רבים נוהגים לקרוא את מגילת קהלת בחג הסוכות (מסכת סופרים יד, א), שעל ידה אנחנו לומדים כיצד לשמוח באמת. והאדם נצרך מאוד ללימוד זה, מפני שמטבעו הוא נוטה לשמוח בהבלי העולם, ולחשוב שככל שיהיה יותר עשיר, ויהיו לו יותר בתים גדולים, בגדים מפוארים, מאכלים משובחים, משקאות טובים, גינות חמד, משרתים ומשרתות, כך ישמח יותר. ובאמת כל אלו הם רק כלים שיכולים לסייע לדבר האמיתי, שהוא מעמדו הרוחני, אמונתו ומידותיו הטובות. וכאשר הרכוש הגשמי הופך לעיקר, הוא משכיח מהאדם את פנימיותו וערכיו, מנתק אותו ממקור חייו, ומותיר אותו מרוקן וחלול, בלא שמחה.
וזה עניינו של חג הסוכות – לשמוח בכל היבול שאספנו במשך השנה שמחה אמיתית. ולכך אנחנו מגיעים על ידי התחזקות בהכרה שכל מה שאספנו במשך השנה – בחסדי ה' הוא, וייעודו העיקרי, לסייע לנו להתחזק באמונה ומוסר, ולתת בידינו רצון ויכולת להיטיב לבריות ולתקן את העולם. על ידי היציאה מבית הקבע לסוכה שהיא דירת ארעי ומקום של מצווה וקדושה, אנו חוזרים להתבונן ביסודות אמונת ישראל, ולומדים שהבית והרכוש הם כלי עזר להגשמת האידיאלים האלוקיים.
רעיון זה בא לידי ביטוי במגילת קהלת, שמבארת שהחכמה, העושר, היופי, וכל שאר המעלות שבעולם הזה, הם הבל הבלים, ורק דבר אחד חשוב: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלוֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יא). שמעתי ביאור יפה לזה: 'הבל' משמעותו אפס, ויראת ה' אחד, שכן היראה היא הראשונה במעלה, כמו הספרה הראשונה בין המספרים (שבת לא, ב). כאשר יראת ה' בראש והחכמה מצטרפת אליה, הרי שעל ידי תוספת האפס, האחד הופך לעשר, ועם עושר הוא נעשה מאה, ועם יופי נעשה אלף, וכך כל מעלות העולם הזה. אבל כאשר יראת ה' אינה בראש, הרי שכל המעלות הללו הן הבל הבלים, אפס מאופס (מדודי הרב אברהם רמר זצ"ל).
וכן למדנו בקהלת, ששמחה שאינה קשורה למצווה או לערך מוסרי היא שמחה שאינה ראויה, ועליה נאמר (קהלת ב, ב): "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?!". אבל על שמחה של מצווה נאמר (קהלת ח, טו): "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ". ואמרו חכמים: "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר-שמחה של מצווה" (שבת ל, ב).
יש מהאשכנזים שנוהגים לקרוא את קהלת מתוך מגילת קלף, ולברך לפני קריאתה: 'על מקרא מגילה' ו'שהחיינו'. וכן נוהגים תלמידי הגר"א. ומנהג רוב האשכנזים שלא לברך על קריאתה, ואין מקפידים לקוראה ממגילת קלף (רמ"א תצ, ט; מ"ב יט; פניני הלכה מועדים ב, י).
מנהג אשכנז לקרוא את המגילה בתפילת שחרית של שבת שחלה בחג הסוכות, וקוראים אותה לפני קריאת התורה. ורוב הספרדים לא נהגו לקרוא קהלת בסוכות. ולמנהג תימנים קוראים חלק מקהלת סמוך למנחה של שבת ועוד חלק ביום טוב אחרון (עיין פניני הלכה מועדים ב, י).
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עורכים בחול המועד של חג הסוכות בחצר המקדש שמחה גדולה בריקודים וניגונים. אמרו חכמים (סוכה נא, א): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו". לאחר הקרבת תמיד של בין הערביים היו מתחילים בשמחה וממשיכים בה כל הלילה. לקראת עלות השחר היה הממונה מכריז, ושני כהנים שעמדו בשער העליון היו תוקעים בחצוצרות תקיעה תרועה ותקיעה, ומתחילים לרדת מהמקדש עם כל העם בתהלוכה. כשהגיעו הכהנים למעלה העשירית חזרו לתקוע להריע ולתקוע. הגיעו לעזרת נשים חזרו לתקוע ולהריע, והמשיכו בתקיעה עד שהגיעו לשער העזרה היוצא לכיוון מזרח. משם המשיכה התהלוכה לרדת אל מעיין השילוח, לשאוב מים לצורך ניסוכם עם קרבן התמיד של שחר (סוכה נא, ב). וכשעלו נכנסו דרך שער המים, ושוב היו הכהנים תוקעים ומריעים ותוקעים בחצוצרות. וכל התקיעות הללו לשם שמחה היו, שנאמר (ישעיהו יב, ג): "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (סוכה מח, א-ב). ועל שם שאיבת המים נקראה שמחה זו 'שמחת בית השואבה'. עוד אמרו חכמים, שמתוך שמחת המצווה, זכו גדולי ישראל לרוח הקודש, וגם על שם כך נקראה השמחה – 'שמחת בית השואבה' – "שמשם שואבים רוח הקודש" (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א).
על שני יסודות נשענה השמחה: על השמחה המאפיינת את חג הסוכות, ועל המצווה המיוחדת של ניסוך המים, שהיתה מתקיימת בחג הסוכות בלבד. בכל השנה, יחד עם כל הקרבנות, של הציבור והיחיד, היו מנסכים על גבי המזבח יין. ורק בחג הסוכות בקרבן תמיד של שחר, נוספה מצווה מיוחדת, לנסך יחד עם היין גם מים. לשם כך היו ממלאים שני כלים, האחד ביין והשני במים שהובאו ממעין השילוח, והיו יוצקים את שני הכלים יחד אל תוך ה'שיתין', שהם נקבים שנבראו בששת ימי בראשית ונמשכים מפני הקרקע אל התהום. וכשבנו את המקדש, הקימו עליהם את המזבח, והותירו חלל צר בין המזבח לכבש, כדי שיוכלו לנסך את המים לתוך השיתין (סוכה מט, א). ועיקר בריאת השיתין נועדה לצורך מצווה חשובה זו, כדי שיגיעו המים עד תשתיות הארץ, אבל לצורך ניסוך היין שעם שאר הקרבנות היה אפשר להסתפק בניסוך על גבי המזבח (מהרש"א סוכה נ, ב).
ניסוך המים מבטא את ייחודו של חג הסוכות, שבו מתגלה הקדושה בכל המציאות הטבעית של החיים, כפי שמצוות הישיבה בסוכה הופכת את המעשים הטבעיים כשינה ואכילה למצווה. שבכל השנה היו מנסכים רק יין על גבי הקרבנות, מפני שבדרך כלל, רק התעלות מיוחדת הרמוזה ביין מגלה את הקדושה. אבל בחג הסוכות, לאחר שזכינו לקיים את כל החגים וימי התשובה ולאסוף את כל יבול השנה, הקדושה מתגלה גם בחיים הרגילים, שמתקיימים על ידי המים. ואז השמחה גדולה ושלימה, מפני שהיא כוללת את כל תחומי החיים.
עוד אמרו חכמים, שבחג הסוכות אנו נידונים על המים, ועל ידי מצוות ניסוך המים, אנו זוכים שיתברכו עלינו גשמי השנה הבאה (ר"ה טז, א). ויש לדעת שהמים רומזים לחסד הגדול שמקיים את הכל בלא יוצא מהכלל: עשבים ועצים, פירות וירקות, דגים ועופות, בהמות וחיות, ישראל ואומות העולם. בדרך כלל איננו ראויים להתעלות למדרגת החסד הגדול, אבל בחג הסוכות, לאחר שסיימנו לקיים את כל מערכת החגים והתשובה, אנו זכאים לנסך מים על גבי המזבח, ולהתחבר בזה אל תשתית קיומו של העולם ולפתוח בכך שערי ברכה לכל חי. ועל כן השמחה שבשאיבת המים גדולה מאוד.