צריך המברך להוציא את הברכה בשפתיו כך שלכל הפחות הוא ישמענה באוזניו. ולכתחילה טוב לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית 'אמן' ויתרבה קידוש השם בעולם. ובדיעבד, אם הוציא את הברכה בשפתיו בלא שהשמיע אותה לאזניו, יצא ידי חובה. אבל אם לא ביטא את הברכה בשפתיו אלא רק הרהר בה, לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור ולברך (שו"ע קפה, ב-ג, מ"ב ב-ג).[1]
הואיל וברכות הנהנין נקבעו כדי להודות ולשבח לה', ראוי לאומרן באופן מכובד. אמרו חכמים (ברכות מז, א): "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, לא יאמר את הברכה במהירות, כאילו היתה עליו כמשא כבד שהוא רוצה להיפטר מחובתה.
מכבוד הברכה שלא לעשות מלאכה בעת אמירתה. ואפילו מלאכה קלה אסורה, למשל, אין לסדר את הצלחות והסכו"ם בעת ברכת המזון (שו"ע קצא, ג. ראו להלן ד, יב). מותר לומר ברכות בהליכה, ורק ברכת המזון שהיא חשובה במיוחד צריכה להיאמר בישיבה. ויש אומרים שדין ברכת 'מעין שלוש' כדין ברכת המזון, ואף היא צריכה להיאמר בישיבה (להלן ד,יב; י, ג).
אסור לדבר באמצע הברכה, ואם הפסיק באמצע ברכה קצרה, כיוון שההפסקה מבטלת את משמעות הברכה – הפסיד את הברכה. ואם הפסיק באמצע ברכה ארוכה במקום שאינו מבטל את משמעות הברכה, יכול להמשיך בברכה (ח"א ה, יג).
בעת שאדם מברך, צריך שערוותו תהיה מכוסה, ואצל גבר צריך שתהיה גם חציצה בין הלב לערווה, וכל דבר שיהיה צמוד לגוף ביניהם, נחשב חציצה (שו"ע או"ח סי' עד). לכתחילה עדיף ללבוש מכנסיים וחולצה בעת אמירת ברכות, ובעת אמירת ברכת המזון ראוי להקפיד יותר, ולאומרה בלבוש מכובד (מ"ב קפג, יא, להלן ד, יב). גברים צריכים לכסות את הראש בעת הברכה. נשים אינן חייבות לכסות את ראשן בעת אמירת ברכה, וגם אשה נשואה, כשהיא לבדה או עם בני ביתה, אינה חייבת לכסות את הראש בעת אמירת ברכות (פניני הלכה תפילת נשים י, ה-ו).
הנצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אסור לו לברך ברכות. ואם בירך, בדיעבד יצא ידי חובתו. ואם יכול להתאפק 72 דקות, רשאי לברך (כמבואר בפניני הלכה תפילה ה, ט).
שתוי יכול לברך לכתחילה. שיכור שאינו יכול לעמוד בכבוד לפני המלך, לכתחילה לא יברך, אבל אם עד שימתין שיתפקח מיינו, יפסיד את זמן הברכה, יברך כשהוא שיכור. אבל שיכור כלוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות, וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (כמבואר שם ה, יא).
עשה צרכיו או שנגע בידיו במקומות המכוסים שבגופו, צריך לשטוף את ידיו במים לפני הברכה. ואם אין לו מים, ישפשף את ידיו בבגד או בדבר אחר שינקה אותן, ואח"כ יברך. וסתם ידיים, אינן צריכות שטיפה לפני ברכה (שו"ע ד, כג, מ"ב נט-סא).
אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה (כמבואר בפניני הלכה תפילה ג, יא). וכן אסור לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה ושאר דברים שמסריחים כמותה. והאיסור הוא בתוך ארבע אמות של צואה או במקום שרואים אותה. ואם ריחה מתפשט, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה ריחה. בדיעבד, אם בירך במקום צואה, למרות שעשה איסור, לא יחזור לברך. אבל אם התפלל עמידה במקום צואה, לא יצא ידי חובתו (שם ג, ט-י).
תינוק בן פחות משנה, כיוון שצואתו אינה מסרחת כל כך, בשעת הדחק מותר לברך לידה. ואם התינוק הגיע לגיל שנה ועשה את צואתו בבגדיו, ובשעה שאמו מברכת הוא בא אליה. אם היא באמצע ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך יותר, ואין ביכולתה להתרחק או להניח אותו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות של ברכת המזון; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, 'אפילו', פניני הלכה תפילת נשים יא, ט).