כשם שאסור לרדוף אחר חיה כדי לצוד אותה, כך אסור לנצל הזדמנות שהחיה נקלעה למקום צר ולתופסה. לפיכך, אם נכנס צבי לבית, אסור לסגור אחריו את הדלת. ואם נכנסה ציפור דרך החלון לבית, אסור לסגור אחריה את החלון (שבת קו, ב; שו"ע שטז, ה). ואם רוצים לסגור את הדלת והחלון כדי שהבית לא יהיה פרוץ בפני גנבים או כדי שלא יכנס קור, צריך לגרשם תחילה מן הבית.
ואם בני הבית מתקשים לגרשם, מפני שהם מתחבאים ובורחים למקומות שונים, בשעת הצורך אפשר להקל לסגור את הדלת והחלון, משום שאין הכוונה ללכוד אותם אלא רק להגן על הבית מפני גנבים וקור. בנוסף לכך, גם לאחר סגירת הדלת או החלון הם לא נחשבים ניצודים, כי עדיין צריך לטרוח כדי לצוד אותם.
וכן חלון שמותקנת בו רשת ויש עליה זבובים, הרוצה לסגור את החלון כדי למנוע מהקור או החום להיכנס, צריך להבריח משם את הזבובים, כדי שלא יילכדו בין החלון לרשת. ואם קשה להבריחם, מותר לסגור את החלון בעודם שם, משום שאין הכוונה לצוד אותם אלא רק להגן מהקור או החום. בנוסף לכך, הם אינם ניצודים שם לגמרי, הואיל וגם אם ירצה לתופסם, בשעה שיפתח את החלון הם יכולים לברוח.
וכן הרוצה לסגור תיבה קטנה שיש בה זבובים, יבריח אותם ויסגור את התיבה. ואם קשה להבריח את כולם, יניח דבר בין המכסה לתיבה, כדי שישאר להם מקום לצאת. ובלית ברירה מותר לסגור את התיבה למרות שיש שם זבוב שנלכד בתוכה, משום שהסוגר אינו מתכוון לצוד את הזבוב אלא לסגור את התיבה. בנוסף לכך, הזבוב אינו ניצוד שם לגמרי, כי גם אם ירצה לתופסו, בשעה שיפתח את התיבה יוכל לברוח.[4]
מלאכת שוחט היא המלאכה שעל ידה נוטלים נשמה מבעל חיים. במלאכת הקמת המשכן שחטו תחשים ועיזים כדי לעשות מעורותיהם יריעות למשכן (שבת עג, א; עה, א).
ולא רק שחיטה אסורה, אלא כל נטילת נשמה מאחד מבעלי החיים, בין בהכאה בין בחניקה ובכל דרך שנוטלים נשמה, אסורה מהתורה. וגם ההורג נמלה קטנה עובר באיסור תורה. וכן הנוטל דג מתוך המים, כיוון שהוא ממיתו בכך, עובר באיסור תורה. וכן המושיט ידו למעי הבהמה ועוקר את עוברה, עובר באיסור תורה (שבת קז, ב).
איסור התורה הוא כאשר השחיטה נעשית לצורך גופה של החיה, היינו ששוחט אותה לצורך בשרה או עורה או דמה. אבל ההורג דרך קלקול והשחתה, עובר באיסור חכמים. למשל, הדורס נמלים כדי להורגן, עובר באיסור חכמים.
היה הולך ועמדו נמלים בדרכו, ידלג עליהן כדי שלא להורגן, שאם יהרגן יעבור באיסור חכמים. ואם היה שם נחיל נמלים שאי אפשר לעבור דרכו בלא להרוג נמלה, יעקוף את הנחיל. ואם נקלע למקום שאין לו דרך מוצא בלא שילך עליהן, כיוון שאינו מתכוון להורגן, מותר לו ללכת כדרכו, וטוב שילך על צידי נעליו וישתדל שלא להרוג בהן.
וכן כאשר ישנם חרקים באסלה, שימותו אם יורידו עליהם את המים, עדיף כשאפשר להמתין עד שיתעופפו או יזחלו משם. ואם אינם יוצאים, או שיש צורך להוריד את המים מפני הכבוד, מותר להוריד את המים.
וכן כאשר ישנן בכיור נמלים, אם אפשר להעיף אותן בנשיפה מוטב. ואם קשה, מותר לשטוף כלים או ידיים למרות שהן יישטפו במים ומסתבר שימותו. שהואיל והוא אינו מעוניין בהריגתן, והוא נצרך למים, אין בדבר איסור.[5]
[5]. באופן שברור שייהרגו נמלים או חרקים הרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן: א) מקלקל, כי אינו מעוניין בבשרם. ב) הורגם כלאחר יד בשינוי. ולמדנו לעיל ט, 2, שבשעת הצורך מקילים בזה. ואף אם נאמר שההריגה כאן אינה בשינוי, הרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, ובשעת הצורך מקילים בזה (מ"ב שטז, ה; שעה"צ שכא, סח; שלז, י), וי"א שאפשר להקל בזה לכתחילה (יחו"ד ב, מו). ואם ילך על צידי נעליו, יש מקום לומר שהריגתם בשינוי, ועוד שיתכן שלא יהרגם. ואף שבמנו"א ח"ג יח, י; וארח"ש יד, כז, החמירו. העיקר להקל, וכ"כ במנחת איש יט, ט. ובמנח"י י, כז, התיר להוריד את המים בשירותים על ברחשים מטעמים נוספים (כבוד הבריות וגרמא ומלאכה שאצל"ג ואולי אפילו מתעסק). והסכים לו בשבט הלוי ו, צד.
הריגת כינים: בשבת יב, א, נחלקו התנאים בדינן, ונפסק שאין איסור להורגן. אבל אחר שנודע שהן פרות ורבות, אסור להורגן, שהדין נקבע לפי הידוע לנו. ועי' בהרחבות.