מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת ואחריות להצטרף לדבר שבקדושה. אבל קטן שאין בו כל כך דעת ואחריות, אינו מצטרף למניין. ומשעה שנתחייב במצוות (בר מצווה), הרי הוא מצטרף למניין. יש מהראשונים שסוברים שבשעת הדחק תשעה מבוגרים יכולים לצרף עמהם למניין קטן שמחזיק בידו חומש. ולדעת רוב הפוסקים, גם בשעת הדחק אין לצרפו למניין, וכן המנהג. ובמקום שאם לא יצרפוהו יתבטל המניין ועלול הדבר לגרום לחלק מחברי המניין או בניהם להתרחק מהיהדות – מצרפים אותו למניין.[7]
שוטה שאין בו דעת, כגון שפושט את בגדיו ומאבדם – אינו מצטרף למניין. ומי שלפעמים מאבד את שפיות דעתו ולפעמים חוזר לשפיותו, בעת שהוא מאבד את שפיות דעתו – אינו מצטרף למניין, וכשחוזר לשפיותו – מצטרף (חגיגה ג, ב; באו"ה נה, ח). וכן שיכור כלוט שאינו יודע מה שנעשה איתו – אינו מצטרף למניין. ולכתחילה טוב שלא לצרף למניין גם שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך (כה"ח נה, יד; עוד עיין בהמשך ה, יא).
חרש-אילם, כיוון שלא היה יכול ללמוד את התורה ולהבין את מצוותיה, נפסקה הלכה שדינו כשוטה שפטור מן המצוות, וממילא אינו מצטרף למניין (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמד חרשים-אילמים לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כולם יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, כל היודעים ללמוד, חייבים במצוות ככל שאר האנשים וממילא מצטרפים למניין.[8]
ז – האם העומד בתפילה מצטרף למניין
אין צורך שכל העשרה יוכלו להשתתף בפועל באמירת הדברים שבקדושה, אלא גם כאשר מקצת מהמשתתפים אינם יכולים לענות אחר החזן, הרי הם משלימים למניין. למשל, אם מיעוטם עדיין לא סיימו את תפילת עמידה של ערבית, אף שאינם יכולים לענות על הקדיש וברכו, כיוון שיש שם עשרה מישראל – השכינה שורה ביניהם, וממילא אפשר לומר דברים שבקדושה. וכן חרשים ואילמים שאינם יכולים לענות אמן אחר החזן, משלימים למניין. ובלבד שיהיו שם לפחות חמישה שיענו אחר החזן, שביחד עם החזן יהיו רוב מניין.
לדעת כמה מגדולי האחרונים, דין זה שגם מי שאינו יכול לענות מצטרף למניין אמור לגבי קדיש ושאר דברים שבקדושה, אבל לחזרת הש"ץ צריך שיהיו תשעה שיענו בפועל אמן אחר שליח הציבור, שאם לא כן יהיו ברכותיו לבטלה (שועה"ר נה, ז; בא"ח ויחי ו). אולם לדעת הרבה פוסקים, אכן לכתחילה צריך שתשעה יענו אמן אחר חזרת הש"ץ, אבל מצד הדין, גם אלו שאינם עונים אמן מצטרפים למניין, ולכן החזן רשאי להתחיל בחזרת הש"ץ גם כאשר עוד אין תשעה שסיימו את התפילה. וכן מותר לומר חזרת הש"ץ במניין שקלי הדעת שבו רגילים לפטפט בשעת חזרת הש"ץ, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר ברכותיו, מפני שבדיעבד גם אלו שאינם עונים מצטרפים למניין (מ"א, א"ר).
כדי לצאת מן הספק, במקום שרבים מפטפטים ויש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר חזרת הש"ץ, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, אזי חזרת הש"ץ שלו תהיה תפילת נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל תפילת נדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה (מ"ב קכד, יט).[9]
[8]. לאחר שהחלו ללמד חרשים אילמים לתקשר בשפת הסימנים, נחלקו האחרונים בדינם. לצמח צדק עג, ודברי חיים ח"ב אה"ע עב, גם אם יהיה חכם גדול – פטור מהמצוות. ולמהרש"ם ח"ב קמ, ונחלת צבי, הוא כפיקח לכל דבר. ויש שהסתפקו (שבט סופר אה"ע כא). ויש שכתבו, שהואיל והמניין מדרבנן, אפשר לסמוך על המקילים ולצרפו (שו"ת נחלת בנימין לא; יחו"ד ב, ו). ואם לימדו את החרש-אילם להוציא קולות המובנים לרוב בני אדם, לכו"ע מצטרף למניין (הליכות שלמה כב, כו; ועי' בנשמת אברהם או"ח נה, ב, 6, ואנציקלופדיה הלכתית-רפואית ערך חרש). ונראה שיסוד דברי המחמירים נאמר בזמן שרוב החרשים-אילמים עדיין לא ידעו לתקשר ולקרוא ולכתוב, ולכן סברו, שאין היחידים החכמים משנים את הדין, שהואיל וכמעט כל החרשים-אילמים חסרי דעת, כולם במעמד של פטורים מהמצוות. אבל לאחר שכמעט כל החרשים-אילמים מתקשרים ומחכימים, יש מקום לומר שגם המחמירים יסכימו שמעמדם השתנה, וכל מי שיודע לתקשר חייב במצוות ככל אדם. ומי שאינו יודע, דינו כשוטה שפטור מהמצוות. וכן נראה למעשה. אמנם כיוון שבפועל אינם עונים אמן, נכון שלא לומר חזרת הש"ץ, כמבואר בהלכה הבאה.
[9]. לכאורה ישנה סתירה בדברי שו"ע, שבסימן נה, ו-ח, פסק שגם המתפלל והישן והחרש מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן אחר החזן. ואילו בסימן קכד, ד, כתב עפ"י הרא"ש: "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה". לדעת רוה"פ, וביניהם מ"א, דרישה ועוד, מצד הדין גם אלה שאינם יכולים לענות אחר החזן מצטרפים למניין, ולכן הדגיש השו"ע "קרוב להיות" משמע שבפועל אין ברכותיו לבטלה. וכן משמע מב"י בסי' נה, שמביא את דברי מהרי"ל והר"ם, שסוברים שמצרפים ישן ומי שמתפלל לחזרת הש"ץ. (ונחלקו אם אפשר לצרף אחד כזה בלבד או אפילו ארבעה, ולעניין ישן אין להקל ביותר מאחד, מ"ב נה, לב).
לעומתם הט"ז נה, ד; קכד, ב, נוטה לומר שרק העונים מצטרפים למניין. ושועה"ר נה, ז, ובא"ח ויחי ו, חילקו בין כל הדברים שבקדושה שעליהם כתב בשו"ע סי' נה שגם מי שאינו עונה מצטרף, לבין חזרת הש"ץ שעליה כתב בשו"ע סי' קכד שצריך תשעה עונים.
בשעת הצורך כשיש מתפללים שמאריכים בתפילה, וקשה להמתין להם, אפשר להעזר בעצה שכתב במ"ב קכד, יט, שיתנה החזן, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, הרי תפילתו היא תפילת נדבה. ובתפילת מוסף ותפילות שבתות ויו"ט אי אפשר להתנות כך, מפני שאין בהם תפילת נדבה, וכשחושש שלא יענו אחריו תשעה – או שיסמוך על רוה"פ שאין צריך תשעה עונים; או שהחזן לא יתפלל עמהם בלחש, וכך יוכל לומר את חזרת הש"ץ בלא פקפוק, שכן הוא עצמו יוצא בה ידי תפילתו.
בימות החול כשהמניין מצומצם אפשר להעזר בעצה המובאת בהמשך יט, ה, שיתפללו תפילה אחת, והחזן יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול כדי לומר קדושה.
מי שמתפלל עם החזן מילה במילה, כמעט לכל הדעות מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן, והוא נחשב כמתפלל במניין (עיין אשי ישראל טו, ד).