בחמישה מקומות תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה, בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה, ובסיום התפילה בעת שיפסע לאחריו שלוש פסיעות. ותקנו לכרוע בשתי ברכות אלו, שהן החשובות ביותר, ובהן צריך להשתדל יותר לכוון (עי' שו"ע קא, א; מ"ב ג). ואם בא לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה, מלמדים אותו שלא יכרע, כדי שלא יעקור את תקנת חכמים, ושלא יראה כמתגאה שמחזיק עצמו צדיק מאחרים. אבל באמצע הברכות, מותר לכרוע (שו"ע קיג, א; מ"ב ב).[3]
יכרע כשיאמר "ברוך אתה", ויזקוף כשיאמר ה'. ובמודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה' (שו"ע קיג, ז; מ"ב יב. על הכריעה שבסיום התפילה עיין בהמשך הלכה יג).
הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. וזקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו (שו"ע קיג, ה). ויכרע במהירות, להראות את השתוקקותו לכרוע לפני ה' יתברך, וכשיזדקף – יזדקף לאט, כמי שמעוניין להמשיך לכרוע לפניו (שו"ע קיג, ו).
שני מנהגים באופן הכריעה: למנהג אשכנזים, בשעה שאומר "ברוך" יכרע בברכיו, וכשיאמר "אתה" ישחה עד שיתפוקקו החוליות. וב'מודים', שאין אומרים בתחילה "ברוך", ישחה מיד בלא לכופף תחילה את הברכיים (מ"ב קיג, יב; ועי' קצוש"ע יח, א).
והספרדים נהגו על פי האר"י לכרוע בשני שלבים, בתחילה יכפוף את גופו (בלא לכרוע בברכיו) ואח"כ את ראשו, וכן כשהוא מזדקף, בתחילה יזקוף את גופו ואח"כ את ראשו (כה"ח קיג, כא).
כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מן הדרך שבה התפללה חנה, שעמדה ובקשה מה' שיפקדנה בבן, ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר על תפילתה (שמו"א א, יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", אמרו חכמים: "מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ – מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ – מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א).
עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, ולכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. ומאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד. מפני שלכל רצון טוב צריך להיות איזה ביטוי ממשי בעולם הזה, כדי שיוכל לצאת אל הפועל, ולתקן בכך את העולם. ולכן גם מצוות התפילה שהיא פנימית ועדינה ביותר צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.
נחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש. לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו, באופן שרק הוא ישמע את קולו, אבל שכניו שלצידו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנו לא ישמיע המתפלל את קולו, אלא רק יחתך את האותיות בשפתיו (כה"ח קא, ח). וראוי שכל אדם ינהג כמנהג אבותיו או כפי שיכוון יותר.
בדיעבד, גם אם השמיע את קולו בתפילתו, יצא ידי חובה. ולכן מי שמתקשה לכוון בלחש, אם הוא נמצא ביחידות, רשאי להתפלל בקול. אבל בציבור, בכל מקרה לא יתפלל בקול, כדי שלא יפריע לשאר המתפללים (שו"ע קא, ב). ומוטב שיתפלל במניין בלחש, אע"פ שיכוון פחות, שהתפילה במניין מתקבלת (מ"ב קא, ח).[4]
בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריך המתפלל להשמיע את קולו לאוזנו. ואת הפסוק הראשון של קריאת שמע אף נוהגים לומר בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד). וכן עונים 'אמן' ו"ברוך הוא וברוך שמו" בקול. ובמיוחד על הקדיש יש להשתדל לענות בקול רם (שו"ע נו, א).