בעצם זה שנוטלים את ארבעת המינים ומגביהים אותם – מקיימים את המצווה, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם". ותקנו חכמים לנענע את הלולב כדרך שצוותה התורה להניף כמה קרבנות (סוכה מב, א; מנחות סא, א).
כך היא דרך ההנפה: "מוליך ומביא, מעלה ומוריד". כלומר, מרחיק את הלולב ממנו וחוזר ומקרב אותו אליו, מעלה אותו כלפי מעלה ושוב מוריד. ויש בזה ביטוי של אמונה: "מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו" (סוכה לז, ב). ולכן נוהגים להניף לכל ארבע הרוחות, וכלפי מעלה וכלפי מטה.
עוד אמרו חכמים (שם): "מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים".
טעם נוסף, לאחר ימי הדין, בהם עמדנו לפני ה' בתפילה, אנו מתחילים את השנה בשמחה, ומניפים את ארבעת המינים כאות ניצחון על הצלחת התשובה והתחדשות ההתקרבות אל ה' יתברך (ויק"ר ל, ב; לעיל א, ג).
וכך הוא סדר הנענועים: מצמידים את האתרוג שביד שמאל אל אגודת הלולב וההדסים והערבות שביד ימין, ואוחזים אותם קרוב לגוף, ויש מהדרים להצמידם לחזה, ומשם מוליכים אותם לכיוון הנענוע כאשר ראש הלולב כלפי מעלה עם נטייה לכיוון הנענוע, ושוב מחזירים את ארבעת המינים אל הגוף. וכך עושים שלוש פעמים לכל אחד מששת הכיוונים שמנענעים אליהם, שהם ארבע רוחות ולמעלה ולמטה. כאשר מנענעים את הלולב כלפי מטה, אין הופכים את ראשו כלפי מטה, אלא כשראשו כלפי מעלה מוליכים אותו מכיוון הלב לכיוון מטה.
יש שמתחילים לנענע לכיוון מזרח, ומשם פונים לצד ימין, ומנענעים לדרום, מערב וצפון, ואח"כ מנענעים למעלה ולמטה (שו"ע תרנא, י). ועל פי מנהג האר"י, מנענעים תחילה לצד דרום, הנענוע השני לצפון, השלישי למזרח, הרביעי למעלה, החמישי למטה, והשישי לצד מערב.
יש שפונים בעת הנענוע אל הצד שאליו מנענעים את הלולב, ובעת שמנענעים למעלה ולמטה פונים למזרח. ויש שנוהגים לעמוד בכל סדר הנענועים לצד מזרח ומטים את הלולב כסדר הנענועים. וכל המנהגים הללו טובים, ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו, וכשמנהג אבותיו אינו ברור, ינהג כפי שירצה.[2]
מנהג אשכנז להשתדל לכסכס בלולב בעת הנענועים, היינו ליצור על ידי הנענועים רחש קל בעלים שבראש הלולב (מ"ב תרנא, מז). והספרדים אינם נוהגים לכסכס בלולב.
בנוסף לנענועים שלאחר הברכה על הלולב, תקנו חכמים לאחוז את הלולב בעת אמירת ההלל, ולנענעו בעת אמירת הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" (סוכה לז, ב). וסמכו דבריהם על הפסוק (דברי הימים א' טז, לג-לה): "אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר… הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". דרך רינתם של העצים על ידי שהם מתנועעים, ואימתי הם מרננים? בעת שאומרים 'הודו' ובעת שאומרים 'הושיענו'. ובתוך כך למדנו רמז נוסף בנענועי הלולב, שיש בהם תפילה לקיבוץ הגלויות מארבע כנפות תבל.
וכיוון שבחג הסוכות נידונים על הגשם, יש בנענועי ארבעת המינים שצמחו בגשמי השנה הקודמת ביטוי של הודאה על הברכה של השנה שעברה, ותפילה על השנה הבאה, שמן השמיים והארץ וארבע הרוחות, יבואו עלינו גשמים וטללים טובים, ולא גשמים וטללים רעים ולא רוחות רעות.
כפי שלמדנו, מנענעים את הלולב בעת שאומרים שני פסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". ונוהגים לחלק את הנענועים לפי המילים, ובעת אמירת שם השם עוצרים ומכוונים לקדושת שמו. נמצא אם כן שבפסוק 'הודו' שיש בו שש מילים מלבד שם השם, בכל מילה מנענעים לכיוון אחד. ובפסוק 'אנא' שיש בו שלוש מילים מלבד שם השם, בכל מילה מנענעים לשני כיוונים (מ"ב תרנא, לז).
על פי המקובלים מנענעים חמש פעמים: א' לאחר הברכה על הלולב, ב' ב"הודו לה'" הראשון, ג' "אנא ה' הושיעה נא", ד' "אנא ה' הושיעה נא", ה' ב"הודו לה'" שבסוף ההלל. ואין הבדל בין החזן לקהל. וכן נוהגים ספרדים וחלק מהחסידים. ומנהג יוצאי תימן, שמנענעים ארבע פעמים, מפני שאין חוזרים על הפסוק "אנא ה' הושיעה נא".
למנהג אשכנז, הקהל מנענע בלולב תשע פעמים, והחזן שבע פעמים. וזאת משום שלמנהג זה נוהגים לנענע בכל עת שאומרים בהלל "הודו לה'", ועל ידי כך מתווספים לקהל עוד ארבעה נענועים, ולחזן עוד שני נענועים. ההבדל בין החזן לקהל נובע ממנהג אמירת ארבעה פסוקים אלו: "(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג אשכנז, הקהל עונה אחר כל אחד מארבעת הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". נמצא שהקהל מנענע בלולבו בכל ארבעת הפסוקים. אבל החזן מנענע רק בשני הפסוקים הראשונים. בראשון מפני שהוא אומר "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ובשני, מפני שבפסוק זה הוא קורא לכל ישראל להודות לה', ובכך הוא שותף במה שהם אומרים אח"כ 'הודו'. אבל בשני הפסוקים האחרונים, כיוון שהוא אומר שבית אהרון ויראי ה' ישבחו לה', החזן אינו נכלל עמהם, ולכן אינו מנענע בהם (שו"ע ורמ"א תרנא ח). עוד נענוע אחד מתווסף למנהג אשכנז בסוף ההלל, שהואיל ואומרים פעמיים 'הודו', מנענעים שם פעמיים. וכבר למדנו שעל פי הקבלה מנענעים שם פעם אחת.[3]
[2]. בבלי סוכה לז, ב: "מוליך ומביא מעלה ומוריד". "מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו". לדעת רבים למדנו מכאן שצריך לנענע לארבע רוחות ולמעלה ולמטה (שבולי הלקט, רא"ש ג, כו). וכך המנהג הרווח (שו"ע תרנא, ט). ויש שכתבו כפשוטו, מוליך ומביא כנגדו, ומעלה ומוריד, בלא צורך לפנות לארבע רוחות (רמב"ם ז, י; ריטב"א). וכן מנהג חלק מהתימנים (מהרי"ץ). לגבי מספר הנענועים למדנו בירושלמי ג, ח: "צריך לנענע שלש פעמים על כל דבר ודבר". יש סוברים שבעת שמוליך מנענע שלוש פעמים כשהלולב רחוק מהגוף, ואח"כ מביא ומנענע שלוש פעמים כשהלולב קרוב לגוף (שו"ע תרנא, ט), ויש סוברים שמוליכים ומביאים שלוש פעמים (רמ"א), והאר"י תמך במנהג זה, וכך המנהג הרווח. ויש מדקדקים לצאת ידי שתי השיטות, ומוליכים ומביאים לכל צד שלוש פעמים, ובאחת הפעמים מנענעים את הלולב כשהוא רחוק שלוש פעמים, ושוב מנענעים אותו שלוש פעמים כשהוא קרוב לגוף (ב"ח, רש"ל, ט"ז ובכורי יעקב תרנא, לג). יש נוהגים לנענע לארבע רוחות על ידי הידיים בלבד בלי להפנות את הגוף לארבע רוחות (מהרי"ל, א"ר תרנא, כד; מ"ב לז). ויש נוהגים גם להפנות את הגוף לארבע רוחות (מאמ"ר יג; כה"ח צו). ומנהג האר"י להתחיל את הנענוע מהחזה, קרוב יותר למנהג זה (עי' שעה"צ מט).
[3]. יש מיוצאי אשכנז שנוהגים שגם החזן מנענע בעת אמירת שני הפסוקים האחרונים – "יאמרו נא בית אהרן" ו"יאמרו נא יראי ה'", אגב כך שהקהל מנענע (כמובא בתוס' סוכה לז, ב, 'בהודו'), וכתב בבכורי יעקב תרנא, לב, שאין לבטל מנהגם.
למנהג יוצאי ספרד הקהל חוזר על ארבעת הפסוקים, כך שממילא יש שם רק 'הודו' אחד. ועיין בפניני הלכה זמנים א, 17, במקורות שני המנהגים לעניית הקהל.