י – סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה
תפילת שמונה עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שבחים, בקשות והודאה. בשלוש הברכות הראשונות אנו דומים לעבד שמסדר שבח לפני רבו, באמצעיות לעבד שמבקש בקשות מרבו, ובשלוש האחרונות, לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו (ברכות לד, א).
ודבר זה למדנו מתפילתו של משה, שפתח בשבחים ומתוך כך המשיך להתחנן ולבקש (ברכות לב, א; ועי' לעיל יד, א, בהל' פסוד"ז). בלא הקדמת השבחים יש חשש שתפילתנו תדמה לפולחנם של עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם לתמרן באופן מאגי את הכוחות העליונים לתועלתם. אבל אנחנו רוצים לעבוד את ה' ולהידבק בו בתפילתנו, ומבקשים שישפיע לנו טובה וברכה כדי שנוכל לקיים את התורה והמצוות בשלימות ולגלות את שמו בעולם. ולכן תחילה עלינו לדעת לפני מי אנחנו עומדים בתפילה, לפני הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מכלכל חיים ומחייה מתים, הא-ל הקדוש, ומתוך כך נוכל לבוא ולבקש בלב טהור על כלל ישראל ועלינו.
אכן בחלק הבקשות, שיש בו שלוש עשרה ברכות, באות לידי ביטוי כלל השאיפות של עם ישראל, שאינן מכוונות לקידום ענייניו האישיים של המתפלל, אלא עיקרן בקשות על גילוי כבוד ה' בעולם. ומתוך כך מובן שגם הבקשות האישיות על רפואה ופרנסה הן כדי שנוכל גם אנחנו להשתתף בתיקון העולם. ואלו הן שלושה עשר הנושאים שעליהם אנחנו מבקשים: חכמה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה, פרנסה, קיבוץ גלויות, החזרת המשפט, כילוי השונאים, ולעומתם ברכת הצדיקים, בניין ירושלים, מלכות בית דוד, ולבסוף על שמיעת התפילה.
לאחר הבקשות אנו חותמים את התפילה בשלוש ברכות כלליות, שבמרכזן ברכת ההודאה על חיינו ועל כל הטובות שה' מטיב לנו בכל עת. ועימה עוד שתי ברכות, לפניה אנו מתפללים על החזרת העבודה לבית המקדש, ולבסוף על השלום, שהשלום הוא הכלי שמחזיק את כל הברכות.
כאן המקום לציין, שלמעשה בתפילת שמונה עשרה ישנן תשע עשרה ברכות. אלא שבתחילה, כשתקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילה, היו בה שמונה עשרה ברכות, ואחר התרבותם של המלשינים והמוסרים, עקב עלייתה של הנצרות שהטיפה לשנאת ישראל, תקנו חכמים ברכה נוספת, על הצלתה של האומה מידי המינים והמלשינים.[7]
בנוסח התפילה, כללו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם וברוח קודשם את כל השאיפות האידיאליות של עם ישראל. ודקדקו בכל מילה ומילה עד שתיקנו נוסח מושלם שעל ידו יכולה הנשמה הישראלית להשתפך לפני בוראה באופן המרומם ביותר.
ואע"פ כן, אם ירצה אדם להוסיף בקשות משלו בברכות האמצעיות – רשאי, אבל בשלוש הברכות הראשונות שנועדו לשבחי ה', ובשלוש האחרונות שנועדו להודאה, אסור לערב בקשות פרטיות, כדי שלא לטשטש את עניינן הכללי (שו"ע קיב, א; קיט, א).
הבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. למשל, אם היה לו חולה בביתו, יכול לבקש עליו בברכת רפאנו. ואם היה צריך לפרנסה, יבקש בברכת השנים. ואם רוצה שקרובו יעלה לארץ, יבקש עליו בברכת מקבץ נדחי ישראל. מיוחדת היא ברכת שומע תפילה, שבה אפשר לבקש את כל סוגי הבקשות, שכיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה, היא כוללת את כולן. כשיבוא להוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הקבוע, ולפני משפט החתימה, יוסיף את בקשתו.
לדעת רבים טוב שהמתפלל יוסיף בקשות משלו, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שרצוי לא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבו ליבו להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שיבקשם אחר שיסיים את הברכות ויאמר "יהיו לרצון" וכו', שכל מה שהוא אומר אח"כ כבר אינו מעיקר התפילה, אבל הוא תוספת השייכת לתפילה, שכל זמן שלא פסע שלושה צעדים לאחור, עדיין הוא עומד לפניו יתברך בתפילה (שו"ע או"ח קיט, ב, מ"ב קיט, יב).
צריך אדם לפרש את בקשותיו בתפילה כראוי. ולכן המבקש על חולה, נכון להזכירו בשמו. לכתחילה טוב להזכיר את החולה בשמו ובשם אימו או אביו. אמנם אם החולה לידו, אינו צריך להזכיר את שמו, כי ברור שעליו הוא מתפלל (מ"ב קיט, ב).
בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי" שאומרים אחר הברכה על השלום אנו מסיימים את עיקר התפילה. ואם שמע קדיש או קדושה בין הברכה לפסוק, לא יענה, מפני שהפסוק מכלל התפילה (שו"ע ורמ"א קכב, א).
מתחילת "א-לוהי נצור" ועד "יהיו לרצון" שבסופו, מותר לענות לקדיש, קדושה, ברכו ומודים, כיוון שכבר סיים את עיקר התפילה. אבל כיוון שעוד לא סיים לגמרי את תפילתו, דינו כדין הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע ואסור לו להפסיק כדי לענות אמן על ברכות וכיוצא בזה (שו"ע שם; עיין לעיל טז, ה).
כפי שלמדנו, זה המקום להאריך בתחנונים ובקשות כפי שירצה, וכן אמרו על רבי עקיבא, שכשהיה מתפלל ביחידות היה מאריך מאוד בתחנונים שאחר התפילה (עי' ברכות לא, א).[8]
לאחר שיסיים את התחנונים, יאמר שוב "יהיו לרצון", ויפסע לאחריו שלוש פסיעות. ואם אינו יכול לפסוע לאחריו, מפני שזה שאחריו עדיין עומד בתפילתו, אף שעדיין לא נפרד מהתפילה, מכל מקום כיוון שכבר סיים את התחנונים שאחר התפילה, יענה בקול על כל דבר שבקדושה, ואפילו "ברוך הוא וברוך שמו". וכן רשאי להמשיך להתפלל, ולומר 'אשרי' ו'עלינו לשבח', או לומר תהלים או ללמוד (עיין בהמשך סוף הלכה כ).
לאחר סיום התפילה, יכרע עד שיתפוקקו חוליות שבשדרתו, ויפסע לאחריו בכריעה שלוש פסיעות, ואח"כ בעודו כורע יפנה לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויפנה לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ואח"כ ישתחווה לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן", ויזדקף. ורבים נוהגים לומר אח"כ "יהי רצון" על בניית בית המקדש, שהתפילה כנגד קרבן התמיד, ולכן אנו מבקשים שיבנה בית המקדש ונוכל להקריב בו את קרבן התמיד (שו"ע רמ"א קכג, א).
אמרו חכמים, שהמתפלל ולא נפרד מהתפילה כראוי בשלוש פסיעות לאחריו ובאמירת "עושה שלום", ראוי לו שלא התפלל (יומא נג, ב). מפני שאם לא נפרד כראוי, משמע שלא הבין שעמד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונמצא מבזה את התפילה.
כשיפסע, יעקור תחילה את רגל שמאל, שהיא הרגל החלשה, ובכך יראה שקשה עליו הפרידה מהתפילה. וכל פסיעה תהיה כשיעור כף הרגל, שיהיה אגודלו בצד עקבו. וכך הוא סדר הפסיעות: יפסע תחילה ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי שרגל שמאל תעמוד אחר רגל ימין. אח"כ יפסע בימין פסיעה גדולה יותר, כדי שרגל ימין תעמוד אחר רגל שמאל. ולבסוף יפסע ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי להשוות את רגליו. וכך יעמוד ברגליים צמודות בעת שיאמר "עושה שלום".
יקפיד שלא לפסוע פסיעה קטנה מעקב לצד אגודל, כי יש סוברים שבפחות מזה אינו נחשב פסיעה (מ"א). וכשאין לו מקום לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, יפסע לצדדיו, כדי שיהיה בכל פסיעה שיעור עקב בצד אגודל (ערוה"ש קכג, ה). בשעת הדחק, כשאין לו מקום לפסוע לאחריו ולצדדיו, יסמוך על הסוברים שאפשר להסתפק בשלוש פסיעות קטנות יותר. אבל לא יפחות משלוש פסיעות שבהן יפרד מהעמידה לפני המלך (ב"ח, ועי' מ"ב קכג, יד). וכן לא יפסע יותר משלוש פסיעות, מפני יוהרא (שו"ע קכג, ד).[9] וכן ראוי שלא לפסוע פסיעות גדולות, שלא יראה כרוצה להתרחק מהמלך (רמ"א קכג, ג, ועי' מ"ב טז).
[9]. בב"י הביא דעות באיזה רגל יפסע תחילה, והכריע בשו"ע קכג, ג, עפ"י המדרש, שבשמאל. ואמנם לגבי איטר יש ספק, כמובא בבאו"ה. ובכה"ח כג כתב שגם איטר יפסע תחילה בשמאל. וסדר הפסיעות מבואר. ואמנם ברבנו מנוח מזכיר דעה שיפסע שש פסיעות, מפני שמחשיב כל צמד פסיעות כפסיעה אחת. ויש אחרונים שכתבו כמותו, כמובא בבאו"ה 'ושיעור'. אבל העיקר כדברי השו"ע, כמובא במ"ב יג, וכה"ח כד.