחר שתתחזק מלידתה. ואפילו למנהג יוצאי אשכנז, שמברכים 'הגומל' רק לאחר דבר שיש בו סכנה, צריכה היולדת לברך. שהרי בכל לידה ישנה סכנה מסוימת, והראיה, שמחללים שבת כדי לטפל ביולדת.

בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר התחזקה מלידתה ויכולה לברך 'הגומל'. ולפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך 'הגומל' לאחר שלושים יום.

נשים צריכות לברך 'הגומל', יש שממתינות להזדמנות הראשונה שיימצאו במקום שיש בו מניין אנשים. ויש שבאות לשם כך לבית הכנסת, ולאחר קריאת התורה מסמנים לקהל שימתין בשתיקה, והאשה מברכת מעזרת נשים 'הגומל', והקהל עונה אחריה.

אמנם במקרים שהשמחה על ההצלה מהסכנה אינה גדולה, נשים שרוצות להקל ולא לברך רשאיות.

לדעת רבים קטן שניצול מהסכנה אינו מברך, ונכון שבעת שגדול יברך בבית הכנסת 'הגומל', יבקשו שיכוון גם עבור הקטן, וכך יצא ידי כולם.

זמן ברכת 'הגומל'

לכתחילה צריך להשתדל לברך 'הגומל' תוך שלושה ימים מאותו המאורע שעליו הוא מודה. למשל חולה שהבריא וקם ממיטתו ביום ראשון, צריך להשתדל לברך עד יום רביעי. ואם לא קראו לו לעלות לתורה ביום שני, אל לו לחכות לקריאת התורה הבאה שתהיה ביום חמישי, מפני שהיא תהיה לאחר שלושה ימים. ולכן עדיף לו לברך לאחר קריאת התורה של יום שני למרות שלא קראו לו לעלות לתורה, או שיברך 'הגומל' לפני עשרה יהודים בלא קשר לקריאת התורה. וכל זה כדי שלא יעברו עליו יותר משלושה ימים. ובדיעבד, אם עברו שלושה ימים, לא הפסיד את הברכה, כי אין זמן מוגבל לברכת 'הגומל'. אלא שמכל מקום, גם אם עברו שלושה ימים, עליו להשתדל לברך את הברכה כמה שיותר מוקדם (שו"ע או"ח ריט, ו; מ"ב כ).

לדעת רבים, גברים שנהגו לברך בקריאת התורה, צריכים להקפיד לברך ביום, אבל נשים רשאיות לכתחילה לברך בלילה (ציץ אליעזר יג, יז; חזו"ע).

חשוב להדגיש, שאת ברכת 'הגומל' צריך לברך רק לאחר שנסתיימה הצרה לגמרי. למשל, אדם שקם ממחלתו וחזר לעבודתו אבל עוד נמצא בתהליך החלמה מן המחלה, יברך לאחר שיגמור את תהליך ההחלמה (מ"ב ריט, ב).

הפנינה היומית – כה טבת תשפא

ה – הברכות השונות

הטועה ומברך על עצי בשמים 'עשבי בשמים' או על עשבי בשמים 'עצי בשמים' – לא יצא, שכן העצים אינם עשבים והעשבים אינם עצים. לפיכך, יש לדעת היטב מהו עשב ומהו עץ. ותחילה נקדים שגם שיח נקרא בלשון חכמים עץ, ולכן בפועל רוב צמחי הבשמים הם עצים. שלושה תנאים לעץ: א) מתקיים בגזעו משנה לשנה. ב) ענפיו או עליו יוצאים מן הגזע או הגבעול ולא מן השורשים. ג) הגזע או הגבעול קשה. כאשר מתקיימים שלושת התנאים הללו, מברכים 'עצי בשמים'. לעומת זאת, שני תנאים למין עשב: א) גבעולו רך. ב) צריך לזורעו כל שנה מחדש או שעליו יוצאים משורשו. ובכל מצבי הביניים, יש ספק אם הוא עשב או עץ, ויש לברך 'מיני בשמים'.[5]

נזכיר כמה מינים שברכתם 'עצי בשמים': הדס, ברוש לימוני, יסמין, רוזמרין, ציפורן, שיבא, יערה, מרווה, פרחים ועלים של אילנות ולואיזה מזן של גבעול קשה. ומינים שברכתם 'עשבי בשמים': פיגם, יקינתון ונרקיס שגבעולו רך. לגבי נענע ולואיזה מזן של גבעול רך הסתפקו, ולכן עדיף לברך עליהם 'מיני בשמים'. וכן מי שהביאו לו מין צמח ריחני, ואין לו דרך קלה לברר אם הוא עשב או עץ, יברך 'מיני בשמים'.

תבלינים אינם נחשבים כפירות, הואיל ואינם נאכלים כשלעצמם אלא רק כתוספת. וגם אינם נחשבים כעצי בשמים או עשבי בשמים, הואיל ועיקרם לטעם ולא לריח. לפיכך, הנוטלם כדי ליהנות מריחם, מברך 'מיני בשמים' (רשב"ץ, ח"א, שעה"צ רטז, יב, ברכ"ה ח"ג יב, יז).

אנשים רבים נהנים מריח הקפה, ובמיוחד בזמן שקולים וטוחנים אותו. והעובר ליד חנות שקולים בה קפה או טוחנים אותו כדי למוכרו, כיוון שבעל החנות מעוניין שיריחו את ריחו הטוב ויבואו לקנותו, העובר שם ונהנה מן הריח, חייב לברך 'מיני בשמים'. אבל העובר ליד מפעל להכנת קפה, גם אם נהנה מהריח לא יברך, הואיל וייעודו של הקפה שם למסחר ולא להנאת ריח. ורק אם יטול מן הקפה בידו או יתקרב אליו כדי להריחו, חייב לברך. וכן דין הפותח שקית קפה חדשה, אם נטלה כדי ליהנות מריחה – חייב לברך. ואפילו מי שמכין כוס קפה לשתייה, שאז ריח הקפה חלש יותר, אם מתחילה יתכוון גם ליהנות מריח הקפה – יברך 'מיני בשמים'. ואם לא חשב על כך והתחיל לשתות, הריח טפל לטעם, ולא יברך עליו.[6]

על לחם חם, למרות שריחו טוב, אין מברכים (רמ"א רטז, יד, מ"ב נה), משום שריחו טפל לחשיבותו. ועוד, שאין הוא ריח שנהנים ממנו כשלעצמו אלא הוא ריח שמעורר תיאבון, נמצא שהוא טפל לאכילה. ולכן גם אין מברכים על ריח בשר צלי.

 

ו – דינים בברכת הריח

הסובל מנזלת או חולה שניטל ממנו חוש הריח (תתרן), כיוון שאינו נהנה מהריח הטוב – אינו מברך. והמסופק אם הוא חש את הריח או אם נותר עוד ריח בבושם, ינסה להריחו, ואם יחוש בריח טוב, יכוון ליהנות ויברך. וכן הבודק בשמים שונים כדי להחליט מה לקנות, כל עוד הוא עסוק בבדיקתם, כיוון שאין כוונתו ליהנות – לא יברך (בא"ח ואתחנן ב, ברכ"ה ח"ג יב, ט, וראו לעיל ט, א, 1).

נטל מין ריח ובירך עליו והניחו מידו, ואח"כ רצה שוב להריח בו, כיוון שבעת הברכה הראשונה לא חשב שאח"כ יריח ממנו עוד – יחזור ויברך. ואם כאשר בירך בראשונה התכוון להמשיך ולהריח ממנו, כל עוד הוא בביתו, ברכתו הראשונה מועילה לו לכל היום. וכן אם היה הריח נודף בבית, גם אם לא כיוון להמשיך להריח, כיוון שבפועל הריח ממשיך להגיע אליו, אינו צריך לחזור ולברך. ואם יצא מביתו למשך חצי שעה, הרי זה הפסק, וכשיחזור ויהנה מן הריח – יברך (שו"ע ריז, א, מ"א ג).

נכנס למקום שיש בו כמה מיני בשמים והוא נהנה מכולם יחד, יברך 'מיני בשמים'. ואם ירצה להריח מכל מין בנפרד, יכוון שלא ליהנות מכולם יחד, ויגש אל מיני הריחות השונים, ויברך על כל אחד מהם את ברכתו.

אם הפסיק בדיבור בין הברכה להרחה, הפסיד את הברכה, ועליו לברך שוב לפני שיהנה מן הריח.

הנהנה מריח דלק או דבק – אינו מברך, שאין מברכים אלא על דבר שנחשב בעיני רוב בני אדם כריח טוב.

אדם שאינו נהנה מריח שנחשב טוב בעיני רוב בני אדם – אינו מברך, הואיל ולא נהנה.

אין מברכים על ריח היוצא ממקטרת, שהואיל ואסור לעשן משום שהעישון מזיק לבריאות, אין לברך על הנאת העישון.

אסור להריח בסוכות מההדסים שבארבעת המינים, שהואיל והוקצו למצווה, אסורים בהנאה (סוכה לז, ב). וגם את האתרוג ראוי שלא ליטול כדי להריח, הואיל ויש ספק אם יברך עליו.[7]


[5]. לרוה"פ החלוקה בין עשב לעץ היא כפי החלוקה בין פרי אדמה לפרי עץ (ראו לעיל ח, ב). ולדעת הרא"ה והריא"ז, החילוק תלוי במראה, שאם הגבעול רך הוא עשב, ואם קשה הוא עץ. וכתב בבאו"ה רטז, ג, 'עצי', שיש לחוש לכל הדעות. אבל שלא כמו בפירות, שבהם במקרה של ספק מברכים 'האדמה', שכן גם פירות העץ צמחו מן האדמה, בברכת הריח אין אפשרות לברך 'עשבי בשמים' על עצים, שכן העץ אינו עשב. ולכן בכל מקרה של ספק בין עשב לעץ, מברכים 'מיני בשמים' (עי' ברור הלכה לברכות מג, ב, וברכ"ה ח"ג יב, יב-יד).[6]. בפרח שושן א, יג, הזכיר שצריך לברך על קפה כתוש חם, וכתב לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. וכ"כ מ"ב רטז, טז, וחזו"ע עמ' שכט. אבל לפי מה שלמדנו לעניין תבלינים, כיוון שכיום אין אוכלים את הקפה בנפרד, ברכתו 'מיני בשמים' (ברכ"ה ח"ג יב, יט. וזאת הברכה עמ' 381-קמד. ובעבר אכלוהו גם בנפרד עם סוכר, ולכן ברכתו היתה 'הנותן').

[7]. כאשר נוטלים את האתרוג כדי לקיים בו את המצווה, מותר כדרך אגב גם להריח אותו, אלא שאין מברכים עליו, כדין המריח פרי תוך אכילתו. ונכון שלא יתכוון באותה שעה ליטלו גם כדי להריחו, כי אז לראבי"ה, ראב"ן ורוקח, צריך לברך עליו, ולה"ר שמחה לא יברך, מפני שייעודו למצווה מבטל את מעלת הריח שבו. וכתב רבנו פרץ שכדי לצאת מהספק טוב להימנע מלהריח בו, וכ"כ בשו"ע רטז, יד; תרנג, א. אבל אם נטלו להריחו בזמן אחר, לרוב הראשונים ורש"ל, מ"א, חוות יאיר, יברך. ואמנם לרבנו שמחה, ט"ז, א"ר, ח"א, סדבה"נ, לא יברך. אולם העיקר כדעת הסוברים לברך שכך הוא פשט הגמרא סוכה לז, ב, וכן נפסק בבאו"ה רטז, יד; חזו"ע הל' ברכות עמ' שכז.אסור להריח בשבת מפרי מחובר לעץ, שמא יקטפנו. אבל מותר להריח ענפים ריחניים שמחוברים לשורשם ולברך עליהם, מפני שאין צורך לקוטפם כדי להריחם (וראו פנה"ל שבת יט, ח).