הפנינה היומית – יב-יג שבט התשפב

ט – תפילין וציצית בקריאת שמע ותפילת שחרית

חובה מדברי חכמים לקרוא קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת 'שמע': "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), וכן נאמר בפרשת 'והיה אם שמוע': "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא, יח), ואין ראוי לקרוא פסוקים אלו בלא תפילין. ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב).

מכל מקום, גם מי שאין לו תפילין, צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו, ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג).

גם תפילת עמידה של שחרית ראוי להתפלל בתפילין, וזהו חלק מקבלת עול מלכות שמיים בשלימות (ברכות טו, א).

הסתפקו האחרונים לגבי מי שאין לו תפילין וחבירו יכול לתת לו אחר התפילה להניח את תפיליו: האם עדיף שיתפלל במניין בלא תפילין, ואחר התפילה יניח תפילין; או שעדיף שיתפלל עם תפילין ביחידות. למעשה, דעת רוב הפוסקים שמוטב להתפלל עם תפילין ביחידות. אמנם הרוצה להתפלל עם המניין בלא תפילין, ואח"כ להניח תפילין – רשאי.^[10]

וכן ראוי להתעטף בציצית לפני התפילה, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית, וראוי לאומרה תוך שמקיימים את מצוות הציצית. ונוהגים בעת אמירת קריאת שמע לאחוז את הציציות ולנשקן פעמים מספר (עיין בהמשך טו, יא). ואף שגם בטלית קטן מקיימים את מצוות ציצית, נוהגים להוסיף ולהתעטף בטלית גדול לכבוד תפילת שחרית. אמנם לפני הנישואין, רוב יוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בטלית קטן, ורק לאחר החתונה מתחילים להתעטף בטלית גדול בתפילת שחרית.

 

י – דינים בהנחת ציצית ותפילין לקראת שחרית

מקדימים את ההתעטפות בטלית להנחת התפילין, שהתפילין מקודשים מהציצית, וראוי שאדם יעלה מדרגה לדרגה במעלות הקדושה (שו"ע כה, א).

בנוסף לכוונה הרגילה שצריך לכוון בעת עשיית כל המצוות, שהיא הכוונה לקיים את מצוות ה', למדנו בתורה שמצוות ציצית נועדה להזכיר לנו את כל מצוות ה' כדי שנקיימן, ומצוות תפילין נועדה כדי לשעבד את לבבנו ומוחנו לעבודתו, ולהזכיר לנו את יחודו ואת יציאת מצרים (שו"ע ח, ח; כה, ה). וכוונות אלו נדפסו בסידורים, ואף שאין חובה לאומרם, צריך להרהר בהם.

המהדרים נוהגים להתעטף בטלית ולהניח תפילין בביתם, ובאים עמהם לבית הכנסת (שו"ע כה, ב). ואף אם על ידי כך לא יזכו להיות מעשרה הראשונים, עדיף שיניחו את התפילין בבית ויבואו לבית הכנסת מעוטרים בתפילין (עיין מ"ב צ, מז).

מפני קדושתם של התפילין, אסור להסיח את הדעת מהם בכל משך הנחתם, לכן צריך למשמש בתפילין בכל שעה (שו"ע כח, א; עיין פנה"ל ליקוטים א' ט, ג).

 

א – האם חובה לומר סדר קרבנות

נהגו ישראל לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. ואמנם אין על כך תקנת חכמים, ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה גמורה. מכל מקום, כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד (כפי שיבואר בהמשך), ואף תקנו חכמים את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו ישראל לומר את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כחובה.

וכן נכון לומר בכל יום לפני התפילה את פרשת הקטורת, שאף היא היתה מוקטרת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) שבחו מאוד את האומרה בכל יום. וגם הממהר, ראוי שישתדל לומר לכל הפחות את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת.

טוב לומר גם את שאר הפרשיות והתפילות המודפסות בסדר הקרבנות, אבל אין חובה לאומרם.^[1]

מי שאין לו זמן לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת וכל פסוקי דזמרה, יותר טוב שידלג על מזמור ל' ("מזמור שיר חנוכת הבית", והספרדים מתחילים "ארוממך ה'") כדי לאומרם. ואם לא יספיק לו הזמן, ידלג גם על 'הודו לה". ואף על 'ויברך דוד' ושירת הים ו'יהי כבוד' נכון לדלג כדי לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת. מפני שיסוד אמירת פרשת התמיד והקטורת מדברי התלמוד, ואילו פרקים אלו נוספו לפסוקי דזמרה על ידי הסבוראים והגאונים. אבל על עיקר פסוקי דזמרה, כלומר על 'ברוך שאמר', 'אשרי' עד סוף ההללויות ו'ישתבח', לא ידלג כדי לומר את פסוקי הקרבנות. מפני שעיקר פסוקי דזמרה נתקנו לחובה, ואף תקנו ברכות על אמירתם.^[2]

 

ב – טעם לאמירת הקרבנות ושלבי התפילה

הקרבנות מבטאים את הקשר המוחלט שבין ישראל לאביהם שבשמים. קשר של כיסופים עזים כל כך אל מקור החיים, אל השלימות המוחלטת, עד נכונות למסור את הכל לה', אפילו את החיים עצמם. לעיתים, כאשר האדם חש את הניגוד החריף שבין נשמתו הטהורה לגופו ותאוותיו המושכים אותו מטה אל השפלות והחטא, רצון זה מתגבר, וכדי לכפר על נפשו הוא רוצה למסור את נפשו על קידוש ה', ולהקריב עצמו לה'. אלא שהקב"ה ברא את האדם כדי שיחיה ויהיה שותף פעיל בתיקון העולם, ולכן הכיסופים הללו לדבקות מוחלטת באלקים באים לידי ביטוי בקרבנות. במקום שהאדם יקריב את עצמו הוא מקריב את בהמתו. וכפי שאברהם אבינו היה מוכן לקיים את צו הבורא ולהקריב לה' את יצחק, בנו יחידו, עד שה' ציווהו שלא לשלוח יד ביצחק, והקריב במקומו את האיל.

בסדר התפילה יש ארבעה שלבים, והקרבנות הם השלב הראשון. בעקבות השינה האדם שוקע לתוך גשמיותו, וכדי שיוכל לעמוד לפני ה' בתפילה, הוא צריך תחילה להתעורר ולזבוח את נפשו לרבונו של עולם על ידי אמירת הקרבנות. ומתוך כך יוכל אח"כ לטהר עצמו בשירות ותשבחות של פסוקי דזמרה. מתוך כך יוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע וברכותיה. ומתוך כך יוכל לעלות למדרגה העליונה של התפילה בעמידה, שבה הוא עומד לפני רבונו של עולם, ומשבח ומבקש ומודה. ועל ידי כך מתווספת ברכה לעולם.

בחכמת הנסתר מבואר, כי ארבעת השלבים של התפילה הם כנגד ארבעה עולמות, ובסדר התפילה אנו עולים מהעולם הנמוך ועד העולם העליון. הקרבנות כנגד עולם העשייה, פסוקי דזמרה כנגד עולם היצירה, ברכות קריאת שמע כנגד עולם הבריאה, ותפילת עמידה כנגד העולם העליון – עולם האצילות.

תחילת עבודת ה' היא בזה שהאדם מקבל על עצמו באופן הברור ביותר כי ה' הוא האלקים, ואין לחומריות ולחיי העולם הזה שום ערך כל זמן שאינם קשורים לעבודת ה'. הקרבת הקרבנות מבטאת באופן המעשי והמוחשי ביותר את זביחת החומריות וחיי העולם הזה לפני ה'. לכן אמירת הקרבנות מכוונת כנגד עולם העשייה, מפני שבעולם העשייה באים לידי ביטוי, באופן מוחשי ומעשי, כל הרעיונות הגדולים.

לאחר מכן אנו אומרים פסוקי דזמרה, המכוונים כנגד עולם היצירה. אחר שזבחנו את החומריות, הרוח השתחררה מכבליה והיא יכולה להתבונן בפלאי הבריאה ולזמר ולשבח לה'.

מתוך התרוממות הרוח שהגענו אליה בפסוקי דזמרה, אנו מסוגלים להכיר במקור האלוקי, ולקבל על עצמנו עול מלכות שמים שלימה. בקרבנות עדיין לא עמדנו באופן שלם על יסודות האמונה, רק הבענו את הנכונות לתת את הכל למען האמונה. אולם אחר הקרבנות ופסוקי דזמרה, אנחנו יכולים להתעלות לאמונה השלימה בה', כפי שהדברים מבוארים בקריאת שמע ומורחבים בברכותיה. וזה כנגד עולם הבריאה, שבו אנו עומדים על שורשי הדברים.

מתוך כך אנו עולים למדרגה העליונה של עולם האצילות, שבה אנו דבקים ברבונו של עולם ומזדהים בשלימות עם האידיאלים האלוקיים. לפני כן עמדנו למולו והקרבנו את עצמנו לפניו, זמרנו שירות לפניו, קיבלנו על עצמנו את עול מלכותו; ועתה בתפילת עמידה אנו דבקים ומזדהים עם רצונו לגלות את שמו בעולם, ומתוך כך אנו מברכים אותו ומשפיעים ברכה לעולם.

לאחר מכן, אנו יורדים בסדר העולמות. תפילת תחנון עדיין כנגד עולם האצילות. באשרי וקדושא דסידרא הננו מורידים את השפעת התפילה לעולם הבריאה, ולאחר מכן בשיר של יום לעולם היצירה, ובפיטום הקטורת לעולם העשייה (ועיין בכה"ח מח, א, בסופו, ד"ה 'ודע הקדמה').