הפנינה היומית – יד כסלו התשפב

ג – משמעות העצרת

'עצרת' מלשון 'עֲצָרָה', שביום זה מתאספים לעצרת סיכום ופרידה ממסלול החגים השנתי. המסלול נפתח בחג הפסח שבו יצאנו ממצרים, ממשיך לחג השבועות יום מתן תורה, ממשיך לראש השנה ויום כיפור, ימי זיכרון, תשובה וכפרה, ומסתיים בחג הסוכות, חג האסיף, שבו אנו אוספים את כל הפירות הגשמיים והרוחניים של השנה ושמחים בהם, ומתוך כך מתפשטת שמחה וברכה לכל העולם. וביום שמיני עצרת, לקראת סיום הכל, אנחנו חוזרים ומתכנסים לעצרת פרידה. "משל למלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיוון שהגיע זמנם להיפטר, אמר: בָּנַי, בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום, קשה עלי פרידתכם" (רש"י ויקרא כג, לו).

מבחינה זו ראוי לשמוח ביום 'שמיני עצרת' יותר מאשר בשאר החגים, מפני שביום זה, שבו נחתם סדר ההתעלות של החגים, אנו זוכים לשיא הקִרבה והדבקות בה'. והשמחה בו כבר אינה תלויה במצווה מסוימת כמצוות הסוכה או ארבעת המינים, אלא בעצם היותינו בניו ועמו של ה'. וכך אמר הגר"א שהמצווה היא לשמוח בו בלבד, שנאמר (דברים טז, טו): "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". וכן מספרים על הגר"א שהיה שמח מאוד בחג הסוכות, וביותר בשמיני עצרת, כי על פי הסוד הוא יותר יום שמחה מכל ימי החג (מעשה רב רל"ג).

ובעצרת פרידה חגיגית זו, שבה אנו מתייחדים עם ה' אלוקינו באופן מיוחד, נתן לנו ה' את האפשרות לאצור ולנצור בנשמתנו לעד את כל האור שזכינו לקלוט במשך השנה שעברה. ומתוך כך אנו יכולים להמשיך להתעלות בשנה הבאה. ובשונה משביעי של פסח שעליו נאמר (דברים טז, ח): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ", היינו שאת כל האור שאנו אוספים וקולטים בימי הפסח אנו מוסרים לה' אלוקינו, שהוא ישמור אותו עבורנו, כי עדיין איננו ראויים ויכולים לאצור אותו בקרבנו. בשמיני עצרת, לאחר סיום מסלול החגים, אנחנו זוכים למדרגה שבה אנחנו יכולים לזכות לאצור בקרבנו לנצח את כל האור והטוב שקלטנו במשך השנה, שנאמר (במדבר כט, לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (עיין פניני הלכה מועדים יג, ו, בטעם לכך שגם חג השבועות נקרא עצרת).

והיום השמיני הוא היום המתאים לכך, שכן העולם הזה, עולם הטבע, קשור למספר שבע, שהטבע כולו נברא בשבעה ימים, ולכל דבר שבו יש סוף וקץ. וכדי לאצור את כל הטוב והאור האלוקי שמתגלה בו, צריכים להתקדש ולהתעלות אל המדרגה שמעל הטבע והזמן, שקשורה למספר שמונה. ומכוח המדרגה שמעל הטבע, יש אפשרות לתקן את העולם. וכן נצטווינו לקיים את ברית המילה שמתקנת את הטבע ביום השמיני, שהברית היא נצחית, מעל הטבע והזמן. וכן התורה נתנה ביום השמיני, היינו לאחר ספירת שבעה שבועות. ועל כן ביום שמיני עצרת מתאים גם לקיים את שמחת התורה (מהר"ל תפארת ישראל ב').

 

ד – תפילת הגשם

על ידי הגשם שמביא מים לעולם, כל הצמחים, בעלי החיים ובני האדם מתקיימים, ועל כן ראוי להודות עליו לה', ולהתפלל לפניו שיוריד לנו גשמי ברכה. וזהו שתקנו חכמים בנוסח תפילת עמידה, שבמשך ימות החורף, נזכיר בברכה השנייה, את שבחו של מקום שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובברכה התשיעית, נבקש ממנו יתברך שיוריד לנו טל ומטר לברכה.

ואמנם מצד עונת השנה, היה מקום להזכיר את הגשם ולבקש עליו כבר מתחילת חג הסוכות, מפני שאז מתחילה תקופת הגשמים. אלא שהגשם נחשב לסימן קללה בחג הסוכות, שכשהוא יורד אי אפשר לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, לפיכך דחו את הזכרתו עד לאחר חג הסוכות.

וקבעו להתחיל להזכירו בתפילת המוסף של שמיני עצרת, מפני שאז כל הציבור נמצא בבית הכנסת, ויכולים להכריז בפני כולם להתחיל להזכיר את הגשם. אבל לתפילת ערבית לא כולם היו באים. ולפני תפילת שחרית אי אפשר להכריז, שאין להפסיק בין גאולה לתפילה (ב"י ושו"ע קיד, א-ב).

יחד עם תחילת הזכרת הגשמים אומרים את תפילת הגשם, שבה אנו מבקשים על גשמי השנה הבאה שירדו לברכה. ונוהגים לפתוח לקראתה את ארון הקודש, ולאומרה בכוונה ותחנונים. מנהג אשכנזים להשוות תפילה זו לתפילת הימים הנוראים, והחזן לובש 'קיטל' ואומר את התפילה במנגינה דומה למנגינת הימים הנוראים.

מנהג יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז, לומר את תפילת הגשם לפני תפילת מוסף. ומנהג רוב יוצאי אשכנז, לומר את תפילת הגשם בתוך חזרת הש"ץ של תפילת מוסף, יחד עם הזכרת הגשם. ולמנהג זה, הגבאי צריך להכריז בקול לפני תפילת הלחש – "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומכוח הכרזה זו, למרות שעדיין לא אמרו את תפילה הגשם, הקהל צריך להזכיר את הגשם בתפילת הלחש של מוסף.

לכאורה כבר בתפילת ערבית של מוצאי החג צריך להתחיל לבקש על הגשמים, אלא שדאגו חכמים לעולי הרגל שבאו מרחוק, ולכן דחו את בקשת הגשמים בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון. כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף היום אנו ממשיכים במנהג היקר הזה שמזכיר את ימי בית המקדש.

השוכח להזכיר גשמים במוסף ובתפילות שלאחר מכן, כיוון שאמר 'מוריד הטל' אינו צריך לחזור. ואם לאחר שיגיע ליל שביעי במרחשוון ישכח לבקש גשמים, עליו להשלים את הבקשה בברכת 'שומע תפילה'. ואם שכח, יחזור לברכת השנים, ואם סיים את תפילתו, עליו לחזור ולהתפלל (עיין פניני הלכה תפילה יח, ד-ה).

נמשלה התורה למים, "מה מים – חיים לעולם, כך דברי תורה – חיים לעולם" (ספרי עקב מ"ח). שהמים נותנים חיים לגוף, והתורה נותנת חיים לנשמה. ולכן ראוי בתפילת הגשם לכוון גם על המים הרוחניים, שנזכה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה ברוכה בתורה.

גם בחוץ לארץ שמקיימים שני ימים טובים של גלויות, מתחילים להזכיר גשמים ב'שמיני עצרת', וביום השני שנקרא 'שמחת תורה' משלימים את התורה.

הפנינה היומית – יג כסלו התשפב

א – שמיני עצרת רגל בפני עצמו

יום טוב של שמיני עצרת נחשב מצד אחד כהמשך של חג הסוכות, ומנגד הוא נחשב כרגל בפני עצמו. מכך שקוראים לו 'שמיני', הרי שהוא נחשב כהמשך של שבעת ימי חג הסוכות. וכן במצוות העלייה לרגל והקרבת עולת ראיה ושלמי חגיגה הוא נחשב כהמשך של חג הסוכות, שכל שעלה למקדש והקריב עולת ראיה ושלמי חגיגה בחג הסוכות, אינו חייב להקריב אותם שוב בשמיני עצרת. ואם לא הספיק להקריב אותם בחג הסוכות, יכול להקריבם בשמיני עצרת (ר"ה ד, ב).

מאידך, לכמה עניינים הוא נחשב "רגל בפני עצמו". ראשית, המצוות המיוחדות של חג הסוכות אינן מתקיימות בו, שאין בשמיני עצרת מצווה לשבת בסוכה וליטול לולב ולנסך מים עם קרבן התמיד. וכיוון שכך, גם שמו שונה, שאין הוא נקרא 'חג הסוכות' אלא 'שמיני עצרת', וכפי שאומרים בתפילה, בקידוש ובברכת המזון.[1] שנית, יש ביניהם הבדל בקרבנות הציבור, שבסוכות מקריבים בכל יום ארבעה עשר כבשים ושני אילים, ואילו בשמיני עצרת – שבעה כבשים ואיל אחד. וכן לגבי פרי החג, בכל שבעת ימי חג הסוכות מקריבים פרים רבים, בראשון שלושה עשר, בשני שנים עשר, וכך פוחת והולך עד שבשביעי מקריבים שבעה פרים. ואם שמיני עצרת היה המשך של סוכות, היו צריכים להקריב בו ששה פרים, ומכך שנצטווינו להקריב בו פר אחד בלבד, הרי שהוא חג בפני עצמו (במדבר כט, לב-לט).

וכיוון שמבחינות רבות הוא נחשב לרגל בפני עצמו, מברכים עליו 'שהחיינו' בקידוש של ליל שמיני עצרת. כלומר, ברכת 'שהחיינו' שמברכים בקידוש של הלילה הראשון של חג הסוכות אינה מועילה לשמיני עצרת (סוכה מז, ב; שו"ע תרסח, א).

 

ב – עניינו של שמיני עצרת

אמרו חכמים: שבעים פרים שמקריבים בחג הסוכות כנגד שבעים אומות, ופר יחידי שמקריבים בשמיני עצרת כנגד אומה יחידה – עם ישראל. "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך" (סוכה נה, ב). כיוצא בזה מבואר במדרש (במד"ר כא, כד): "משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה, כיוון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו (ידי חובתנו) מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקב"ה לישראל: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד".

וכן אמרו בזוהר (ח"ג אמור קד, ב), שיום זה הוא של המלך לבדו, יום שמחה שלו בישראל. משל למלך שהזמין אורחים, וכל בני ההיכל (ישראל) השתדלו לארחם. לאחר מכן אמר המלך, עד כאן אני ואתם השתדלנו למען כל האורחים, והקרבתם בכל יום קרבנות עבור שבעים עמים. מכאן והלאה אני ואתם נשמח יום אחד, זהו שכתוב (במדבר כט, לה): בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, לכם – שהקרבנות בשבילכם.

"וכיוון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלסים להקב"ה ואומרים: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ (תהלים קיח, כד). אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב"ה? בא שלמה ופירש (שיר השירים א, ד): נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ – בך בתורתך, בך בישועתך…" (ילקוט שמעוני פנחס תשפב).

וזה עניינו המיוחד של 'שמיני עצרת', שאין בו שום מצווה מיוחדת זולת מצוות השמחה בה', בתורתו ובישועתו.


[1]. אם טעה ואמר בתפילת עמידה 'חג הסוכות' במקום 'שמיני עצרת', אם לא סיים את הברכה יחזור ל"ותתן לנו" ויתקן את עצמו. ואם עקר את רגליו, י"א שבדיעבד יצא ידי חובה, הואיל ומבחינה מסוימת הוא נכלל בחג הסוכות (בית יהודה או"ח ד; ח"א כח, טו). והעיקר כדעת רוב הפוסקים שלא יצא ועליו לחזור להתפלל (ברכ"י תרסח, ב; מאמ"ר א; שנות חיים למהר"ש קלוגר קמח; שואל ומשיב מהדו"ד ו, כב; יבי"א ד, נא). ואם זכר שהוא שמיני עצרת ורק שגה בלשונו, יש סוברים שאינו חוזר (בכורי יעקב תרסח, ב; בא"ח וזאת הברכה ב). ולגבי ברכת המזון, לא יחזור, שכן לדעת הרבה פוסקים השוכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון אינו חוזר, מפני שחוששים לדעת הסוברים שאין חובה לאכול פת בסעודות יו"ט, וכן מנהג ספרדים ומקצת אשכנזים. וכאן שיש עוד ספק, לכל המנהגים אין לחזור (עיין פניני הלכה מועדים ב, ו, 5; ופניני הלכה ברכות ד, ח).

הפנינה היומית – יב כסלו התשפב

ד – ארבעת המינים וההושענות לאחר החג

כפי שלמדנו (לעיל ה, ח), ארבעת המינים מוקצים למצוותם, וכל שבעת הימים אסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל, לפיכך, גם לאחר שקיים אדם מצוות נטילת לולב בהושענא רבה, אסור לאכול מאתרוגו ואסור להריח בהדסו (ואם התנה על כך מראש – מותר). ומשעה שיסתיים היום השביעי יפקע מהם האיסור, והרי הם מותרים באכילה והנאה (תוס' סוכה י, ב, 'עד'; באו"ה תרסה, א, 'אתרוג').

ואם אין לו בהם צורך, כבר ביום השביעי לאחר קיום המצווה, מותר לו להניחם בחצר או בכל מקום שמניחים בו גזמי עצים ועשבים. שהואיל והם 'תשמישי מצווה' ולא 'תשמישי קדושה', אינם צריכים גניזה. אבל לא יניחם באשפה מטונפת או במקום שהכל דורכים עליהם, שהואיל ונעשתה בהם מצווה, אסור לבזותם (שו"ע תרסד, ח).

לגבי ההושענות שחובטים בהם, יש שנהגו להצניעם מעל ארון הקודש. ואולי עשו זאת כדי שלא יזרקו את הערבות מחוץ לבית הכנסת ויבואו לדרוך עליהן ולבזותן. אבל למעשה, עדיף לשמור על כבודו של ארון הקודש ולהניח את הערבות בצידי החצר או במקום שבו מניחים ענפים גזומים. ויש נוהגים לשמור את הערבות עד פסח כדי לשרוף בהן את החמץ או לאפות בהן את המצות (רמ"א תרסד, ט). ויש שנהגו להניח אותן בבית או בחצר כסגולה לשמירה.

 

ה – היציאה מהסוכה

אין לסתור את הסוכה עד סיום חג הסוכות. ואף מי שסיים לאכול את סעודת 'הושענא רבה' ואינו מתכוון לישון עוד במשך היום, לא יסתור את סוכתו. מפני שמצוות הישיבה בסוכה נמשכת עד סיום היום, ואם ירצה ללמוד או לשוחח, מצווה שיעשה זאת בסוכה. אבל כשעתיים וחצי לפני השקיעה, מותר לפנות את הרהיטים מהסוכה לקראת שמיני עצרת (שו"ע תרסו, א).

ראוי לשהות בסוכה לקראת סיום הושענא רבה, כדי להסתופף עד כמה שאפשר בצל המצווה שאנו עומדים להיפרד ממנה למשך שנה שלימה. ויש נוהגים לנשק את הסוכה בעת שנפרדים ממנה בסיום הושענא רבה (של"ה, מ"ב תעז, ה). ויש נוהגים לומר תפילת פרידה, כמובא בסידורים (רמ"א תרסז, א).

סכך הסוכה, דפנותיה וקישוטיה – מוקצים למצוותם, ועד סיום החג אסור להשתמש בהם לצורך אחר. ואף שביום השמיני כבר אין מצווה לשבת בסוכה, כיוון שהאיסור נמשך עד סוף בין השמשות של היום השביעי, שאז כבר מתחיל היום השמיני, האיסור נמשך עד סוף היום השמיני (שו"ע תרסז, א, לעיל ב, טז).

וכיוון שהסכך, הדפנות והקישוטים, הם 'תשמישי מצווה', אינם צריכים גניזה, אבל אסור לבזותם, כגון להשתמש בניירות הקישוטים לצורכי שירותים או לפסוע על עצי הסוכה דרך ביזיון (מ"ב תרלח, כד).

אסור לאכול בסוכה ביום השמיני, וכל מי שאוכל בסוכה לשם מצווה ביום שאינו אחד משבעת ימי חג הסוכות, עובר באיסור תורה, שנאמר (דברים יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וגם אם אינו מכוון לקיים מצוות סוכה, אסור מדברי חכמים לאכול בסוכה ביום השמיני, מפני שהוא נראה כמי שמתכוון להוסיף על המצווה. ומי שאין לו מקום אחר לאכול, כדי שלא יֵראה כמי שמתכוון להוסיף על המצווה, צריך לפני היום השמיני להסיר מסכך הסוכה מקום של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (כ-32 ס"מ), ובכך יַראה שאינו מעוניין בסכך. וכל החשש שמא יֵראה כמי שמתכוון להוסיף על המצווה הוא ביום השמיני, אבל מי שרוצה לאכול בסוכה לאחר היום השמיני, אינו צריך לפחות מהסכך, מפני שאין לחשוש שהרואים יחשבו שהוא מתכוון להוסיף על המצווה (רמ"א תרסו, א).

בחוץ לארץ אוכלים בסוכה גם ביום השמיני, כי הוא נחשב אצלם ספק שביעי, אבל אין מברכים על הישיבה בסוכה, הואיל ונוהגים בו יום טוב של שמיני עצרת, ואם יברכו על הסוכה נמצאת סתירה במנהגם (סוכה מז, א; שו"ע תרסח, א; עיין פ"ה מועדים ט, 4).

אבל ביום התשיעי שנקרא בחוץ לארץ 'שמחת תורה', אסור לאכול בסוכה, מפני שהאוכל אז בסוכה נראה כמי שרוצה להוסיף על המצווה. ומי שאין לו מקום אחר לאכול, אינו יכול להסיר חלק מהסכך לפני היום התשיעי, משום איסור סותר בחג. וכדי שלא יֵראה כעובר באיסור 'בל תוסיף', יכניס לתוך הסוכה קדרות וצלחות מלוכלכות, שזה דבר שאסור לעשות בסוכה, ועל ידי כך יהיה ניכר שאינו מתכוון לשבת שם לשם מצוות סוכה (שו"ע תרסו, א).

הפנינה היומית – יא כסלו התשפב

ב – מנהג הערבה בזמן בית המקדש והיום

בנוסף למצוות התורה ליטול ערבות כחלק מארבעת המינים (לעיל ד, א), ישנה מצווה שמקורה בהלכה למשה מסיני, להביא לבית המקדש ענפים ארוכים של ערבות, ולזקוף אותם בצידי המזבח כשראשיהם כפופים על גבי המזבח. בעת הבאת הערבות היו הכהנים תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה. וכך נהגו בכל ימי חג הסוכות, חוץ משבת שבה לא היו זוקפים את הערבות. אמנם אם חל יום הושענא רבה בשבת, היו מקיימים בו את מצוות הערבה, לפי שבו עיקר מצוות הערבה. וכדי שלא לחלל שבת, היו קוטפים את הערבות בערב שבת, ומשרים אותן בתוך גיגיות של זהב מלאות מים כדי שלא יכמושו, ולמחר היו זוקפים אותן בצידי המזבח (סוכה מה, א).[1]

כהמשך לכך הנהיגו הנביאים שלא רק במקדש ייטלו ערבות, אלא בכל מקום ייטלו ישראל ערבות, ועוד הנהיגו לחבוט בהן. לאחר שנחרב בית המקדש המשיכו ישראל במנהג הנביאים ליטול ערבות ביום השביעי זכר למקדש. ואף שבבית המקדש היו נוטלים ערבה בכל ימי הסוכות, לאחר החורבן נהגו ליטול ערבות רק יום אחד. ובחרו ביום השביעי, לפי שבו עיקר מצוות הערבה, ובמקדש הקיפו ביום זה את המזבח שבע פעמים. ובעלי הסוד פירשו שיש קשר פנימי בין היום השביעי למצוות הערבה.

וכל כך חשוב מנהג הערבה, עד שיש אמוראים שסוברים שגם לאחר החורבן, כאשר עוד קדשו את החודש בבית הדין, נמנעו מלקבוע את ראש השנה ביום ראשון, כדי שלא יחול יום שביעי של סוכות בשבת, ויתבטלו ממנהג הערבות של הושענא רבה (סוכה מג, ב). וכן נקבע בלוח העברי שהותקן על ידי בית הדין האחרון בארץ ישראל, שלעולם לא יחול יום הושענא רבה בשבת, כדי שלא יתבטל מנהג הערבות (ר"ן, לבוש. ועיין פ"ה זמנים א, ג).

לכאורה הערבה רומזת ליהודי הפשוט ביותר, שאין בו לא טעם ולא ריח, לא תורה ולא מעשים טובים, וכל מה שצוותה התורה לאוגדו עם שלושת המינים כדי שלא יאבד מן העולם (ויק"ר ל, יב; לעיל ד, ב-ג), ואם כן יש לשאול, מה הטעם ליטול אותה לבד? אלא שיש צד נוסף בערבה, שדווקא מפני שאין בה טעם וריח, היא מבטאת את בעל התשובה, שמכיר במיעוט ערכו ובחסרונותיו, ויודע שרק על ידי הקב"ה יוכל להיוושע. ומבחינה זו בעל התשובה קשור אל הקב"ה יותר מהצדיקים הגמורים. שהצדיקים מתקיימים בזכות מעשיהם הטובים, ואינם נזקקים לעזרה מיוחדת משמיים, ואילו בעל התשובה יודע שהוא תלוי לגמרי בה' יתברך, שלמרות חטאיו פותח יד לקבלו בתשובה, ועל ידי כך הוא מקושר יותר אל ה'. ועל זה אמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".

וביום הושענא רבה, לאחר שכבר השתדלנו ככל יכולתנו לעשות את כל סדרי התשובה והתפילה של ראש השנה ויום הכיפורים, אנו באים להיוושע בענווה ותחנונים עם הערבות, כבעלי תשובה שיודעים שכל ישועתם תלויה בה' בלבד. ולכן נקראות הערבות 'הושענות', שבזכות הענווה הרמוזה בהן אנו נושעים. גם מנהג החבטה מבטא את הנכונות שלנו לבטל את עצמנו ואת יצרנו הרע כדי לעבוד את ה' בלבב שלם.

 

ג – דיני חיבוט ערבה

מנהג ישראל ליטול ערבה ביום השביעי זכר למקדש, וחובטים בה על הקרקע או על הכלי, כפי שהנהיגו הנביאים בזמן שבית המקדש היה קיים (רמב"ם הל' לולב ז, כב). ונחלקו האמוראים האם הנביאים קבעו את החבטה בתורת תקנה שמברכים עליה, או כמנהג שאין מברכים עליו (סוכה מד, א-ב, רש"י). למעשה נפסק שהוא מנהג ואין מברכים עליו (שו"ע תרסד, ב).

אורך הערבה צריך להיות שלושה טפחים כערבה שבלולב. מעיקר הדין אפשר להסתפק בערבה אחת לחיבוט, וכיום נוהגים על פי האר"י ליטול חמש ערבות (שו"ע תרסד, ד; מ"ב טז). יש שהעדיפו שלא לאגוד את חמש הערבות יחד, ויש שהעדיפו לקושרם יחד, וכך נוהגים (מ"ב תרסד, יז; כה"ח לה).

למרות שלמצוות ארבעת המינים, אם נשרו מהערבה רוב העלים – נפסלה, למנהג חיבוט הערבה מספיק שיישאר בערבה עלה אחד בלבד. אמנם אין ראוי להקל בזה, אלא נכון להדר במצווה ולקיים את החיבוט בערבות נאות וכשרות ללולב (שו"ע רמ"א תרסד, ד; כה"ח תרסד, לד).

לכתחילה נוהגים לקחת למנהג החביטה ערבות חדשות שעוד לא חבטו בהן, אבל להלכה אנשים רבים יכולים לקיים את המצווה באותן הערבות. מפני שהחבטה אינה פוסלת אותן, וכל עוד אורך הערבות שלושה טפחים ונותר בכל אחת מהן עלה אחד, אנשים נוספים יכולים לקיים בהן את מנהג המצווה.

חובטים בערבה פעמיים או שלוש על קרקע או כלי (רמב"ם, שו"ע תרסד, ד). ועל פי האר"י נוהגים לחבוט חמש פעמים על הקרקע. כמה אחרונים כתבו שטוב לחבוט תחילה על הקרקע כמנהג האר"י, ואח"כ על כלים כגון ספסלים, מפני שיש סוברים שטוב שייתלשו עלים בחבטה, ועל ידי חיבוט על כלים העלים נתלשים יותר (בכורי יעקב תרסד, טז; מ"ב יט). המדקדקים במנהגי האר"י מקפידים לחבוט חמש פעמים על קרקע שאינה מרוצפת, ומקפידים שהערבות ישארו כשרות ללולב עד סוף החבטות (כה"ח תרסד, לז).

נוהגים שלא ליטול את ארבעת המינים והערבות יחד, אלא את שבע ההקפות עורכים עם ארבעת המינים בלבד, ולאחר מכן ממשיכים לומר עמהם פיוטים ותפילות, לאחר מכן מניחים את ארבעת המינים ונוטלים את הערבות ואומרים עוד כמה פיוטים ותפילות וחובטים בערבות (רמ"א תרסד, ז; מ"ב כו, עפ"י האר"י; כה"ח לב). ומנהג תימנים לאחוז בעת ההקפות של הושענא רבה גם את הלולב וגם את הערבות (וכ"כ שו"ע תרסד, ג).

אין יוצאים ידי חובה בערבה שבלולב, שכל זמן שהערבה אגודה עם הלולב אין אפשרות לקיים בה את מצוות החבטה. אבל אם לאחר נטילת הלולב יוציאו את הערבה מאיגוד הלולב, יוכלו לקיים בה את מצוות החבטה (שו"ע תרסד, ה; מ"ב כא).


[1]. אמנם מעיקר הדין רק בלולב היה חשש שמא יגיעו לידי חילול שבת, שכן מצוות הלולב מתקיימת על ידי כל אחד מישראל, ויש מקום לחשוש שיהיו אנשים שיטלטלו את הלולב ד' אמות ברשות הרבים, אבל מצוות הבאת הערבה למזבח עפ"י הלכה למשה מסיני מתקיימת על ידי הכהנים במקדש. ויש מקום לומר שגם לפי מנהג הנביאים שכל ישראל בכל מקום נוטלים ערבה, לא היה חשש שיחללו שבת, מפני שהגבאים היו מביאים אותן לבתי הכנסת מערב שבת, ולא היו שאלות הלכתיות לגבי כשרותן, ולכן לא היה חשש שיחללו בהן שבת. אלא שאם היו מקיימים בשבת את מצוות הערבה שאינה כתובה בתורה, היה נראה כאילו היא חשובה ממצוות הלולב שכתובה בתורה, ולכן גם את מצוות הערבה לא היו מקיימים בשבת (סוכה מד, א). אמנם אם חל הושענא רבה בשבת, היו מקיימים את מצוות הערבה במקדש, כדי שידעו הכל את חשיבותה, שהיא הלכה למשה מסיני, ומבחינה מסוימת היא נחשבת כמצווה מהתורה (סוכה מג, ב).

הפנינה היומית – י כסלו התשפב

י – מנהג ההקפות כיום

לאחר שנחרב בית המקדש, נהגו ישראל לעשות זכר למקדש, ולקיים הקפות בבתי הכנסת. וכיוון שלא היתה על כך תקנה מסודרת, מצינו בתקופת הגאונים מנהגים שונים בהקפות, ובתקופת הראשונים כבר נתקבע מנהג אחד בכל ישראל.

מניחים את ספר התורה על הבימה, וכל הקהל אוחז בארבעת המינים ומקיף בכל יום את הבימה פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. והטעם שמקיפים את ספר התורה, משום שלאחר שנחרב בית המקדש, לימוד התורה במקום המזבח, שהלומד את פרשת הקרבנות נחשב כמי שמקריב אותם על גבי המזבח. במשך הדורות חוברו להקפות תפילות מיוחדות שבהם משולבת התחינה "הושיעה נא" ו"אני והו הושיעה נא", ואומרים אותן לפני ההקפות, במשך ההקפות ולאחריהן, כל עדה לפי מנהגה.

המנהג הרווח שאחד אוחז בספר התורה במשך כל ההקפות (חיד"א, פמ"ג), ובחלק מקהילות הספרדים לא הקפידו על כך (כה"ח תרס, ו).

מי שאין לו לולב אינו מקיף (רמ"א תרס, ב; ברכ"י; כה"ח יג). וכיוון שכך, יש נוהגים להעמיד אדם שאין לו לולב עם ספר התורה ליד הבימה.

ההקפות נעשות דרך ימין, היינו כשעומדים עם הפנים כלפי הבימה – פונים לימין (שו"ע תרס, א; מ"ב ג).

יש אומרים שכמו בעת נטילת הלולב כך גם בעת ההקפות צריך לאחוז את הלולב בימין ואת האתרוג בשמאל כשהם נוגעים זה בזה (רוקח, מהרי"ל, בא"ח). ויש אומרים שמי שנצרך לאחוז בסידור ביד אחת, יכול לאחוז את ארבעת המינים בידו השנייה (יפה ללב; גינת ורדים). ושני המנהגים טובים.

נוהגים להשאיר את ארון הקודש פתוח במשך ההקפות (קצוש"ע קלז, יא).

כשאין שם ספר תורה יש אומרים שלא יקיפו (בכורי יעקב תרס, ב), ויש אומרים שיקיפו את הבימה בלא ספר (בא"ח האזינו טו).

מנהג ספרדים וחסידים להקיף לאחר אמירת ההלל ולפני אמירת קדיש תתקבל (כה"ח תרס, ד). ומנהג מקצת אשכנזים להקיף אחר תפילת מוסף (עולת ראיה ח"ב עמ' שע).

בשבת אין מקיפים, ויש נוהגים לומר הושענות ויש שאינם אומרים (שו"ע תרס, ג; כה"ח כג).

יש אומרים שאבל בתוך שנתו על אביו או אימו אינו מקיף, כי ההקפות הללו לשמחה נתקנו (רמ"א תרס, ב; מ"ב ט). ורבים סוברים שגם אבל משתתף בהקפות (ב"י, האר"י, ח"א קמח, יט). וכך נוהגים כל יוצאי ספרד ורבים מיוצאי אשכנז (גשר החיים כ, ג, ו).

 

א – הושענא רבה

שביעי של חג הסוכות נקרא 'הושענא רבה', וזאת משום שבחג הסוכות נידונים על המים, וחיתום הדין ביום האחרון של סוכות. וכיוון שבמים תלויים חיי הצומח, החי והאדם, מרבים בתחינות 'הושע-נא' לה'. ולוקחים ביום זה ערבות, מפני שהערבות נזקקות למים יותר מכל, ובהן היובש ניכר מאוד. והקפידו חכמים שלא יחול הושענא רבה בשבת, כדי שיוכלו להתחנן ולזעוק על המים (רוקח סי' רכא).

כשם שהמים מקיימים את החיים בעולם הזה, כך המים הרוחניים שהם התורה מקיימים את חיי הרוח, וזהו שאמרו חכמים (ב"ק יז, א): "אין מים אלא תורה". הרי יוצא שהדין על המים כולל בתוכו דין על כל חיי האדם, הגשמיים והרוחניים. וזהו שאמרו חכמים ששלושה מועדים ישנם לדין, הראשון בראש השנה, השני ביום הכיפורים, והשלישי בהושענא רבה (זוהר ח"ב קמב, א). וכך אמר הקב"ה לאברהם אבינו, אם אין כפרה לבניך בראש השנה, תהיה ביום הכיפורים, ואם לא – תהיה בהושענא רבה (מטה משה תתקנז; כה"ח תרסד, ב).

בלשון אחרת אמרו, שאף שגזר הדין נחתם ביום הכיפורים, ההוראה להוצאת הדין אל הפועל ניתנת בהושענא רבה. משל לבית דין שכבר קיבל החלטה, אבל כל זמן שגזר הדין עדיין לא נכתב על שטר וניתן ביד השליחים שיוצאים להביאו לידי הממונים האחראים על הוצאתו לפועל, עוד אפשר לפעול כדי לשנותו לטובה. וזה עניינו של הושענא רבה, שבו נכתבות הפתקאות של גזר הדין וניתנות ביד השלוחים היוצאים מבית הדין של מעלה להביאן לכל המלאכים הממונים על הוצאת הדין לפועל. וכיוון שהפתקאות עוד לא נכתבו והשליחים עוד לא יצאו, עדיין אפשר להיטיב את גזר הדין. ולכן נכון לחזור בתשובה ביום הושענא רבה (זוהר ח"ג לא, ב). ויש לדעת, שגם לאחר כתיבת הפתקה ב'הושענא רבה', עדיין לא ניתנה רשות לבצע את הדין עד סיום שמיני עצרת, ולכן עד סיום שמיני עצרת עוד מועילה התשובה לבטל את הדין ולהיטיבו (זוהר ח"א רכ, א; ח"ב קמב, א; שער הכוונות דרושי חג הסוכות עמ' שיד-שטז).

יש שנהגו לקיים שמחה גדולה בליל הושענא רבה כמו בשאר הלילות של חג הסוכות (זרע אמת ב, קנז). אבל המנהג הרווח ללמוד תורה בליל הושענא רבה, ומשלבים את הלימוד בשמחת החג, אבל אין עורכים ריקודים עם תזמורת. ומנהג חסידות להישאר ער ולעסוק בתורה בכל ליל הושענא רבה, כדי לתקן את פגמי הנפש ולהזדכך לקראת גמר הדין. והיו שנהגו לקרוא בליל זה את כל התורה (שבולי הלקט שע"א). ועל פי האר"י סודר 'תיקון' שעיקרו קריאת ספר 'דברים' ו'תהלים' (כה"ח תרסד, ג-ד).

כפי שלמדנו (ה, י), בכל יום מקיפים עם ארבעת המינים הקפה אחת, ואומרים עם ההקפה ולפני ההקפה ואחריה מעט תחנונים. וביום הושענא רבה מקיפים לפי אותו סדר שבע פעמים, ומרבים בתחנונים לאחר סיום שבע ההקפות.

מפני קדושתו ומצוותו המיוחדת של היום, נוהגים לעשות ביום הושענא רבה סעודה חשובה (ערוה"ש תרסד, יג).

הפנינה היומית – ח-ט כסלו התשפב

ו – נשים וקטנים בלולב

נשים פטורות ממצוות נטילת לולב, הואיל והיא תלויה בזמן, וכלל נקוט בידינו, נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (קידושין כט, א). ואשה שרוצה לקיים מצווה שהזמן גרמה יש לה על כך שכר.

למנהג רוב יוצאות ספרד, נשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהיאך תברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" כאשר לא נצטוותה. ולמנהג יוצאות אשכנז, הואיל והנשים מקיימות בכך מצווה – מברכות. ואין חשש לגבי הנוסח, מפני שאין אומרים בנוסח הברכה 'וצווני' אלא 'וצוונו', היינו את כלל ישראל, ואף נשים בכלל זה. ואף שלפי מנהגי ספרדים, נשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, לגבי נטילת לולב נהגו רבות לברך, ויש שנתנו לכך טעמים על פי הקבלה.[4]

קטן שיודע לנענע את הלולב כדין, היינו להוליך ולהביא להעלות ולהוריד, אביו חייב לחנכו למצוות הלולב. אם הבן הגיע לגיל שבו הוא יכול להגיע לבית הכנסת ולהתפלל, נכון שאביו יקנה לו ארבעה מינים כדי שיוכל לנענע במקומות שתקנו חכמים. ואם אין ביכולתו לקנות לו ארבעה מינים, לכל הפחות יתן לו בכל יום את לולבו כדי שיקיים בו את המצווה (סוכה מב, א; שו"ע תרנז, א, מ"ב ד).[5]

טוב לעודד בנות קטנות שינענעו בכל יום את הלולב, ואף שנשים פטורות מנטילת לולב, מכל מקום מצווה יש להן, ואם כן יש בזה חינוך לחיבוב מצוות.

 

ז – שמירת ארבעת המינים

צריך להשתדל לשמור את ההדסים והערבות בטריותם, ולשם כך היו שומרים אותם במים. וכן מבואר במשנה (סוכה מב, א), שביום טוב מותר להחזיר את הלולב עם ההדסים והערבות לתוך כלי המים שהיו בו לפני כן, ואף מותר להוסיף מים לכלי. אבל אסרו חכמים להחליף ביום טוב את המים שבכלי או לקחת כלי חדש ולמלאו במים לצורך זה, מפני שזו טרחה שנראית כפעולה של תיקון כלי, שעל ידי כך המינים מתקיימים (שו"ע תרנד, א).

בחול המועד היו נוהגים להחליף את המים שבהם שרו את הלולב עם ההדסים והערבות, שעל ידי כך היו המינים נשמרים יותר בטריותם. ויש נוהגים לפרק את איגוד הלולב, ולהניח את ההדסים בצנצנת מים ולעטוף את הערבות במגבת לחה או להשרותן בתוך מים. וישנה דרך נוספת לשמור על טריות המינים, על ידי הכנסתם לנרתיק אטום. וזה בתנאי שלא שהו זמן רב מחוץ לנרתיק, אבל אם שהו זמן רב וההדסים והערבות כבר החלו להתייבש, עדיף להניחם תחילה במים כדי לשקם את חיוניותם.

יש מהדרים להחליף בכל יום את הערבות, מפני שעיקר ההידור בערבות שיהיו רעננות (רמ"א תרנד, א). ורבים מסתפקים בכך שמשתדלים לשמור עליהן שלא יתייבשו.

כיוון שיש מצווה לאגוד את הלולב עם ההדסים והערבות, כאשר מביאים ערבות חדשות, או כאשר מחזירים את ההדסים מכלי המים שהיו בו, אין להסתפק בתחיבתם לתוך הקשר הקיים, אלא מצווה לקשור אותם מחדש, או לפחות להוסיף עליהן עוד קשר, כדי לקיים בכך את מצוות האיגוד (מ"ב תרנד, ה).

 

ח – דין מוקצה בארבעת המינים

משעת נטילת ארבעת המינים ביום הראשון, נעשו ארבעת המינים מוקצים למצוותם, ואסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל. לפיכך, אסור לאכול את האתרוג ואסור להריח בהדס, וגם לצורך הבדלה שבמוצאי שבת אסור להריח בהדס. וגם אם האתרוג או ההדסים נפסלו, איסור המוקצה נותר עליהם עד סוף החג (שו"ע תרנג, א; תרסה, א).

אמנם מותר להריח באתרוג, משום שעיקר ייעודו של האתרוג לאכילה, ורק מזה הוא הוקצה, אבל מן הריח שנלווה אליו לא הוקצה (סוכה לז, ב). אלא שהתעורר ספק לגבי מי שנוטל את האתרוג כדי לקיים בו את המצווה וגם כדי ליהנות מריחו. יש אומרים שהואיל והוא נהנה מהריח, יברך "הנותן ריח טוב בפירות". ויש אומרים שהואיל ועיקר נטילתו למצווה, לא יברך על ריחו. כדי לצאת מהספק נכון לכוון בעת נטילת האתרוג למצווה, שנטילתו היא לשם מצווה ולא כדי ליהנות מריחו (שו"ע רטז, יד; תרנג, א). אבל שלא בעת קיום המצווה, הרוצה להריח באתרוג מברך: "הנותן ריח טוב בפירות".[6]

לאחר שנסתיימו שבעת ימי חג הסוכות, פוקע איסור מוקצה מהמינים, ומותר להשתמש בהם לכל שימוש. אבל אסור לבזותם, כגון לזורקם לאשפה מטונפת או לדרוך עליהם (שו"ע תרסד, ח).

מי שלפני שהתחיל ליטול את ארבעת המינים התנה בליבו שלא יהיו מוקצה אלא יוכל להשתמש בהם כאוות נפשו, לא חל עליהם איסור מוקצה, ומותר להשתמש בהם כרצונו.[7]

 

ט – מנהג ההקפות במקדש

בכל ימי הסוכות היו הכהנים מקיפים את המזבח פעם אחת, וביום השביעי היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. והיו אומרים בעת ההקפות: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא", ולדעת רבי יהודה: "אני והו הושיעה נא" (סוכה מה, א). יש אומרים שהיו נוטלים לולב בעת ההקפות, ויש אומרים ערבות (סוכה מג, ב).[8]

אמרו חכמים שמנהג ההקפות נתקן כזכר להקפות שציווה ה' את ישראל לערוך סביב העיר יריחו בימי יהושע בן נון. וזאת כדי שיוכלו לכבוש אותה ואת כל הארץ (ירושלמי סוכה פ"ד ה"ג). וכך הקיפו: הכהנים נשאו את ארון ה', ושבעה כהנים תוקעי שופרות הלכו לפני הארון, ולפניהם הלך חיל החלוץ, ואחרי הארון הלכו שאר אנשי החיל. במשך ששה ימים הקיפו את יריחו בכל יום פעם אחת, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, ובסיום ההקפה השביעית תקעו הכהנים תקיעה גדולה, וכל העם הריע, ונעשה נס וחומת יריחו נבלעה תחתיה וכבשו ישראל את יריחו (יהושע ו).

על פי חכמי הסוד, יריחו שהיא העיר הנמוכה בעולם, היתה המרכז התרבותי של כנען, ובה התרכזה רוח הטומאה של הכנענים, שהשתמשו בקדושתה של ארץ ישראל לצורך תאוותיהם הגשמיות. והחומה הגדולה שהקיפו בה את עירם שימשה להם כמחסום בפני האור האלוקי, כדי שיוכלו להתחזק בדרך טומאתם בלא הפרעה של הרהורי תשובה ונקיפות מצפון הבאים מההארה האלוקית המקיפה. ולכן יריחו היתה המנעול שעצר בעד ישראל להיכנס לארץ ולגלות בה את דבר ה' (עי' במד"ר טו, טו). וציווה ה' לישראל להקיף את יריחו ולגלות בכך את האור האלוקי שמקיף את המציאות, ומתוך כך נפלו חומות יריחו, וישראל כבשו את יריחו ויכלו להתחיל לגלות את הקדושה שבטבע.

כמו מצוות ישוב הארץ, שעל ידי הארתה הכללית על כל המציאות, מתגלה הקדושה שבתוך הטבע, כך גם מצוות הסוכה שחופפת על האדם, מגלה את הקדושה שבטבע, שעל ידה החיים הטבעיים, כאכילה ושינה, הופכים להיות מצווה.

וזהו שתקנו חכמים לערוך הקפות בחג הסוכות סביב המזבח, כדי להפיל את חומות הטומאה שחוסמות את האור האלוקי מלהאיר אלינו, ולהגביר את הארת האור שמקיף את המציאות על כל מרכיביה, ועל ידי כך נוכל להתגדל באמונה ולגלות את הקדושה שבתוך הטבע.


[4]. עיין בפניני הלכה תפילת נשים ב, ח, 9. לעניין מנהג ספרדיות בברכת הלולב, דעת החיד"א, שנשים מברכות, וכ"כ זכור לאברהם; רב פעלים ח"א סו"י יב; כה"ח תקפט, כג. וכן נהגו במשפחת הרב עובדיה הדאיה. והרב משאש כתב בשמש ומגן ח"ב עב, ג, שרשאיות לברך. לעומת זאת, לפי השו"ע אין מברכות, וחיזק דבריו ביבי"א ח"א לט-מב, וח"ה מג.

[5]. כפי שלמדנו לעיל ד, יג, כיוון שביום הראשון אין יוצאים ידי חובה בלולב שאול, צריך להיזהר שלא להקנותו ביום הראשון לקטן, מפני שאין בכוחו להקנות בחזרה, נמצא שאחר שהקטן יקנה את הלולב, שום אדם לא יוכל לקיים בו את המצווה של היום הראשון. אמנם אחר שכל הגדולים קיימו את המצווה אפשר להקנות את הלולב לקטן (שו"ע תרנח, ו), ויש אומרים שגם אז עדיף שלא להקנותו לקטן, שמא יגיע אדם שיצטרך לנוטלו (א"ר י). יש אומרים, שהקטן אינו יכול לקיים את מצוות החינוך ביום הראשון בלא שיהיה הלולב שייך לו, כפי שהגדולים אינם יוצאים ידי חובתם בלולב שאול (מ"א, א"ר, פמ"ג וח"א). ויש אומרים שגם בלולב שאול אפשר לחנכו למצוות, והקטן אף יכול לברך עליו (בגדי ישע, וכפי שמשמע ממרדכי, ראב"ן ושו"ע, כמבואר בשעה"צ תרנח, לו). ואפשר לסמוך עליהם.

[6]. סוכה לז, ב: "אמר רבה: הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה – מותר להריח בו. מאי טעמא? הדס דלריחא קאי, כי אקצייה – מריחא אקצייה, אתרוג דלאכילה קאי – כי אקצייה מאכילה אקצייה". כאשר נוטלים את האתרוג כדי לקיים בו את המצווה, מותר כדרך אגב גם להריח אותו, אלא שאין מברכים עליו, כדין המריח פרי תוך כדי אכילתו. ונכון שלא יתכוון באותה שעה ליטלו גם כדי להריחו, כי אז לראבי"ה, ראב"ן ורוקח, צריך לברך עליו, ולה"ר שמחה לא יברך, מפני שייעודו למצווה מבטל את מעלת הריח שבו. וכתב רבנו פרץ שכדי לצאת מהספק טוב במצב כזה להימנע מלהריח בו, וכ"כ בשו"ע רטז, יד; תרנג, א. אבל אם נטלו בזמן אחר כדי להריח בו, לרוב הראשונים ורש"ל, מ"א וחוות יאיר, יברך. ואמנם לרבנו שמחה, ט"ז, א"ר, ח"א, סדבה"נ, לא יברך, אך העיקר כדעת הסוברים לברך, שכך הוא פשט הגמרא סוכה לז, ב, וכ"כ במ"ב רטז, נב; ובבאו"ה 'המריח', חזו"ע הל' ברכות עמ' שכז. בנוסף לכך, מי שרגיל להריח באתרוגו ולברך על כך, הרי הוא כמי שמתנה מתחילה שלא להקצות מכך את האתרוג, וממילא גם למחמירים יהיה מותר לו לברך על ריחו (עיין בבאו"ה תרסד, ט, 'אם').

[7]. בסוכה מו, ב, מבואר שמי שייעד שבעה אתרוגים לשבעת ימי החג, נעשה כל אתרוג מוקצה לאותו יום שבו ייטול אותו, וכשיסתיים אותו היום, מותר לאוכלו, וכן נפסק בשו"ע תרסה, ב. ואם התנה מראש שלא יחול על ארבעת המינים דין מוקצה, אין בהם שום איסור. וביאר בבאו"ה תרסד, ט, 'אם', שאמנם לדעת תוס' ביום הראשון שחסר פסול בו, התנאי לא מועיל, ורק לשאר הימים התנאי מועיל. אבל לדעת רשב"א, ר"ן ויראים, גם ביום הראשון התנאי מועיל. ודעה זו הובאה בשו"ע תרסד, ט.

[8]. נחלקו בגמרא סוכה מג, ב, ובראשונים, במה היו מקיפים במקדש. לרש"י ההקפות היו בערבות, וכתבו התוס' שהקיפו בערבות לפני שזקפו אותן בצידי המזבח. ולדעת רמב"ם (לולב ז, כב-כג) ור"ן, הקיפו בלולב. וכתב רמב"ם שמנהג הערבה לזקוף אותן בצידי המזבח ולא להקיף בהן. וכן מנהגנו כיום, שאנו מקיפים בלולב, ובהושענא רבה נוטלים ערבה. (אמנם לשו"ע תרסד, ג, מקיפים בהושענא רבה בערבות).

הפנינה היומית – ז כסלו התשפב

ד – צורת הנענועים

בעצם זה שנוטלים את ארבעת המינים ומגביהים אותם – מקיימים את המצווה, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם". ותקנו חכמים לנענע את הלולב כדרך שצוותה התורה להניף כמה קרבנות (סוכה מב, א; מנחות סא, א).

כך היא דרך ההנפה: "מוליך ומביא, מעלה ומוריד". כלומר, מרחיק את הלולב ממנו וחוזר ומקרב אותו אליו, מעלה אותו כלפי מעלה ושוב מוריד. ויש בזה ביטוי של אמונה: "מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו" (סוכה לז, ב). ולכן נוהגים להניף לכל ארבע הרוחות, וכלפי מעלה וכלפי מטה.

עוד אמרו חכמים (שם): "מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים".

טעם נוסף, לאחר ימי הדין, בהם עמדנו לפני ה' בתפילה, אנו מתחילים את השנה בשמחה, ומניפים את ארבעת המינים כאות ניצחון על הצלחת התשובה והתחדשות ההתקרבות אל ה' יתברך (ויק"ר ל, ב; לעיל א, ג).

וכך הוא סדר הנענועים: מצמידים את האתרוג שביד שמאל אל אגודת הלולב וההדסים והערבות שביד ימין, ואוחזים אותם קרוב לגוף, ויש מהדרים להצמידם לחזה, ומשם מוליכים אותם לכיוון הנענוע כאשר ראש הלולב כלפי מעלה עם נטייה לכיוון הנענוע, ושוב מחזירים את ארבעת המינים אל הגוף. וכך עושים שלוש פעמים לכל אחד מששת הכיוונים שמנענעים אליהם, שהם ארבע רוחות ולמעלה ולמטה. כאשר מנענעים את הלולב כלפי מטה, אין הופכים את ראשו כלפי מטה, אלא כשראשו כלפי מעלה מוליכים אותו מכיוון הלב לכיוון מטה.

יש שמתחילים לנענע לכיוון מזרח, ומשם פונים לצד ימין, ומנענעים לדרום, מערב וצפון, ואח"כ מנענעים למעלה ולמטה (שו"ע תרנא, י). ועל פי מנהג האר"י, מנענעים תחילה לצד דרום, הנענוע השני לצפון, השלישי למזרח, הרביעי למעלה, החמישי למטה, והשישי לצד מערב.

יש שפונים בעת הנענוע אל הצד שאליו מנענעים את הלולב, ובעת שמנענעים למעלה ולמטה פונים למזרח. ויש שנוהגים לעמוד בכל סדר הנענועים לצד מזרח ומטים את הלולב כסדר הנענועים. וכל המנהגים הללו טובים, ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו, וכשמנהג אבותיו אינו ברור, ינהג כפי שירצה.[2]

מנהג אשכנז להשתדל לכסכס בלולב בעת הנענועים, היינו ליצור על ידי הנענועים רחש קל בעלים שבראש הלולב (מ"ב תרנא, מז). והספרדים אינם נוהגים לכסכס בלולב.

 

ה – היכן מנענעים

בנוסף לנענועים שלאחר הברכה על הלולב, תקנו חכמים לאחוז את הלולב בעת אמירת ההלל, ולנענעו בעת אמירת הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" (סוכה לז, ב). וסמכו דבריהם על הפסוק (דברי הימים א' טז, לג-לה): "אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר… הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". דרך רינתם של העצים על ידי שהם מתנועעים, ואימתי הם מרננים? בעת שאומרים 'הודו' ובעת שאומרים 'הושיענו'. ובתוך כך למדנו רמז נוסף בנענועי הלולב, שיש בהם תפילה לקיבוץ הגלויות מארבע כנפות תבל.

וכיוון שבחג הסוכות נידונים על הגשם, יש בנענועי ארבעת המינים שצמחו בגשמי השנה הקודמת ביטוי של הודאה על הברכה של השנה שעברה, ותפילה על השנה הבאה, שמן השמיים והארץ וארבע הרוחות, יבואו עלינו גשמים וטללים טובים, ולא גשמים וטללים רעים ולא רוחות רעות.

כפי שלמדנו, מנענעים את הלולב בעת שאומרים שני פסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". ונוהגים לחלק את הנענועים לפי המילים, ובעת אמירת שם השם עוצרים ומכוונים לקדושת שמו. נמצא אם כן שבפסוק 'הודו' שיש בו שש מילים מלבד שם השם, בכל מילה מנענעים לכיוון אחד. ובפסוק 'אנא' שיש בו שלוש מילים מלבד שם השם, בכל מילה מנענעים לשני כיוונים (מ"ב תרנא, לז).

על פי המקובלים מנענעים חמש פעמים: א' לאחר הברכה על הלולב, ב' ב"הודו לה'" הראשון, ג' "אנא ה' הושיעה נא", ד' "אנא ה' הושיעה נא", ה' ב"הודו לה'" שבסוף ההלל. ואין הבדל בין החזן לקהל. וכן נוהגים ספרדים וחלק מהחסידים. ומנהג יוצאי תימן, שמנענעים ארבע פעמים, מפני שאין חוזרים על הפסוק "אנא ה' הושיעה נא".

למנהג אשכנז, הקהל מנענע בלולב תשע פעמים, והחזן שבע פעמים. וזאת משום שלמנהג זה נוהגים לנענע בכל עת שאומרים בהלל "הודו לה'", ועל ידי כך מתווספים לקהל עוד ארבעה נענועים, ולחזן עוד שני נענועים. ההבדל בין החזן לקהל נובע ממנהג אמירת ארבעה פסוקים אלו: "(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג אשכנז, הקהל עונה אחר כל אחד מארבעת הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". נמצא שהקהל מנענע בלולבו בכל ארבעת הפסוקים. אבל החזן מנענע רק בשני הפסוקים הראשונים. בראשון מפני שהוא אומר "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ובשני, מפני שבפסוק זה הוא קורא לכל ישראל להודות לה', ובכך הוא שותף במה שהם אומרים אח"כ 'הודו'. אבל בשני הפסוקים האחרונים, כיוון שהוא אומר שבית אהרון ויראי ה' ישבחו לה', החזן אינו נכלל עמהם, ולכן אינו מנענע בהם (שו"ע ורמ"א תרנא ח). עוד נענוע אחד מתווסף למנהג אשכנז בסוף ההלל, שהואיל ואומרים פעמיים 'הודו', מנענעים שם פעמיים. וכבר למדנו שעל פי הקבלה מנענעים שם פעם אחת.[3]


[2]. בבלי סוכה לז, ב: "מוליך ומביא מעלה ומוריד". "מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו". לדעת רבים למדנו מכאן שצריך לנענע לארבע רוחות ולמעלה ולמטה (שבולי הלקט, רא"ש ג, כו). וכך המנהג הרווח (שו"ע תרנא, ט). ויש שכתבו כפשוטו, מוליך ומביא כנגדו, ומעלה ומוריד, בלא צורך לפנות לארבע רוחות (רמב"ם ז, י; ריטב"א). וכן מנהג חלק מהתימנים (מהרי"ץ). לגבי מספר הנענועים למדנו בירושלמי ג, ח: "צריך לנענע שלש פעמים על כל דבר ודבר". יש סוברים שבעת שמוליך מנענע שלוש פעמים כשהלולב רחוק מהגוף, ואח"כ מביא ומנענע שלוש פעמים כשהלולב קרוב לגוף (שו"ע תרנא, ט), ויש סוברים שמוליכים ומביאים שלוש פעמים (רמ"א), והאר"י תמך במנהג זה, וכך המנהג הרווח. ויש מדקדקים לצאת ידי שתי השיטות, ומוליכים ומביאים לכל צד שלוש פעמים, ובאחת הפעמים מנענעים את הלולב כשהוא רחוק שלוש פעמים, ושוב מנענעים אותו שלוש פעמים כשהוא קרוב לגוף (ב"ח, רש"ל, ט"ז ובכורי יעקב תרנא, לג). יש נוהגים לנענע לארבע רוחות על ידי הידיים בלבד בלי להפנות את הגוף לארבע רוחות (מהרי"ל, א"ר תרנא, כד; מ"ב לז). ויש נוהגים גם להפנות את הגוף לארבע רוחות (מאמ"ר יג; כה"ח צו). ומנהג האר"י להתחיל את הנענוע מהחזה, קרוב יותר למנהג זה (עי' שעה"צ מט).

[3]. יש מיוצאי אשכנז שנוהגים שגם החזן מנענע בעת אמירת שני הפסוקים האחרונים – "יאמרו נא בית אהרן" ו"יאמרו נא יראי ה'", אגב כך שהקהל מנענע (כמובא בתוס' סוכה לז, ב, 'בהודו'), וכתב בבכורי יעקב תרנא, לב, שאין לבטל מנהגם.

למנהג יוצאי ספרד הקהל חוזר על ארבעת הפסוקים, כך שממילא יש שם רק 'הודו' אחד. ועיין בפניני הלכה זמנים א, 17, במקורות שני המנהגים לעניית הקהל.

הפנינה היומית – ו כסלו התשפב

ב – איגוד המינים

ארבעת המינים מעכבים זה את זה, שאם היה חסר אחד מהם, אין יכולים לקיים את המצווה בשלושת הנותרים (מנחות כז, א). מצווה ליטול את כל ארבעת המינים יחד, ובדיעבד, אם היו כל ארבעת המינים אצלו, יכול לקיים את המצווה בברכה על ידי נטילתם אחד אחר השני (שו"ע תרנא, יב).

לא זו בלבד שמצווה ליטול את ארבעת המינים יחד, אלא שמצווה לאגוד את הלולב וההדסים והערבות יחד, שכך הוא נויה של המצווה, ומצווה להתנאות לפניו במצוות, שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ". אבל האתרוג אינו נאגד עמהם, שכך דייקו חכמים בפסוק: "פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג, מ), הרי ש'ו' החיבור מחברת את שלושת המינים יחד, ואילו האתרוג נותר לבדו, ואינו נאגד עמהם.

יש אומרים שמצווה לאגוד את שלושת המינים בקשר גמור שאסור לעשותו בשבת, כדוגמת קשר כפול. וגם הנוהגים להשתמש בקוישקלאך (שרוולים מקליעת עלי לולב) נכון שיקשרו אותו בקשר כפול (שו"ע תרנא, א). ויש סוברים שאין צורך להקפיד על כך, אלא העיקר שיהיו שלושת המינים אגודים (ריטב"א, ועי' מ"ב תרנא, ח).

למרות שבפועל רבים נוהגים לאגוד את הלולב בעלי לולב, אפשר לאגוד את הלולב בכל סוג של חוט או רצועה (שו"ע תרנא, א).

כשאוגדים את הלולב עם ההדסים והערבות, צריך להקפיד ששדרתו של הלולב תהיה גבוהה טפח מעל ההדסים והערבות (שו"ע תרנ, ב). ואם היו ההדסים או הערבות ארוכים והלולב קצר, ושדרתו אינה גבוהה מהם טפח, יש לעשות אחת משתיים: או לקצר את ההדסים והערבות ולהעמידם על השיעור הכשר, שהוא שלושה טפחים, כדי ששדרתו של הלולב תהיה גבוהה מהם טפח. או לקושרם באופן שתחילתם תהיה נמוכה מתחילת הלולב, כדי שבפועל שדרתו של הלולב תצא מעליהם טפח.

לא ייטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד. ולהדסים צריך שלושה ולערבות שתיים, ואם רצה להוסיף עוד הדסים וערבות – רשאי, ורבים מדקדקים שלא להוסיף על שלושה הדסים ושתי ערבות (שו"ע תרנא, טו).

אסור להוסיף מין אחר על ארבעת המינים שצוותה התורה, והמוסיף עובר על איסור 'בל תוסיף' (שו"ע תרנא, יד).[1]

יש נוהגים לקשור את ההדסים בצד ימין של שדרת הלולב ואת הערבות בצד שמאל (של"ה, מ"ב תרנא, יב). ויש נוהגים לקשור הדס אחד בימין, ואחד בשמאל, ואחד באמצע, וערבה אחת מימין ואחת משמאל (מ"א ד, בשם האר"י). ובשני האופנים מקיימים את המצווה למהדרין.

יש נוהגים להדר שיהיו ההדסים גבוהים מעט מהערבות, מפני שההדסים רומזים לצדיקים והערבות לעמי הארץ (רמ"א תרנא, א).

בנוסף למצווה לאגוד את שלושת המינים יחד, יש מהדרים לקשור את הלולב עצמו בעוד שלושה קשרים, והאשכנזים מקפידים להשאיר את החלק העליון שבלולב בלא קשירה, כדי לכסכס בלולב בעת הנענועים (רמ"א תרנא, א; מ"ב יד). ויש נוהגים לעשות י"ח קשרים בלולב (עיין כה"ח טז).

 

ג – סדר נטילת הלולב וברכתו

ייטול ביד ימין את הלולב וההדסים והערבות, וביד שמאל את האתרוג. וזאת משום ששלושת המינים יחד חשובים יותר מהאתרוג, ולכן ראוי לנוטלם ביד ימין שהיא החשובה והחזקה. ואם טעה והחליף את הידיים יצא ידי חובה.

יש אומרים שגם איטר ייטול את הלולב ביד ימין כדרך רוב האנשים, משום שגם אצל איטר יש חשיבות ליד ימין, שהיא רומזת למידת החסד (שו"ע תרנא, ג). וכן נוהגים על פי הקבלה. ויש אומרים, שהואיל ואצל איטר יד שמאל היא החזקה והחשובה, ייטול בה את שלושת המינים, ואת האתרוג ייטול ביד ימין (רמ"א).

צריך להקפיד ליטול את ארבעת המינים כדרך גדילתם, עיקרם למטה וראשיהם למעלה. ובאתרוג, עוקצו למטה וחוטמו למעלה, שכך היא תחילת גידולו באילן. ואם הפך אחד מהם, כיוון שנטלו שלא כדרך גדילתו, לא קיים את המצווה (סוכה לז, ב; מה, ב; שו"ע תרנא, ב).

אוחזים את הלולב כאשר שדרתו של הלולב לצד פניו של הנוטלו, ומצמידים את האתרוג לאגודת הלולב (שו"ע תרנא, יא). ובאופן זה מנענעים אותו לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, כמבואר בהלכה הבאה.

תקנו חכמים לברך לפני קיום המצווה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת לולב". כדי שהברכה תהיה סמוכה ככל האפשר לקיום המצווה, נוטלים לפני הברכה את ארבעת המינים, אלא שאוחזים את האתרוג הפוך, עוקצו למעלה וחוטמו למטה, באופן שאין מקיימים בו את המצווה, ומיד בסיום הברכה הופכים אותו ומנענעים את הלולב. ויש נוהגים לאחוז בעת הברכה את הלולב בלבד, ומיד בסיום הברכה נוטלים את האתרוג ומנענעים אותו עם הלולב (עיין שו"ע תרנא, ה). ביום הראשון מוסיפים ומברכים לפני קיום המצווה 'שהחיינו' (שו"ע תרנא, ו).

נוהגים לעמוד בעת אמירת הברכה וקיום מצוות נטילת הלולב. והברכה מועילה לכל הלולבים שייטול וינענע באותו היום (רמ"א תרנא, ה).

נוהגים לברך על הלולב לפני תחילת ההלל (שו"ע תרמד, א). ויש מהדרים לברך על הלולב בסוכה לפני שהולכים לבית הכנסת, כדי לחבר את מצוות הלולב עם מצוות הסוכה (האר"י, של"ה). והמתפללים וותיקין, אינם יכולים לברך על הלולב לפני כן בסוכה, כי זמן נטילת לולב לאחר הנץ החמה.

נוטלים את הלולב והאתרוג בידיים, והמניח את הלולב או האתרוג בכלי ונטל את הכלי – לא יצא. ולא יהיה דבר חוצץ בין הידיים למינים, אבל האגד שאוגדים בו את הלולב אינו חוצץ, כי הוא נועד לצורך המינים. ויש שהחמירו להסיר טבעות מהאצבעות, אבל מן הדין הטבעות אינן חוצצות, הואיל והן מכסות רק חלק קטן מהיד (שו"ע תרנא, ז).

מי שכף ידו חבושה, ואצבעותיו מחוץ לתחבושת באופן שהוא יכול לאחוז בהן את המינים, יכול בדיעבד לקיים כך את המצווה (עיקרי הד"ט לג, כה, ועיין בהרחבות). ואם אינו יכול לאחוז את המינים באצבעותיו, יקיים את המצווה בידו השנייה בלבד, ויברך על הלולב ויאחז אותו תחילה ואח"כ יניח את הלולב ויאחז את האתרוג, שכבר למדנו בהלכה הקודמת, שבדיעבד אפשר ליטול את המינים בזה אחר זה.


[1]. יש סוברים שכשם שאסור להוסיף מין על ארבעת המינים, כך אסור להוסיף הדס שוטה (בה"ג). ויש סוברים שאין הוא מין נוסף, והרוצה להוסיף הדסים שוטים רשאי (רב נטרונאי גאון ורב פלטוי גאון), וכך נוהגים עולי תימן.

הפנינה היומית – ה כסלו התשפב

י"ד – הידור מצווה

מצווה להדר במצוות, שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – "התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קלג, ב). וכן מצינו שקיבל ה' את מנחתו של הבל שהביא קרבן מבכורות צאנו ומחלביהן, ואילו את קרבנו של קין, שקימץ והביא מפירות האדמה הפשוטים, לא קיבל (בראשית ד, ג-ה; רמב"ם איסורי מזבח ז, י-יא).

אמרו חכמים שמצוות ההידור שיוסיף עד שליש ממחיר המצווה (ב"ק ט, א). שאם למשל הלך לשוק ומצא לולבים כשרים במחירים שונים, מצווה עליו להוסיף שליש על מחירו של הלולב הפשוט ביותר, כדי לקנות לולב יפה יותר. ואם ירצה להדר במצווה ולהוסיף יותר משליש, כדי לקנות לולב יותר מהודר, הקב"ה ישלם שכרו. ובתנאי שתוספת ההידור מעבר לשליש אינה על חשבון קיום מצוות אחרות שקודמות בחשיבותן, ואינה על חשבון תשלום חובותיו וסיפוק צרכי ביתו.

הרי שאם מציעים לאדם שלוש אפשרויות: סט של ארבעת המינים בשישים שקלים, וסט יותר יפה בשמונים שקלים, וסט יותר יפה במאה שקלים. מצוות ההידור מחייבת שיוסיף שליש ויקנה את הסט שעולה שמונים שקלים. ואם ירצה להדר יותר ולקנות את הסט שעולה מאה שקלים, הקב"ה ישלם שכרו.

וכל זה באדם רגיל, אבל מי שמצבו דחוק, אין עליו מצווה להוסיף שליש (יש"ש, מ"א, מ"ב תרנו, ו). ומנגד, מי שזכה לעשירות, ראוי שיהדר ויוסיף יותר משליש. ובמיוחד מי שרגיל תמיד להדר בקניית בגדים ורהיטים, ובהם הוא מוכן להוסיף ולשלם פי כמה ממחיר הבגדים והרהיטים הרגילים, שמצווה עליו להוסיף ולהדר במצוות לפחות כפי שהוא מוסיף בצרכי חול.[9]

 

א – זמן המצווה

זמן נטילת לולב ביום ולא בלילה. ונוהגים ליטול את הלולב בשחרית, ומי שלא נטלו בשחרית יטלנו אח"כ, ואם כבר שקעה החמה – יטלנו בלא ברכה, ואם יצאו הכוכבים – הפסיד את המצווה (שו"ע תרנב, א; מ"ב ב).

מצווה ליטול את הלולב בעת אמירת הלל, ולנענע בו בפסוקי "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". והואיל ותקנו חכמים ברכה על נטילת לולב, נוהגים לברך על הלולב לפני אמירת הלל, ויש מקדימים לברך על הלולב בסוכה לפני התפילה (להלן ג).

לכתחילה אין ליטול את הלולב לפני הנץ החמה, שהוא הזמן שהשמש מתחילה להיראות במזרח. אבל מי שהוצרך להשכים לצאת לדרך, ולא יוכל ליטול לולב לאחר הנץ החמה, ייטול לולב בברכה משעה שיעלה עמוד השחר, היינו משעה שייראה האור הראשון במזרח (שו"ע תרנב, א; פ"ה תפילה יא, ב, 1).

כפי שלמדנו (ד, א), על פי התורה מצווה ליטול לולב ביום הראשון של החג בלבד, ורק במקדש מצווה ליטול לולב שבעה ימים. וכך נהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, שבכל העולם נטלו לולב ביום הראשון בלבד, ואילו בשאר הימים, רק העולים לרגל נטלו לולב. וכאשר חל היום הראשון של חג הסוכות בשבת, תושבי ארץ ישראל היו נוטלים לולב, וכדי שלא יבואו לטלטל אותו ברשות הרבים, תקנו שייטלו אותו בבית (סוכה מב, ב). ותושבי חוץ לארץ לא נטלו לולב, מפני שלא ידעו בוודאות אימתי נתקדש החודש בבית הדין, ולכן הוצרכו לעשות מספק שני ימים טובים של גלויות. וכיוון שלא היתה וודאות ששבת היא היום הראשון, גזרו חכמים שלא ליטול בו לולב, שמא למרות שקבעו ליטול את הלולב בבית, יהיו שיטעו ויטלטלו אותו ברשות הרבים תוך חילול שבת (סוכה מג, א).

לאחר שנחרב בית המקדש, תקנו חכמים, שבכל העולם ייטלו לולב שבעה ימים זכר למקדש, ומנגד תקנו שגם בארץ ישראל, אם יחול היום הראשון בשבת, לא ייטלו לולב, כדי שיהיו כל ישראל נוהגים מנהג אחד (סוכה מד, א). וגם לאחר שהחלו לקדש חודשים על פי הלוח, וכבר לא היה ספק לגבי זמנו של היום הראשון, נשאר האיסור במקומו, שלא ליטול לולב ביום ראשון שחל בשבת (רמב"ם הל' לולב ז, טז-יח).

אפשר אולי לומר בטעם העניין, שלאחר חורבן בית המקדש, נחלש כוח השפעתה של מצוות נטילת לולב, ולכן היה צורך לחזקו על ידי נטילת לולב בכל מקום שבעה ימים. ומנגד החשש מפני הפגיעה בכבוד השבת גבר מאוד, שהשבת נותרה יסוד החיים והברכה לקיומם של ישראל. וצריך לומר שקדושת השבת מועילה בזמן הזה במקום נטילת לולב. וכדי שלא יגיעו חס ושלום לחילול שבת, גזרו שגם כאשר היום הראשון חל בשבת לא ייטלו לולב. בפועל יוצא, שבשנים שיום ראשון של חג הסוכות חל בשבת, אין מקיימים את מצוות נטילת לולב מהתורה, מפני שנטילת הלולב בשאר הימים היא מצווה מדברי חכמים.


[9]. בב"ק ט, א, הסתפקו אם מצוות ההידור היא שליש מלגיו (מבפנים) או מלבר (מבחוץ). שליש מלגיו פירושו שהתוספת עבור ההידור תהיה שליש מהמחיר הבסיסי, שאם הוא יכול לקנות ארבעה מינים פשוטים ב-60 ₪, יש להוסיף למצוות ההידור עוד 20 ₪, ולקנותו ב-80 ₪. שליש מלבר פירושו שהשליש הוא ממחיר המין המהודר, לפיכך עליו להסכים לשלם לשם ההידור 90 ₪, שמתוכם שליש הוא התוספת על המחיר של המינים הפשוטים. רוב הראשונים הכריעו מלבר (ר"ח, ר"ן ראב"ן ועוד), אבל הרא"ש כתב לקולא – מלגיו, וכן הכריע בב"י, תרנו, א, הואיל וספק דרבנן לקולא. וכ"כ רוב האחרונים. ולכן בדוגמא למעלה כתבתי שליש מלגיו.

מי שכבר קנה מינים פשוטים, מצוות ההידור מחייבת שיוסיף ויקנה יקרים יותר בשליש רק אם הוא מוצא מי שיקנה ממנו את המינים הפשוטים שכבר קנה, שאם לא כן בפועל הוא יוציא יותר מתוספת שליש (גר"א עפ"י ירושלמי; מ"ב ה; שעה"צ ב).

הפנינה היומית – ד כסלו התשפב

י"ב – מדיני האתרוג

אתרוג שחור – פסול, מפני שאין זה צבעו של אתרוג (שו"ע תרמח, יז). אתרוג שצבעו כרתי (ירוק-שחור) – פסול, מפני שעוד לא נגמר פריו. אבל אם ידוע שאם ישהו אותו בין תפוחים יצהיב מעט, למרות שעדיין צבעו כרתי – כשר (שו"ע תרמח, כא). אתרוג שהצהיב עד שנעשה כתום – כשר (מור וקציעה תרמח).

האתרוג צריך להיות ראוי לאכילה, ולכן אתרוג של ערלה פסול. וכן אתרוג שלא הפרישו עליו תרומות ומעשרות – פסול (רמב"ם לולב ח, ב).

אתרוג קטן מנפח ביצה, כ-50 סמ"ק – פסול, מפני שעוד לא נגמר פריו. אבל אם שיעורו כביצה, למרות שהוא עדיין בוסר – כשר. וכלפי מעלה אין לו שיעור, ואפילו אם צריך שתי ידיים כדי לשאתו – כשר (שו"ע תרמח, כב). ויש מחמירים שיהיה לפחות בנפח של 100 סמ"ק. ואף שלהלכה אתרוג בשיעור 50 סמ"ק כשר (פ"ה ברכות י, 11), לכתחילה טוב להדר, שכן חלק מההידור של האתרוג שיהיה בגודל רגיל ולא קטן.

אתרוג יבש פסול, מפני שאין בו הדר (סוכה לא, א; לד, ב). ושיעורו שאינו מוציא שום ליחה, שאם יתקעו בו את המחט בצד של החוט, ישאר החוט יבש כשהיה (שו"ע תרמח, א). וכל אתרוג שעברה עליו שנה בידוע שהוא יבש (רמ"א שם). אבל אם שמרו אותו באופן מיוחד, בקירור או בשקית אטומה, יתכן שגם לאחר שנה תישאר בו לחות ויהיה כשר (בכורי יעקב ד, שעה"צ ח).

אתרוג שצורתו משונה לגמרי מצורת אתרוג רגיל, כגון שהוא עגול ככדור, או שגידלו אותו בתבנית מרובעת – פסול. אבל אם יש לו שני ראשים כתאומים – כשר, הואיל ואינו משונה לגמרי מצורת אתרוג (שו"ע תרמח, יח-כ).

 

י"ג – שאול וגזול

מצוות נטילת לולב ביום הראשון, שייטול אדם לולב ששייך לו, שנאמר ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן", לָכֶם – משלכם, שיהא הלולב שייך לזה שמקיים בו את המצווה. לפיכך, המקבל מחבירו לולב בהשאלה, אינו יכול לצאת בו ידי חובה ביום הראשון. ובשאר הימים, אין צורך שהלולב יהיה שייך לזה שמקיים בו את המצווה, ויכול אדם לקיים את המצווה בלולב שאול.

ואם בעל הלולב יתן את הלולב לחבירו במתנה, יוכל לקיים בו את המצווה גם ביום הראשון. וכדי שלא תיווצר תקלה, שאחר שיקבל את הלולב במתנה לא ירצה להחזירו, יתן לו את הלולב "במתנה על מנת להחזיר". היינו שהמתנה תהיה תלויה בכך שאח"כ יחזיר לו את הלולב במתנה, ואזי אם זה שקיבל את הלולב לא יחזיר אותו בזמן סביר, כיוון שלא קיים את התנאי, המתנה בטלה מעיקרה (סוכה מא, ב; שו"ע תרנח, ג-ד).

לפי ההלכה, קטן שלא הגיע למצוות יכול לקבל מתנה אבל אין בכוחו לתת מתנה. הרי שאם יתנו לו את הלולב במתנה לא יוכל להחזירו במתנה. לפיכך, ביום הראשון, צריך להקפיד שלא לתת לקטן את הלולב לפני שכל הגדולים יקיימו בו את המצווה, שאם יתנו אותו במתנה לקטן, שוב לא יוכל להקנותו להם בחזרה, כדי שיקיימו בו את המצווה (שו"ע תרנח, ו. עיין להלן ה, ו, 5).

היה אחד המינים גזול או גנוב, גם אם היה יפה ומהודר – פסול לכל שבעת ימי חג הסוכות, משום שזו 'מצווה הבאה בעבירה'. ואם בעל הלולב התייאש מהלולב שלו, ובנוסף לכך הגזלן נתן או מכר את הלולב הגזול לאדם אחר, כיוון שהלולב כבר אינו ברשותו של הגזלן, אפשר לקיים בו את המצווה, אבל אסור לברך עליו. וגם אם יעביר אותו לחבירו, וחבירו לחבירו אפילו אלף אנשים, כל זמן שידוע שהוא גזול, אסור לברך עליו, והמברך עליו מנאץ (ב"ק צד, א; שו"ע תרמט, א; מ"ב ו).[8]

מי שאין לו לולב והגיע לבית כנסת וראה שם לולב, יבקש רשות מבעל הלולב ליטול את לולבו כדי לקיים בו את המצווה. ואם בעל הלולב אינו נמצא בסביבה, ואין דרך לבקש ממנו רשות, מותר ליטול את לולבו בלא רשותו, והרי זה כלולב שאול שאפשר לצאת בו ידי חובה מהיום השני והלאה. ואף שהלוקח חפץ של חבירו בלא רשות נחשב גזלן, כאן שמדובר במצווה, שיערו חכמים שמן הסתם נוח לו לאדם שיקיימו מצווה בחפציו. וזאת בתנאי שלא יקח את הלולב ממקומו, ויזהר מאוד לשומרו (רמ"א תרמט, ה). ואם בעל הלולב ידוע כמי שמקפיד במיוחד על חפציו, גם לצורך מצווה אסור ליטול את לולבו בלא רשות (מ"ב לד).


[8]. בגמ' סוכה כט, ב, מובאת מחלוקת לגבי מצווה הבאה בעבירה. לדעת רובם המכריע של הראשונים, מצווה הבאה בעבירה אינה נחשבת מצווה, וכך דעת בה"ג, רי"ף, ראב"ד, רמב"ן, רא"ה, רא"ש, ריטב"א, ר"ן ועוד. אמנם לרז"ה אין העבירה פוסלת את המצווה, ודעת הרמב"ם לכאורה כמותו. למעשה נפסק שכל מצווה הבאה בעבירה פסולה (רמ"א תרמט, א; לבוש, ברכ"י ועוד). ואם הלולב יצא מרשות הנגזל, כגון שהנגזל התייאש ממנו והגזלן הקנה אותו לחברו (שינוי רשות), כיוון שהלולב כבר אינו שייך לנגזל (שכן במקום לולב צריך הגזלן להחזיר לבעליו את שוויו הכספי), אפשר לקיים בו את המצווה, אבל אסור לברך עליו, כמבואר למעלה.