אע"פ שאמירת קריאת שמע וברכותיה היא מצווה בפני עצמה, ותפילת עמידה מצווה בפני עצמה, צריך לסומכן זו לזו ואסור להפסיק ביניהן. ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה, הרי הוא בן עולם הבא (ברכות ד, ב). ואם סמכן כתפילת ותיקין – מובטח לו שלא ינזק בכל אותו היום (ברכות ט, ב, ותוס' שם). והמפסיק בין גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של המלך, וכשיצא המלך לידע מה הוא מבקש, מצאו שהפליג לעניין אחר, ואף המלך מפליג ממנו. הזכרת הגאולה שגאל ה' את ישראל ממצרים כמוה כדפיקה על פתחו של המלך, מפני שגאולת ישראל ממצרים מזכירה את האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל, אהבה שנמשלה לאירוסין שבין חתן לכלה. ומתוך כך יוכל המתפלל לזכות לדבקות יתירה בה', ולבקש ממנו על ישראל עמו, והמפסיק ביניהם מאבד את השעה (עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א).
לכן גם אם ישמע קדיש או קדושה בין גאולה לתפילה – לא יענה (שו"ע סו, ט). ואף בשתיקה לא יפסיק בין גאולה לתפילה.[5]
חזנים רבים נוהגים לסיים את ברכת 'גאל ישראל' בלחש, כדי שלא יוכלו לענות אחריהם אמן. וזאת מפני שנחלקו הפוסקים אם עניית אמן אחר ברכת 'גאל ישראל' של החזן נחשבת הפסקה בין גאולה לתפילה, ובכך שיסיים בלחש יפתור את הקהל מן הספק. ויש שאינם חוששים לזה, ומסיימים את ברכת 'גאל ישראל' בקול רגיל. וכאשר ישנם בקהל אנשים שיוצאים ידי חובתם בשמיעת החזן, ברור שחובה על החזן לומר את כל הברכה בקול רם.[6]
מי שאיחר והגיע לתפילה בשעה שהציבור עומד להתחיל תפילת עמידה, יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפילה. ואע"פ שיפסיד את התפילה עם הציבור, בכל זאת עדיף שיתפלל כסדר, משום שסמיכת גאולה לתפילה עדיפה על תפילה עם הציבור. אמנם בתפילת ערבית הדין שונה (שו"ע רלו, ג; ועיין להלן כה, ד).
לדעת רוב הפוסקים, בשבת אין צורך כל כך לסמוך גאולה לתפילה, ואם שמע קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה – יענה עליהם.[7]
תפילת העמידה היא שיאה של התפילה, וכל החלקים שלפניה הם במידה רבה הכנות לקראתה; שהמתפלל עולה ממדרגה למדרגה, מקרבנות לפסוקי דזמרה, ומפסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, עד אשר הוא עולה ונכנס לשער העליון, לעולם האצילות, לעמוד לפני ה' בתפילה. ואמנם קריאת שמע היא מצווה מהתורה, וחובה לאומרה גם בלא קשר לתפילה, מכל מקום תקנו לאומרה עם ברכותיה לפני התפילה, כדי שיהוו הכנה לקראת התפילה. שמתוך דברי האמונה וקבלת עול מלכות שמיים שבקריאת שמע וברכותיה, ומתוך ברכת גאל ישראל, אפשר לעלות למדרגת התפילה באופן השלם ביותר.
כיוון שתפילת עמידה היא שיאה של התפילה, דיניה חמורים יותר. למשל – צריכים לבוא אליה בלבוש מכובד, מפני שבתפילת העמידה אנו עומדים לפני המלך; מה שאין כן בקריאת שמע וברכותיה, שבהם אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים ומשבחים לה', אבל איננו במדרגה של עומדים לפניו (שו"ע או"ח עד, ו; צא, א).
וכן הלכות רבות שלמדנו על המקום הראוי לתפילה, נאמרו בעיקר לגבי תפילת העמידה. כגון, שלא יתפלל על מקום גבוה, ושלא יתפלל במקום פרוץ, ושיהיו שם חלונות, ושמצווה להתפלל במניין ובבית הכנסת, ושיקבע מקום לתפילתו, ושלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, ושלא יתפלל בצד רבו ולא אחוריו (כמבואר לעיל בפרק ג). וכיוון שתפילת עמידה היא חלק מכלל התפילה, ממילא בכל משך התפילה משתדלים להקפיד על כל ההלכות הללו. אבל כאשר לא יכולים להתפלל פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע במקום המובחר, ישתדלו לכל הפחות להתפלל תפילת עמידה במקום המובחר.
[6]. לשו"ע קיא, א, עפ"י הזוהר, גם אמן על גאל ישראל נחשב הפסק בין גאולה לתפילה, ולטור ורמ"א אינו הפסק. ומ"מ כתב במ"ב סו, לה, שטוב להימנע מהספק על ידי שיסיים 'גאל ישראל' עם החזן, ומי שסיים לפניו מוטב שיתחיל כבר "ה' שפתי תפתח" וכו', וכך גם לרמ"א לא יצטרך לענות אמן. כתב בערוה"ש (שהיה באשכנז) קיא, ב, שבכל אופן גם אם עוד לא התחיל בעמידה, המנהג שלא לענות אמן. לגבי המנהג לסיים 'גאל ישראל' בלחש, עיין בבית ברוך כ, נו, שפקפק עליו, ויש ששבחוהו, ועיין באש"י יז, פג.
[7]. לדעת הגהות אשר"י ומהרי"ל, בשבת אינו צריך כ"כ לסמוך גאולה לתפילה, מפני שלפי הלימוד מהפסוק, החיוב לסומכן הוא רק ביום צרה, אבל בשבת שאינו יום צרה, אין צריך לסמוך. וכתב בב"י שדבריהם נראים. אולם כתב רמ"א קיא, א, שלכתחילה טוב להחמיר ולסמוך גם בשבת, ורק בשעת הצורך אין צריך לסומכן. ובכה"ח קיא, ט, כתב שדין שבת כחול. אבל למ"ב ט, ובאו"ה שם, ו, אם בשבת בין גאולה לתפילה שמע קדיש וקדושה – יענה. והגרע"י כתב שמותר לענות (הליכות עולם שמות ו). אמנם אם איחר, לא יתפלל עם הציבור ואח"כ יאמר ק"ש וברכותיה כפי שנוהגים בערבית, אלא יתפלל כסדר כדי לסמוך גאולה לתפילה.