מברכים "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה ולפני ניגוב הידיים. ולכאורה יש לשאול, הרי על כל המצוות אנו מברכים לפני עשייתן, כדי לייחד את כוונתנו לקראת המצווה, ומדוע ברכה זו אנו מברכים לאחר עשייתה, היינו לאחר הנטילה?
טעם אחד הוא, שלפעמים לא ניתן לומר את הברכה לפני הנטילה, משום שהידיים מטונפות ואין ראוי לומר את הברכה בידיים מטונפות, ולכן מברכים אותה לאחר הנטילה. וכדי שלא ליצור בלבול בלב הנוטלים, נקבע המנהג שהכל מברכים לאחר הנטילה. וכן מצינו שגר צדק הטובל כדי להתגייר, מברך את ברכת הטבילה לאחר הטבילה, מפני שלפני הטבילה הוא עדיין גוי ואינו יכול לברך על הגיור (עי' תוס' ברכות נא, א; טור וב"י קנח, יא).
בנוסף לכך, הניגוב הוא חלק מהמצווה, מפני שמאוס הדבר לאכול פת בידיים רטובות, וכל עניינה של הנטילה הוא לטהר ולנקות את הידיים לכבוד הסעודה (רש"י סוטה ד, ב, מ"ב קנח, מה-מו). לפי זה, כל זמן שמברכים לפני הניגוב, נחשבים עדיין כמי שמברכים לפני סיום המצווה.[8]
הואיל והברכה מוסבת על כל תהליך הנטילה, אסור להפסיק בדיבור בכל משך הזמן שמתחילת הנטילה ועד לסוף הניגוב. ויש למהר לברך מיד אחר הנטילה, וכן יש להזדרז לנגב מיד אחר סיום הברכה.
יד – הפסק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'
נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לדבר בין סיום ניגוב הידיים לברכת 'המוציא'. לדעת הרמב"ם, כל זמן שאינו מסיח את דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשים, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ולדעת הרא"ש, אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך הסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו.
למעשה, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר שלא להפסיק בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא' בדיבור שאינו הכרחי לצורך הסעודה (שו"ע קסו, א, מ"ב ב-ג). אמנם לענות 'אמן' מותר באותו זמן (קצוש"ע מא, ב). וכן אם אדם מכובד פנה אליו בשאלה, ואם לא ישיב לו תהיה בכך פגיעה בכבודו, יענה לו בקצרה.[9]
יש אומרים (רמ"א עפ"י תוס' סוטה לט, א), שראוי שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת 'המוציא' יהיה פחות משיעור הליכת כ"ב אמה – כ-11 מטר. אבל אם הכיור רחוק מהשולחן 11 מטר, אפשר לכתחילה ליטול בו את הידיים, ואין בזה הפסק. כי החומרה היא שלא להפסיק בחינם כשיעור הליכת 11 מטר, אבל לצורך, אפילו לדעה המחמירה אין זה נחשב הפסק (ערוה"ש קסו, ב).
[9]. מנהג רבים מעולי תימן, לדבר בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא', והואיל ויש למנהגם בסיס איתן בהלכה, אינם צריכים לחוש לדעת המחמירים ולשנות את מנהגם.